ללכת עם

לצד התחמושת שנותרת בשדות הקרב כעדות למהומת הדמים שהשתוללה בהם, השרידים האישיים, האזרחיים יותר, תמיד משכו אותי. ההטבעות שעל כרכוב התחמושת מספרות סיפור טכני: מתי ייצרו? מהיכן הביאו? איזה כלי נשק היו בידי היחידות הלוחמות? בדרך כלל, התחמושת נותרת נטולת אישיות: היא מספרת על ההיסטוריה הגדולה, לא על בני האדם. לא כך כאשר מרימים מבין גרגירי החול פריטים כמו אבזמי חגורות ותרמילים, דיסקיות זיהוי וכפתורים. אלה היו צמודים לגופו של אדם. כשהוא הזיע, הם נרטבו. כשהוא דימם, הם נספגו בדמו. כשנפגע והתגולל בחולות, הם נתלשו ונותרו מוטלים היכן שהיו.
הצטברו אצלי המון כפתורים. כמה עשרות טובות. רובם המכריע "כפתורי utility", אלה הכפתורים הפשוטים, כפתורים של מדי ב' בריטיים. כפתורים פליז או נחושת דמויי קסדה, שבהם פעורים כעיניים גדולות ארבעה חורים. חלקם משקשקים זה על זה בתוך שקיות ניילון. אחרים צצים בכל מיני מקומות בבית: שולחן האוכל, השטיח, התוף של מכונת הכביסה לשם התגלגלו מכיס שאליו הוכנסו במהלך עוד סיור. מה עושים איתם?
אז לקחתי מכנסי גאפ שכבר ידעו ימים טובים יותר, מכנסיים שאיבדו כפתור או שניים, ותפרתי במקום כפתורי הפלסטיק האבודים את כפתורי מלחמת העולם הראשונה. כמעט 100 שנה אחרי ששירתו חייל בריטי עלום שם, הם משרתים אותי.
Thank you, ol' mate