זה היה פעם. אחר כך העניינים התחילו להסתבך. שורה של היסטוריונים צעירים, חלקם מזוהים כ"פוסט-ציונים", התחילו לצייר תמונה שונה שהלכה והתברגה בזריזות לתוך חיקו החמים של המיינסטרים הישראלי. שניים מהאתוסים שהם שחטו בעליצות כה רבה הם "צבאות ערב פלשו" ו"מעטים מול רבים". טענותיהם, אם לשטח אותן עד מאוד לצורך קיצור, היו שחלקם של הכוחות הזרים במלחמה היה זעום ופזור. ובהמשך לקו מחשבה זה, גרסו אותם היסטוריונים צעירים כי צה"ל הצעיר היה מאורגן, מאומן ומצויד באופן שעלה על הכוחות הערביים, שמצטיירים בעיניהם כאסופה של כנופיות שבטיות חסרות אונים.
אני מודה שחלק מהדברים נראו לי הגיוניים, ברבות השנים. אולי כי כשהמאורעות טסים אחורה בזמן ביחס אלינו, מתעוררת נטייה טבעית להביט במבחן התוצאה. ומבחן זה אכן נורא מבחינת הצד השני: הפסד משפיל, אובדן בית למאות אלפים, והרס מאות יישובים. הדחף האנושי הטבעי לבחון דברים באופן לוגי, לסדרם לפי מודל של גורם-תגובה (S-R), מסייע לנו, כאשר האירועים מתרחקים אחורה בזמן, להסיק כי אם אלה היו התוצאות - ככל הנראה יחסי הכוחות היו שונים ממה שנדמה בתחילה.
והנה, הגיע הזמן למעין פניית פרסה רעיונית. כי מאז שאני חורש את הארץ הלוך ושוב ומבקר בשרידיהם של שדות הקרב מאותם ימים, אני מבין דברים שאפשר להבין רק דרך הרגליים. וזאת גם ההמלצה שלי למי שרוצה לעסוק בהיסטוריה כאיש אקדמיה: עזבו קצת את הספרים, הביטו בשטח. קראו לזה: ארכיאולוגיה של אירועים.
השבוע נוצר לי מעט יותר זמן פנוי מהרגיל, והספקתי לדחוס שתי גיחות מעניינות, ששתיהן מביטות ממש בלבן של העיניים בשני האתוסים המנופצים. אתחיל מקיבוץ מענית, ובפוסט הבא אתייחס לגבעת כ"ח.
מענית היתה בקושי בת שש, כשמצאה את עצמה משמשת כקו בלימה אחרון לפני ביתור הארץ. כוחות צבא עיראקיים הצליחו לעבור כברת דרך עצומה - בלתי נתפסת ממש - ובקיץ 1948 עמדו בתוואי של ואדי נרבתה, שעל הגדה הצפונית הנישאת והתלולה שלו ניצב הקיבוץ הזעיר (כיום עובר מתחת כביש 6). לא היה חסר הרבה כדי שהעיראקים ישלימו את משימתם. בסך הכל, הם היו צריכים להמשיך בתוואי הוואדי, לאגף את כרכור ופרדס-חנה ולדהור עד לים. בסך הכל דרך של כ-15 ק"מ, שהשלמתה היתה מבתרת את ישראל ומנתקת את חיפה מהמרכז.
הם לא עשו את זה - איני יודע מה היו שיקולי המפקדים בשטח - והחליטו לתקוף את הקיבוץ שהנקודה הגבוהה ביותר בו שימשה כמשלט מבוצר. אולי מתוך ניתוח שטח שגרס כי זוהי נקודת מפתח שלטת, שחיוני להחזיק בה אם רוצים להעביר כוחות נוספים מערבה. מכל מקום, ההגנה במענית התבססה כמעט באופן בלעדי על חברי הקיבוץ החמושים בנשק קל, בתוספת של תגבור צנוע ביותר על בסיס חטיבת אלכסנדרוני. הכוח הצנום הזה העסיק את ראש החץ העיראקי, התיש אותו ולבסוף בלם והניס אותו. צבא פולש מאורגן, ומעטים מול רבים - הנה, עובדה.
אנשי מענית שימרו את אתר הקרבות בדרך יוצאת דופן. הם הצליחו לשלב בין עבודות פיתוח ושילוט שמאפשרות לטייל ולהתרשם - לבין הותרת השטח בדיוק כפי שהיה ב-1948. בכניסה לאתר, שלט מאיר עיניים מזהיר מפני תעלות הקשר והבונקרים שזרועים בכל עבר, ומציע באדיבות אך בתקיפות לדבוק בשביל. אהמממ..
 |
| מה אומרים על כזה שלט? שהסיכויים מצוינים! |
כבר בתחילת המסלול המסומן ניתן להבחין בבירור בתעלות, על אף שהן התמלאו חלקים ברבות השנים. מדי פעם אפשר להבחין בשאריות של דיפון בפח גלי. חלק מהדיפונים השתמרו במצב מצוין.
 |
| תעלת קשר בחלק הצפון-מזרחי של האתר. היא נסרקה, למרות החשש מנחשים |
היהלום בכתרו של אתר מענית הוא הפילבוקס הרבוע שחולש על האיזור. צדו המזרחי, ורק צדו המזרחי, נשמר כפי שנותר אחרי הקרב: נקוב ביריות. העובדה שהיריות באות רק ממזרח אמורה היתה להקל עלי למצוא את שרידי התחמושת של החיילים העיראקיים. והעובדה שניתן להבחין בבירור שהיורים כיוונו (ופגעו) לחרכי הירי מעידה על כך שהטווחים היו קצרים למדי. בשלב זה, חשבתי לעצמי שהסיכויים למצוא תחמושת עיראקית - שכלל אין לי מושג מאיזה סוג היא - טובים מאוד.
 |
| הפילבוקס נקוב היריות. לעולים אל גגו: היזהרו לא להיחבט בראש באחד מפיתולי המדרגות, שהותקנו במקום הסולם המקורי |
 |
| מבט דרומה מגגו של הפילבוקס. ניתן להבחין באחד משני בונקרים שבנויים מצדדיו |
כשעליתי לתצפית על גגו של הפילבוקס התעוררה תעלומה: מהיכן בדיוק הגיעו העיראקים? מצד אחד, כפי שכבר נאמר כאן סימני הירייה מעידים על כך שההתקפה באה רק ממזרח. אך מצד שני, ממזרח נמצאים שטחים כה נחותים, שלא ברור איך אפשר היה - נניח - להציב מקלע מטווח של מאות מטרים ולצלוף אל הפילבוקס. בטווחים האלה היו מוצאים התוקפים מדרון אחורי שממנו לא רואים את היעד. לכן, הגעתי למסקנה שהאפשרות היחידה היא שהעיראקים - מתוך אומץ שגובל בטירוף - טיפסו מתוך הוואדי על תל נרבתה התלול וניסו להסתער רגלית מטווח אפס.
כשירדתי מהפילבוקס והתחלתי להסתובב בשטחים הפתוחים יחסית שלידו, מצאתי מהר מאוד את שני החבר'ה האלה, דבוקים זה לזה:
 |
| תרמילי 7.92 של מגיני מענית. מהם נורו הקליעים שהדפו את העיראקים |
תרמיל אחד זוהה מיידית ככדור מאוזר צ'כי תוצרת 1947. מה שמסתמן כתחמושת הנפוצה ביותר, ובפער גדול, שהיתה בשימוש ישראל במלחמת 1948 החל מאפריל של אותה שנה. הכדור השני היה בעייתי יותר. קורוזיה באיזור הפיקה כיסתה את כל ההטבעה, וחשיפת הכיתוב עלתה במאמצים רבים. עניין של השרייה בחומצה ציטרית, שפשוף, השרייה וחוזר חלילה. בסוף התגלה שמדובר בתחמושת מגרמניה הנאצית. הכדור יוצר ב-1943 באחד ממפעלי חברת הענק "פולטה", במקרה זה מפעל בעיר גרונברג שבחבל שלזיה. מצאתי בעבר לא מעט תרמילים וכדורים נאציים, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא אחד כזה בשדה קרב ממשי ואוחז במו ידי באירוניה הפואטית של המלחמה.
למרות שונותם, שני התרמילים נורו כנראה מאותו נשק. ואת זה אני מסיק הן על סמך הימצאותם צמודים זה לזה, והן על סמך הסימן הזהה שהותירה השן הפולטת על הכרכוב - ניתן להבחין בו בצילום הבא מימין לאותיות PS בתרמיל השמאלי, ומתחת לשנה 43 בתרמיל הימני. מכיוון שברובי מאוזר לא רואים סימן פליטה שכזה, אני מניח שהכדורים ממענית נורו מנשק אוטומטי, ייתכן שמקלע MG34.
 |
| השמאלי צ'כי, הימני נאצי. שניהם נטלו חלק צנוע אך משמעותי בהקמת מדינת היהודים. מה אדולף היה אומר |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה