מה נשאר משדות הקרב הנשכחים שלנו?

הם בכל מקום, גם באתרים מפתיעים, גם ליד הבית. מסע מתמשך לתחמושת ולחפצים שהחיילים האלמונים הותירו מאחוריהם

יום שני, 28 במרץ 2016

מיני מי

זה כנראה פריט התחמושת העתיק ביותר שמצאתי אי פעם: קליע מיני ירוי שנחת אי שם בעבר בתוך החול הלבן והנעים של גבעות תל ברוך, והמתין דורות על גבי דורות - עד שגשמי האביב שירדו אמש במשך כל הלילה שלפו אותו החוצה.
כדורי מיני לא נקראו כך בגלל קוטנם (להפך, הקליבר שלהם עצום) אלא על שם אדם, Minie, צרפתי שפיתח אותם בשנות ה-50 של המאה ה-19. זו היתה פסגת הפיתוח של רובי המוסקט: במקום כדור עגול וגרוע מבחינה אווירודינמית, כדור מחודד, עם חריצים בתחתיתו שנועדו "לאחוז" היטב בסלילי הקנה. התוצאה: דיוק וטווח משופרים. כדור המיני הגיע בתוך שרוול נייר ובו מנה מדודה של אבק שריפה. המשתמש תלש בשיניו את קצה שרוול הנייר, שפך לתוך הקנה את אבק השריפה, תחב פנימה את הכדור - ומשם תפעל את הנשק כמו שאר רובי המוסקט ששלטו בשדות הקרב מאות שנים לפני כן.
תור הזהב של התחמושת הזו היה קצר למדי - בעיקר במלחמת קרים ובמלחמת האזרחים בארה"ב. בגדול, מדובר ברצועת זמן צרה - 1855 עד 1870. אחר כך כבר החלו לצוץ התחמושת המודרנית - כדור שמורכב מתרמיל, פיקה וקליע, והרובים המודרניים -  שנטענים מבית הבליעה ולא מקצה הקנה.
באזורנו המוזר ייתכן שרובים מיושנים גררו הלאה לתוך המאה ה-20, נניח בשימוש בדואים. ועדיין, מסקרן אותי מאוד לדעת מי ירה בחולות הסמוכים לביתי את הכדור הפרימיטיבי, ומתי. דמיוני מפליג עד למשלחת ה-pef הוויקטוריאנית, שתרה את הארץ ושירטטה את המפות המדויקות והיפות שלה. מי יודע, אולי במסעותיה על קו החוף נתקלו אנשיה, בכובעי פקק וחליפות ספארי בוהקות, בחיית בר שהקפיאה את דמם ונורתה.

יום שישי, 29 בינואר 2016

מזדקנים

החורף הזה טוב אליי: מבול אחרי מבול, סופה אחרי סופה. החולות זזים, עפים, נוסעים וכמו בשיר - זוכרים.
הגבעות של תל ברוך עדיין פולטות את העבר שלהן. ובזמן האחרון זכיתי לגל קטן של כדורים במצב מושלם. חלקם עושים רושם של משהו שאפשר להכניס לבית הבליעה של רובה לי-אנפילד (לו היו זמינים לי!) - ולירות כאילו כלום. כאילו שלא מוטבעות עליהם שנות הייצור 15 או 16. כלומר, 1915 או 1916.

15, 16 - כמה מוזר: הכדורים והתרמילים שפעם - מבחינתי - היו בני תשעים ומשהו, הם עכשיו בני מאה. המלחמה ההיא, שבה הם נשמטו על החול הרך של הדיונות, קבועה אי שם בזמן. אין לה גיל, אין לה המשך. היא שם, היכן שהיתה, טמונה בחול.

זה אני שנסחף קדימה אל העתיד הזקן שלי.