קח תרמיל: יישור קו בדיונה

זה יהיה עוד פוסט של הרבה תמונות ומעט מילים.

הזמן הוא משאב שמחולק לי במשורה בימים אלה. לכן, אם כבר נולדות לי שעה או שעתיים חופשיות לשיטוטים, ברובם המכריע של המקרים הן יוקדשו לגבעות תל ברוך.

באחרונה התחלתי להתמקד בחלקן הצפוני, זה שגובל מצפון בפרויקט "סי אנד סאן". זה שבעבר מצאתי בו מצבור נאה של כדורי לי-אנפילד, וגם מטבעות עתיקים. נקודה ספציפית שאני בודק שוב ושוב היא דיונת החול הגדולה האחרונה בכל האיזור. הדיונה נמצאת בערך באמצע הדרך שבין "סי אנד סאן" לתחנת הדלק "פז" הסמוכה. היא משתפלת מזרחה בשיפוע חד למדי משיאו של רכס הכורכר ועד לרחוב נטול השם, שבינתיים קוראת לו עיריית תל אביב רחוב 2040. עד לפני כמה שבועות, היא עדיין היתה דיונה נאה, עמוקה, שאומנם ג'יפים טוחנים אותה הלוך ושוב בסופי השבוע, אך איכשהו תמיד היא מסתדרת ולובשת מחדש את צבעה הלבן, צבע חולי עדין של מדבר.

לאחר הגשמים האחרונים, גם זה מתחיל להשתנות. אולי הג'יפאים קצת הגזימו. אולי זה תהליך טבעי, מחזורי. מכל מקום, חלקים מהדיונה נסחפו לבלי שוב. להפתעתי, מסתבר שזו לא ממש הדיונה שחשבתי שהיא. כלומר, זוהי לא ערימה עצומה של חול נודד אלא גבעה במבנה הקלאסי של רכסי מישור החוף - כורכר ועליו מצבורים של חמרה כבדה. החמרה הזאת היא שנחשפה עכשיו, במעין קרחות קטנות וכהות שמנקדות את חול הים הבהיר. באחת מהן, שאורכה אולי כ-10 מטר ורוחבה מטרים בודדים. מצאתי שוב מצבור מרשים של תרמילי לי-אנפילד ירויים. גם הפעם נשבר שיא, כשבשני ביקורים הניבה אותה קרחת חול קטנה יותר מ-30 תרמילים.

בשונה מתרמילים שכל השנים הארוכות הללו נחו בתוך חול ים, התרמילים שהיו נעוצים בחמרה השתמרו פחות טוב. הם שלמים, ברובם, אך קשה מאוד להסיר מהם את שכבת הפטינה, ולעתים ההטבעות שלהם אינן קריאות - והן אינן קריאות באופן בלתי הפיך. מכל מקום, התרמילים שכן אפשר לקרוא את ההטבעות שלהם יוצרו בין השנים 1915 ל-1917, כאשר אף אחד מהם אינו נדיר במיוחד (הטבעות יצרן מטיפוס K, J ו-R/|\L). שני תרמילים נשאו את ההטבעה VI, כלומר כדור מסוג "מארק 6" בעל קליע עגול ומיושן ולא קליע מחודד בעל פרופיל אווירודינמי. מציאה מוזרה יחסית, שלא היתה צריכה להגיע לאזורנו בשלב זה של מלחמת העולם.

כמות התרמילים הגדולה מאוד גרמה לי לחשוב שוב על התנהלות הקרב בתל-רקית. יש פה אנומליה שחייב להיות לה פתרון הגיוני, היסטורי. ההגיון (ומרשמי הקרב הסכמטיים שמופיעים באתרים שעוסקים ב"מלחמה הגדולה") גורס שהכוחות הבריטים הגיעו מדרום, חצו את הירקון, המשיכו צפונה ושטפו את קו המוצבים הטורקי מתל-רקית במערב ועד למקום שבו נמצאת הדר יוסף של ימינו. אך ייתכן שבשטח, כיוזמה מקומית של מג"ד, בוצעו הונאה ובמקביל איגוף. כוח הונאה קטן תקף "כמו שהגיוני", מדרום לצפון. בעוד שכוח משמעותי יותר איגף את תל רקית מימין ותקף את היעדים הטורקיים מצפון מזרח לדרום מערב. לכן, במורדות הדרומיים של התל מצאתי במשך שנתיים כדורים ותרמילים בתדירות של אחד או שניים כל כמה שבועות. ואילו במורדות הצפוניים-מזרחיים שלו אני מוצא מצבורים של עשרות תרמילים. האם יש ביסוס לתיאוריה הזאת? בינתיים לא.

ועכשיו, רצף הצילומים הבלתי נמנע. אפשר לשים לב איך השכבה הדקה של חול ים הוזזה על ידי הגשם, ואיך חלק מהתרמילים ניצלו בנס ממעיכה על ידי ג'יפים מיד לאחר שנחשפו. בכל פעם מחדש אני לומד להעריך את עמידותם המופלאה של תרמילי הפליז הישנים. בצילום החמישי אפשר להבחין בהטבעה הנדירה VI, שמסמלת קליע מסוג מיושן, עגול.

זוהי הדיונה. בצילום האחרון, מימין למטה, אפשר להבחין באחד מהקטעים הקירחים שלה, שמתחתם נחשף בסיס החמרה. שימו לב לג'יפ. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת, וברכב ישבו כמה צעירים שיכורים. מאחורי ההגה ישבה נערה, שיכורה אף היא.