החורף הזה טוב אליי: מבול אחרי מבול, סופה אחרי סופה. החולות זזים, עפים, נוסעים וכמו בשיר - זוכרים.
הגבעות של תל ברוך עדיין פולטות את העבר שלהן. ובזמן האחרון זכיתי לגל קטן של כדורים במצב מושלם. חלקם עושים רושם של משהו שאפשר להכניס לבית הבליעה של רובה לי-אנפילד (לו היו זמינים לי!) - ולירות כאילו כלום. כאילו שלא מוטבעות עליהם שנות הייצור 15 או 16. כלומר, 1915 או 1916.
15, 16 - כמה מוזר: הכדורים והתרמילים שפעם - מבחינתי - היו בני תשעים ומשהו, הם עכשיו בני מאה. המלחמה ההיא, שבה הם נשמטו על החול הרך של הדיונות, קבועה אי שם בזמן. אין לה גיל, אין לה המשך. היא שם, היכן שהיתה, טמונה בחול.
זה אני שנסחף קדימה אל העתיד הזקן שלי.
