תרומתי הצנועה לקופת המדינה

עכשיו מותר לגלות:
כשמתחילים להסתובב הרבה בשטחים פתוחים, והעין הופכת למורגלת מאוד באיתור חפצים חריגים על רקע סביבה של חול, אבנים ועשבים, קשה שלא למצוא כל מיני מציאות. גם כאלה שמביאות עימן קונפליקט קטן עם החוק. כך יצא שבזמן האחרון, בשתי הזדמנויות שונות, חזרתי הביתה עם מטבעות עתיקים.
 החוק מאוד ברור בעניין הזה: אסור לי להחזיק בהם. אך בשני המקרים, אם הייתי מותיר את הממצאים במקום שבו היו מונחים - הם היו נעלמים, אולי לנצח. מטבע אחד הציץ מתוך ערימה של שברי רעפים - פסולת בניין שמישהו נבזי במיוחד זרק בין גבעות החול. החורף פיזר את הפסולת, וסחף אליה גם את המטבע שנשלף מהחולות. בתחילה מסרתי את המטבע לידיד בוגר לימודי ארכיאולוגיה. הוא היה אמור להעביר אותם לידי אחד מהמרצים שלו שעוסק בתחום, אך בגלל אילוצים של עומס עבודה לא הספיק לעשות זאת, והמטבע חזר אלי זמנית.
המטבע השני נשר מצלע של ערוץ ניקוז שנחצב באדמה, ואם לא הייתי אוסף אותו הוא היה ממשיך ונושר ממצוק הכורכר היישר לים.
לאחר שהשתעשעתי מעט בניסיונות לזהות ולתארך את המטבעות בעצמי, הגיע הזמן לקורטוב של אזרחות טובה. הבוקר שני המטבעות נמסרו לעובדת של רשות העתיקות, שהבטיחה להעביר אותם לידיו של דונלד צבי-אריאל, ראש תחום המטבעות ברשות. ישתדלו לחזור אליי עם תשובות לגבי הזיהוי. הטיפוס הרכושני שמסתתר בתוכי,  ובכולנו, קצת עצוב. הוא רצה את המטמון הקטן אצלו בבית. מצטער, אני גוער בו, אין מה לעשות.
אני מדגיש בכל לשון הדגשה שני דברים:
1. ליקוט מכוון, כולל מטבעות, באתרי עתיקות אסור בתכלית האיסור. כאמור, בשני המקרים שבהם בחרתי להרים מטבעות מהקרקע עשיתי זאת בלית ברירה - היה ברור לי שאם לא אעשה זאת, הם יאבדו. וממילא ידעתי שאעביר אותם לידיים הנכונות.
2. אני לא מחפש עתיקות, ולא חופר באדמה. שרידי התחמושת שאני מוצא אינם כלולים בפקודת העתיקות, שמגדירה ממצאים כעתיקות רק אם הם מתוארכים משנת 1700 ואחורה.

הנה שני המטעבות. העליון עשוי כנראה מנחושת. בצדו האחד אוקטגרמה (המכונה גם "כוכב לאקשמי") ובתוכה גלגל עגלה מסוגנן. לא הצלחתי לזהות מה מקורו, אך ההערכה שלי היא שמדובר בתקופת ראשית האיסלאם, כלומר סביב המאה ה-7 או ה-8 לספירה. במטבע השני ניתן לזהות בקלות כיתוב בערבית, ובו המילים "אללהו אכבר". אני מעריך שהוא עשוי מברונזה וכי הוא ממלוכי.

צידו השני של המטבע הערבי. ניתן לזהות את הספרה 8, ומילים שאיני מצליח לקרוא

צידו השני של המטבע המסתורי, הבלתי מזוהה. ניתן להבחין באותיות משפה שאיני מצליח לזהות.
אחרי חפירות אינטנסיביות באינטרנט, ההשערה שלי היא שזהו אלפבית פיניקי.

חדשות מהצד הצפוני

גשמים ראשונים הם נקודות זמן מעולות. לא רק בגלל שהארץ נמצאת במשבר מים חמור וכל טיפה חשובה, וכל זה. גם. אבל כאמור, לא רק. מזווית הראייה הקטנה והקטנונית שלי, הגשם (ועימו הרוחות העזות) הוא קבלן עבודות עפר, שמבצע עבורי תפקיד אפור אך חשוב של פינוי שכבות חול, שהדברים שנמצאים מתחת להן נותרים סמויים ברוב ימות השנה. חלון ההזדמנויות קצר מאוד: יום או יומיים לאחר הגשמים, ולפעמים אף פחות מזה, השטח מתחיל להתכסות בנבטים ובעשב טרי. שבוע או שבועיים - והכל יתכסה בפרחים ובצמחים. שהם יפהפיים ומשובבי נפש, ובכל זאת - הם אויביו הגדולים של האדם היוצא לחיפושי תחמושת ישנה.

בראשית החודש היתה בדיוק הזדמנות כזאת. יום של גשם עז מלווה בסופה הזיז הצידה את כיסוי החול הלבן והיפה שמצפה בדרך כלל את הגבעות שמדרום לפרויקט "סי אנד סאן". אלה דיונות החול האמיתיות אחרונות באיזור תל אביב, ובקרוב גם הן ייהרסו.

תא השטח הזה, שתחום מחוף הצוק ועד לבסיס הצבאי הקטן הסמוך, כלומר כל מה שמעבר לחלקו הצפוני של תל-רקית, הוא תעלומה בעיני. האיזור כולו משובץ בממצאים בעלי אוריינטציה צבאית - מכל התקופות והזמנים. יש שם כדורי עופרת של רובים נטעני לוע מהמאה ה-19. ושרידי תחמושת של כדורי ציד ישנים משלל גדלים וסוגים. ותחמושת איטלקית, גרמנית ובריטית משנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. והפעם ציפתה לי גם תגלית ממלחמת העולם הראשונה, שכמוה עוד לא ראיתי. התגלית הזאת מעלה אפשרות שעליה לא חשבתי לפני כן, ולפיה המתקפה על העמדות הטורקיות בתל-רקית לא התבצעה רק מדרום לצפון, אלא התפצלה גם לכוח משני שאיגף את התל ממזרח ותקף אותו מצפון מזרח.

הנה, זה מתחיל, בצורה של סיפור בתמונות.

האמת היא, שבמקור חשבתי לתעד את חיי הטבע של איזור
 הדיונות. למשל את התורמוסים  שנבטו שעות בודדות אחרי הגשם

או את הבזים, שבהפוגה בין הגשמים יצאו להטריד סנוניות

וגם משפחת התנים המקומית שטיילה שם קצת לפני

והנה, המבט שלי נמשך לקליע, מי יודע מאיזו תקופה. אפשר להבחין מה גובה
 שכבת  החול שהועפה על ידי הרוחות והגשמים

מי השאיר פה את הברך שלו? כבשה? סוס? אולי אדם?

קיר חול קרס וחשף עצמות קבורות, עתיקות ומתפוררות. לי
זה נראה כמו עצם שוק אנושית. מקווה שלא

בנקודה גבוהה, המים סחפו את החול כלפי מטה לשני הצדדים וחשפו שורה של
 תרמילי רובה לי-אנפילד. בצילום הזה אפשר להבחין בחמישה

הנמלים צועדות להן בשורה, אדישות וצייתניות. כמו
חיילים. כמו החיילים ששכבו בדיונות האלה בסוף 1917

יכולתי ללכת ממש תרמיל אחרי תרמיל, כאילו אני הולך בעקבותיו
 ל חייל בצבא הוד מלכותו, שצעד וירה, צעד וירה 

בסך הכל, מצאתי במצבור הזה 11 תרמילים ירויים. כולם תוצרת
 "החברה למתכות ותחמושת בירמינגהם"

ניכר שהתחמושת הישנה לא זזה ממקומה מהחורף של 1917 ועד לחורף הזה. הבסיס
 להערכה  הזו, הוא  העובדה  שהתרמילים  כאילו "יצוקים" בתוך שכבת הזיפזיף
 קשה. בדרך כלל, על הזיפזיף הזה יש שכבה של חול ים עדין

בסביבה מצאתי גם קליע עתיק עופרת, כנראה מהשליש האחרון של המאה ה-19. רמת
 הייצור שלו נמוכה, ואפשר להבחין ב"תפר" שנותר במהלך היציקה

ועוד אחד. סליחה, אני פשוט נהנה מזה. אני מסתובב באתרי קרבות ישנים כבר די
 הרבה זמן, ובדרך כלל סיור שבו אני חוזר עם שניים או שלושה ממצאים נחשב
למוצלח  מאוד. מצבור אמיתי ומרשים כזה עוד לא היה לי. שיהיו עוד

מזבלת התחמושת מכה שנית

הגשמים החזקים עברו גם על מזבלת התחמושת שעליה נסלל אחד משבילי האופניים הפופולריים ביותר בתל אביב. שכבת החול העליונה נסחפה לה, ועוד ועוד תחמושת נחשפת. האנשים רצים ומדוושים ליד, ולמרבה המזל אין להם מושג מה קבור לידם ומתחת לרגליהם (שכן, אין לי ספק שהמסלול הונח ישר על האדמה, באמצע השטח שבו מונחים הכדורים).

למרות שכבר הזכרתי את התופעה המשונה, הבוקר, כשעברתי שם, החלטתי לבדוק מה חדש ולצלם כמה צילומים נוספים. מראה כדורי ה-7.92 וה-9 מ"מ הישנים, שבוקעים במלוא גונם הירקרק מתוך החול, פשוט אמנותי מכדי להניח אותו כך סתם, לא מתועד. 

אספתי כמה מהכדורים. ה-9 מ"מ יוצרו ב-1954 (ממש תחילת עידן העוזי, איני מאמין שהם נועדו לו. יותר סביר שהם נורו מ"סטנים"). ה-7.92 יוצרו בין 1952 ל-1955. כמה מהם נושאים סימונים לא מוכרים, ואני בשלבי ניקוי שלהם כדי להבין מה מוטבע עליהם.

7.92 ו-9, ראש אל זנב

הקומפוזיציה מזכירה לי טיל שמשוגר אל על, ומעיף הצידה עשן ואבק

צוללת שאורבת במעמקים?

בסך הכל חתיכת מתכת חלודה

בחודשים האחרונים התחלתי להאמין שאיזור גבעות החול של חוף תל ברוך הוא "אתר גמור" מבחינתי. ככל שהקיץ נמשך, התמעטו הממצאים. התחושה שקיבלתי היא שניקינו שם הכל. השאלה ששאלתי את עצמי היא זו: קרב שנמשך לילה ויום צנומים, ואירע לפני 93 שנה – כמה תחמושת נותרה אחריו כשהיא מוטלת על החול? וכמה ממנה תשרוד 93 שנה?

בסוף השבוע החלו גשמים עזים, מלווים בסופות רבות עוצמה במיוחד, והחלטתי לתת לאתר הזקן והטוב צ'אנס נוסף. ביום ראשון, כלומר אתמול, כשהסערה הלמה בגבעות בכוח מטורף, רצתי לשם לבוש בבגדי ספורט קלים – מכנסיים קצרים, חולצת ריצה ארוכת שרוולים שמתחתיה גופיה טרמית. השעון שלי הורה על 10 מעלות קפואות (לפני wind factor) ועל לחץ ברומטרי נמוך מאוד של 994 מיליבר, מה שהעיד על המבול שבדרך. בגבעות עצמן, השילוב של רוח דרומית חזקה, מהולה ברסס מהים וגשם קל, פשט שטף וקילף את כל שכבות החול העליונות. מה שנותר חשוף הוא אדמת החמרה הקשה שבדרך כלל לא רואים.

בתנאים כאלה, ברור שקל יותר למצוא את מה שלא נמצא עד כה. ואכן, הממצאים החלו לזרום במהירות.  הבוקר חזרתי לשם שוב, ועל עף שבינתיים הרוחות נחלשו והגשמים העזים סחפו עימם חול וכיסו מחדש את החלקים החשופים – הסתבר שהתל עדיין חולק עימנו את סודותיו. למקום הוזעק גם לבני וגם הוא לא חזר בידיים ריקות. הדברים רבים ומעניינים, ונעלה אותם לפה בהמשך.

אך בינתיים, משהו מעניין שראוי להזכיר מבין הממצאים החדשים:

קבור למחצה, בין רסיסי פסולת של עשרות שנים. כך נמצא הכדור. איכות הצילום נוראית
משום  שכפות ידיי היו קפואות והתקשיתי לאחוז ביציבות את הטלפון שבאמצעותו צילמתי 

את הכדור הזה מצאתי מטרים ספורים מהמקום שבו מצאתי לפני קרוב לשנתיים את הכדור הראשון שלי, שהתחיל הכל. מדובר, כמובן, בכדור לי-אנפילד שלם. הוא נמצא במצב זוועתי למדי. מצופה בשכבה נוקשה של חול ורסיסי צדפים, וחלקו התחתון תקוע בתוך גוש חלודה. אך לפעמים, גוש חלודה הוא לא סתם גוש חלודה.

הקליע נותר נקי. התרמיל כוסה בציפוי של חול ורסיסי צדפים

ידעתי שאם כדור מהסוג הזה תקוע בתוך ברזל חלוד, יש סבירות גבוהה שזוהי פיסה מה"קליפ", המחסנית הקדומה והפרימיטיבית – מעין מסילת מתכת קטנה שבה הוחזקו חמישה כדורים. התסריט הוא כזה: בליל הכיבוש הקר והגשום (ממש כמו עכשיו!) לאחר מהחיילים המסתערים נפל קליפ שלם שכזה. בתוך שנים ספורות הקליפ החליד והתפורר, והכדורים נפוצו לכל עבר. הכדורים עשויים מפליז ונחושת, ואינם נפגעים כמעט עם חלוף השנים והעשורים. מהקליפ נותר רק גוש חסר צורה. עד כאן התיאוריה. עכשיו נותר לי רק לאמת  אותה.

השרייה בתמיסתה עדינה של מים-חומצה ציטרית

הכדור נכנס למנוחה בתוך מים פושרים שעורבבו עם כמות קטנה מאוד של חומצה ציטרית ("מלח לימון", תבלין להדגשת טעמים שאפשר לקנות בכל סופרמרקט). למוד ניסיון מהאגרסיביות של שיטת הרסטורציה באמצעות מיץ הלימון, שלעתים הופכת כדורי פליז לאדמדמים מדי, עכשיו אני משתמש בהשריה קצרת טווח, כאשר שעה-שעתיים אני מחליף את התמיסות והופך אותן בהדרגה לדלילות יותר ויותר.

העסק מבעבע, בעוד שהשנים מתקלפות להן מהתרמיל

האיזור שמסביב לגוש החלודה החל לבעבע בעליזות מיד עם ההשרייה הראשונה. החול והצדפים התפוררו במהירות. נותר רק לנקות בעדינות במברשת ישנה, להבריק באמצעות בראסו וצמר גפן, לשטוף היטב – והופה, מה אתם יודעים: הקליפ ההיסטורי, בעל החורים העגולים, נחשף בבירור. מש"ל.

כמו חדש: תוצרת "קינוך", 1915

הכדור נקי ופיסת הקליפ נחשפת בצורתה האופיינית, המחוררת

לשם השוואה: כך זה נראה כאשר הקליפ שלם. לפי צורת השבר אני משער
 שהכדור שמצאתי היה השני (מלמטה) במחסנית

נכון שזהו בסך הכל שבריר של ברזל חלוד. אבל עבורי, אלו בדיוק הממצאים שהופכים את הסיפור הזה מסתם כדור רובה ישן - לחפץ מרגש, שמספר סיפור אישי. המחסנית הפשוטה הזו היתה מונחת בפאוץ' של חייל אוסטרלי או ניו-זילנדי, שעשה את כל הדרך הארוכה הזאת כדי להסתער בלילה חשוך ורק על גבעת חול נידחת. מתישהו, אולי כאשר רצה לטעון את רובהו בחיפזון ותחת אש, אולי כאשר השתטח בבהלה על האדמה, נשמט הקליפ מחגורו. האם הוא גישש אחריו בחושך? פלט איזו קללה עסיסית, התייאש וטען את נשקו בקליפ אחר? האם נתקע בלי תחמושת? אולי בכלל נפגע מאש טורקית וחפציו התפזרו? ההפלגה הזו על כנפי הדמיון, היא מבחינתי הרווח הנקי שיוצא מהשיטוטים בשדות הקרב הישנים.

טוב, נחתתי בחזרה על הקרקע. ממצא מעניין נוסף הוא תרמיל משומש של כדור 9 מ"מ לוגר ("תשע ארוך"). בפוסט הקודם הזכרתי את הנדירות המוזרה של כדורי 9 מ"מ מנדטוריים, מחתרתיים או מימי קרבות תש"ח. הנה, הזדמן לי למצוא בתל ברוך בדיוק אחד כזה.

ההטבעה H /|\ N מלמדת שהכדור הזה יוצר במפעל החימוש המלכותי בעיירה Hirwaun שבוויילס, בריטניה, בשנת 1944. מה אומר הקידוד המסוגנן DZ – אין לי מושג. בכל אופן, זו הפעם הראשונה שאני מוצא כדור שכזה. מה הוא מחפש בגבעות תל ברוך? ייתכן, וגם את ההשערה הזו העליתי בעבר, שאחת המחתרות התאמנה או ערכה ניסויי כלים במקום הנידח (ראוי לזכור: בשנות ה-40, למשל, הקצה הצפוני של תל אביב "נגמר" בערך באבן גבירול פינת ארלוזורוב. בנקודה הזאת כבר עמד הכפר הערבי סומייל, ומעבר לו שטחים חקלאיים עד לירקון, ואחר כך הכפר שייח' מואניס). אפשרות אחרת: הבריטים עצמם התאמנו שם.

יא משלטי

בחג החנוכה נהוג ללמד את הילדים על עלילות הגבורה של המכבים האמיצים, שלחמו בסלאוקים הרשעים - המכונים בטעות "יוונים" - הביסו אותם והקימו לראשונה מזה זמן רב (אך לא לזמן רב) מדינה יהודית עצמאית. סיפור המכבים ודאי הרשים גם זוג הורים צעירים, יהודים מקרב האריסטוקרטיה של קהיר. וכשבנם נולד, ביום אביב אחד ב-1914, החליטו לקרוא לו מכבי. 34 שנה אחר כך, אותו מכבי – מכבי מוצרי-מני, עכשיו כבר מבכירי מפקדי השטח של הפלמ"ח – נהרג כשמארב הוצב לג'יפ שלו, לא הרחק מלטרון. כשלושה שבועות לאחר, במאי 1948, מכן יצא הפלמ"ח למבצע שאפתני שמטרתו פריצת דרך לירושלים הנצורה. לזכרו של המפקד, קראו חבריו למבצע – מכבי.

אחד מחלקיו החשובים של המבצע היה כיבוש הכפר בית מחסיר, והמשלטים הגבוהים שלידו, החולשים על הכניסה אל הדרך לירושלים, הלוא היא באב אל-וואד הנודעת. ובדיוק לשם, ובדיוק בחנוכה, החג של המכבים, וממש ברגע האחרון לפני שהגשמים יטביעו את השטח בצמחייה סבוכה, יצאנו.

הערה קטנה: צריך להתעכב לרגע על המילה "יצאנו". הסיבה היא שאחרי תכנונים ממושכים, דחיות, בלת"מים, פינויי ימי חופש ושאר ירקות מעכבים נערכה סוף סוף פגישה שחרגה מהעולם האינטרנטי ויצאה אל העולם הממשי –לבני ואנוכי. אירוע מצמרר ואף היסטורי.

הגענו אל החניון הקטן שנמצא ליד בית מאיר, כ-4 ק"מ מצומת שורש על כביש 1. האיזור כולו משולט היטב למי שמעוניין לטייל בעקבות לוחמי תש"ח. השביל המסומן באדום ייקח אתכם לדרך בורמה, להליכה או נסיעה מרובה בעליות וירידות תלולות עד לאנדרטת מח"ל על כביש 38. השביל הירוק ייקח אתכם ל"רכס משלטים". הליכה וטיפוס קצרים – 10 דקות, לא יותר – ואתם כבר על ראשו של משלט 16.

תצפית ממשלט 16: כביש 1 מתפתל בדרך לירושלים

בביקור הקודם שלי במשלט 16 הסתובבתי מעליו, מתחתיו ומצדדיו במשך זמן רב, ולא מצאתי כלום. ירדתי מהשביל הכבוש וטיפסתי עליו דרך משטחי הסלע השטוחים. כלום. הלכתי בתוך השיחים הקוצניים. כלום. ניסיתי לאגף אותו מצפון, דרך הטרסות החקלאיות הישנות – כלום בחזקת שלוש. וכל אותו זמן, בראש המשלט ישבו עשרות ילדים שיצאו לטיול בית ספר, וסעדו את ארוחת הצהריים שלהם. כבר חששתי שמישהו מהם יפנה את תשומת ליבם של המורים לכך שמסתובב סביבם וביניהם איזה דוד תמהוני.

הפעם, המשלט היה ריק מאדם. דקה אחרי שטיפסנו אל קודקודו כבר הניף החבר לבני תרמיל שלם לחלוטין, שהיה מונח לו על האדמה ממש במקום שבו ישבו שבוע קודם ילדים רעשנים שטחנו במרץ את סנדביצ'יהם. ההטבעה על התרמיל – שזיהתה אותו ככדור 7.92 שיוצר ב-1948 בצ'כוסלובקיה - הסירה כל ספק: אנחנו במקום ובכיוון הנכון.

אישית, בדקות שבאו לאחר מכן נכנסתי למצב צבירה שאפשר להגדירו כתערובת של פדיחה, לחץ וחרדת ביצוע. אני, אני עלוב הנפש שתיאר באריכות איך הוא חרש  את המשלט מכל צדדיו ולא מצאתי כלום. אז איך זה שתוך דקה מסתבר שממצאי הקרבות נמצאים מתחת לאף. הנה הבושה.

סרקנו את סביבות משלט 16 במשך כמה דקות נוספות. ואז התחלנו (כולל אני, הלחץ ירד..) למצוא רסיסי פגזים, קשה לקבוע אם אלה רסיסי פגזי תותח או פצצות מרגמה. מכל מקום, בשל לוח זמנים צפוף החלטנו להמשיך ליעד הרציני יותר, משלט 21. מכאן, עמדה בפנינו כחצי שעה של הליכה מזורזת, בנתיב שעולה, יורד, עולה ומתפתל – ובסופו עלייה דרמטית ומרסקת ברכיים. תענוג. אם אתם יושבים בג'יפ ממוזג. אנחנו לא ישבנו באחד כזה.

הישורת התלולה והאחרונה בדרך למשלט 21

על פסגת המשלט התגלו חיש מהר הבדלי השיטות בינינו. בעוד שאני נוקט טכניקת שאנטי אינטואיטיבית שעיקרה תחושות בטן, ניסיון להתחקות אחרי נתיב זרימת מי הגשמים וסריקה תזזיתית לכל הכיוונים – לבני ניגש למשימה בצורה הרבה יותר הגיונית ופורנזית ומנסה להבין את הזירה ואת השתלשלות הקרבות (שבמקרה הזה, החלו ב-8 במאי 1948). אני מנסה לנחש להיכן נסחפו הממצאים ברבות השנים. לבני מניח שהדברים, בדרך כלל, נוטים לא לזוז ממקומם. 

פאוזה לצורך תיאור השתלשלות העניינים, בקיצור נמרץ: בתחילת מבצע מכבי, ימים בודדים לפני הכרזת המדינה, כבשה מחלקה מחטיבת הראל של הפלמ"ח את המשלט שחולש באופן מושלם על הכניסה לשער הגיא ועל דרך בורמה. ביום שאחרי, החלו כמה גלי התקפה שבהם כוחות מעורבים של הליגיון הערבי ושל כנופיות על בסיס תושבי הכפר, ניסו לעלות על המשלט. ב-10 במאי, יומיים לאחר פרוץ הקרב, ניסה חיל האוויר הצנום והצעיר להוריד את ראשי התוקפים על ידי הפצצה מאסיבית של בית מחסיר. למקום הגיע מטוס תובלה קל  "נורסמן" שאצלנו שימש כמפציץ בינוני, והפעם היה חמוש בנשק חדיש – פצצה מאולתרת במשקל 200 קילו. זו היתה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בפצצה זו. משהו לא עבד כשורה, והמטוס התרסק. כעבור כמה ימי לחימה, התקבעה האחיזה במשלטים, והכפר בית מחסיר נכבש. בהתאם לנוהל הרווח במלחמת השחרור, כל תושביו נמלטו ולעולם לא שבו. על המשלט עצמו נהרגו שישה חיילים, ונפצעו רבים. בהתרסקות המטוס נהרגו ששת יושביו. כמה הרוגים ופצועים היו מקרב הערבים התוקפים? אין לדעת.

בחזרה אלינו: תחת הדרכתו וגישתו המסודרת של לבני, ראשית הבטנו סביב וניסינו להיכנס לראשו של מפקד המחלקה שכבשה את המשלט, ועתה היתה צריכה להתארגן בחופזה להגנה עליו. ממזרח הרכס נמשך עד למשלט 16, שבו היינו שעה קלה קודם לכן. מדרום צפינו במקום שבו עמד פעם הכפר בית מחסיר, והיום יושב עליו המושב בית מאיר. בין משלט 21 לבית מאיר נמצא גיא עמוק שקירותיו תלולים במיוחד. לכאורה, זוהי הדרך הקצרה ביותר לעלות אל המשלט. אבל ברור שכל מי שינסה לטפס בקירות התלולים של הוואדי ייקצר בקלות על ידי המגינים. לכן, בנקודה אפשר היה להסתפק בפריסה דלילה יחסית של עמדות.

כמה דילוגים בין סלעים מידרדרים לבין שיחים קוצניים - ומתחת לשיא הגובה של המשלט (כ-575 מטר) מצא המייסטר את שרידיה של הגדר התלתלית שפרשו הפלמ"חניקים. עכשיו, גם ידענו מה גבולות המתחם. ועכשיו גם היתה לנו הנחת עבודה: כל מה שיימצא בתוך תחום התלתלית – "שלנו". מה שיימצא מעבר לה – "של התוקפים".

חלודה, אבל עדיין מתולתלת. 62 שנה אחרי: הגדר המקורית שהקיפה את המשלט

מצפון וממערב נשקף נוף נפלא. הכניסה לשער הגיא ממש למטה, כמו ממעוף ציפור. ותצפית בלתי מופרעת עד לתל אביב. 

זהו את המקום (ההשתתפות אסורה על בני משפחת ג'מילי)

עם תצפית כזאת, ברור למה נלחמו על הפיסטין הזה

את הצד הדרום-מערבי של המשלט איבחנו כנקודת החדירה האפשרית הטובה ביותר מבחינתם של התוקפים. שם, הגיא "נפתח" והמעלה מתון יחסית. גם המ"מ הפלמ"חניק הבין את זה טוב, ולכן דאג לפקוד על חייליו לאלתר בשטח עמדות הגנה רציניות. מצאנו שתיים כאלה, בנויות כחומה רבועה, ככל הנראה מאבני טראסות שפורקו במהירות. מדהים שהם נותרו כך עד היום. מדהים עוד יותר שבאחת מהן נמצא כדור 7.92 שלם, לצד מטבע של 2 מיל שהשתמר במצב מעולה. ארחיב עליהם בהמשך. בין לבין, מצאנו עוד רסיסי פגזים ואפילו מעטפת של קליע מעוך אחד, שניתז מסלע ונותר מונח בתוך גב מים קטן.

מאז שהתחלתי את מסעות החיפושים הצטבר אצלי הון של 4 מיל טבין ותקילין(!)

זו העמדה שבה נמצאו הכדור והמטבע

עמדת אבן נוספת, גם בה, כמובן, התגלו תרמילים

גם בתוך העמדה השנייה ובין העמדות התחלנו למצוא תרמילים. כולם במצב מעולה: שלמים לחלוטין. תרמילים נמצאו גם מעבר לעמדות ומעבר לשיא הגובה של המשלט, בנתיב שבו הערכנו שטיפסו התוקפים הערבים. כנראה חלק מהם הגיע לכדי מגע מטווח ממש קרוב.

תרמיל 7.92 רגע לפני שהופרעה מנוחתו בת ששת העשורים

וגם תרמיל 0.303 של רובה לי-אנפילד

תרמילים נמצאו גם במורדות המשלט, מעבר לקו של עמדות האבן. ואכן, בהתאם להנחה של לבני, הסתבר עד מהרה שמדובר בתחמושת החריגה למדי ספרינגפילד 30-06. כלומר, תחמושת שבסבירות גבוהה היתה נטענה ברוביהם של הליגיונרים או הכפריים המסתערים על המשלט. בפלמ"ח, במחתרות ובצה"ל הצעיר אומנם נעשה שימוש בתחמושת זו, אך בכמויות קטנות. 

בסך הכל, מצאנו כדורים משלושה סוגים:

1. כדורי 7.92 בעלי הטבעות צ'כיות או ישראליות-מחתרתיות מ-1947 ו-1948.
2.  כדורי 0.303 בעלי הטבעות שמעידות – באופן די מסתורי – כי הם נוצרו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
3. כדורי 30-06 בעלי הטבעות אמריקאיות מ-1942.

תרמיל 30-06 מציץ לו מבין הענפים היבשים

בסיכומה של משימה: יום סופר מוצלח. בפעם המי יודע כמה, נדהמנו לגלות איך אתר מתויר ומטויל נשאר בלתי נגוע כפי שהיה ב-1948 – אם אתה יודע היכן להביט.

ואחרי ההצלחה, נותרנו עם שלושה סימני שאלה שראויים לבירור:

1. כמו בזירות קרב אחרות מתש"ח, גם הפעם לא מצאנו שום עדות לשימוש בתחמושת 9 מ"מ. זאת, למרות שתיעודים מצולמים רבים מציגים כוחות של לוחמי פלמ"ח כשחלק ניכר מהם מצוידים בתמ"ק סטן או דומיו. אין לנו הסבר לאן נעלמו תרמילי ה-9 מ"מ, אם היו שם.
2. כדורי ה-0.303 שמצאנו מתוארכים ל-1915. אנחנו לא מכירים קרבות ממלחמת העולם הראשונה שנערכו במקום הזה. סביר בעינינו שמדובר בתחמושת ישנה (שאז לא היתה עד כדי כך ישנה) שהתגלגלה בדרך לא דרך מהצבא הבריטי לגנבים ולסוחרי נשק ומהם לידי הפלמ"ח.
3. למי היו שייכים כדורי ה-30-06? בעינינו סביר שמדובר בתחמושת שירו הליגיונרים המסתערים על ההר. 

ועכשיו, מקבץ של תקריבים אמנותיים וחושפניים של רסיסים, תרמילים וכדורים ישנים (כולל הסיפור על הכדור השלם, שהבטחתי להרחיב עליו):

רסיסים, רסיסים. לא נעים לחטוף אחד כזה, זה בטוח

 לקח לי המון זמן להבין מהו בדיוק החלק שנראה כמו האות פ' בכתב יד (משמאל למעלה בצילום). למעשה, זהו החלק העליון של הקלע, שלתוכו מתברג המרעום. הפגז התרסק בצורה כזאת, שהחלק עם התבריג בעצם התפתל מבפנים החוצה באופן כמעט מושלם, והתבריג הפך מפנימי לחיצוני.

רסיס אחר מהחלק העליון של פגז, בנקודה שבה המרעום מוברג לתוך הקלע. רסיס דומה מאוד, אך ממלחמה אחרת, מצאתי ברעננה.

תרמיל 30-06 משנת 1942, תוצרת מפעל "לייק סיטי" ממדינת מיזורי. מפעל התחמושת לנשק קל, שקיים עד היום, נחשב לאחד מהגדולים בעולם.

תרמיל 30-06 מ-1942, תוצרת "מפעל התחמושת של דנוור" ממדינת קולורדו.

תרמיל 0.303 תוצרת מפעלי "קינגז נורטון", 1915. בעבר מצאתי ברעננה תרמיל מאותה תוצרת, אך צעיר בשנתיים.

כדור 7.92 צ'כי מ-1947. הקליע נמעך פנימה.

הכדור השלם היחיד שמצאנו הוא 7.92 שהקליע שלו נמעך כמה מילימטרים פנימה, לתוך התרמיל. בהתחלה, חשבתי שזהו נזק שנגרם עם השנים. למשל, מרמיסה תחת נעליהם של מטיילים. אבל בחינה מקרוב, העלתה שעל הכרכוב וסמוך לו יש סימנים עמוקים שנגרמו, כנראה, מהשן החולצת (או הפולטת?) של כלי הנשק שבו נטען הכדור. ייתכן שמדובר במקרה של הזנה כפולה. הדריכות הנמרצות של הלוחם שביקש "לתפעל את המעצור" גרמו לחריצים על מעטפת התרמיל. לבסוף, הכדור נפלט החוצה, מעוך וחסר שימוש. אם התיאוריה הזאת נכונה, אז סביר שהנשק שבו נגרם המעצור הוא מקלע כדוגמת MG-34 (מגל"ד), שאכן עושה שימוש בתחמושת מסוג זה. האם המטבע שנמצא ממש ליד שימש בלהט הקרב כמברג מאולתר, לתפעול הנשק התקול? 

סימנים עמוקים על הכדור הפגוע. הזנה כפולה?!

ולסיום-סיום: מיהו הפלמ"חניק שאיבד את הנייד הקדמון שלו וכך הפך לאחד מהראשונים בהיסטוריה הצבאית של העם היהודי שעלו על מת"ש?

מסע בשתי תחנות לא קשורות

לרגל החנוכה המתקרב, הפעם שמתי על הכוונת זירת קרבות שנמצאת קרוב מאוד למקום שממנו יצאו, לפי המסורת, המכבים. היופי הוא שהקרב שבו נעסוק התרחש ב-1 בדצמבר 1917, כלומר בט"ו בכסלו תרע"ז, תשעה ימים לפני נר ראשון של חנוכה. במקרה לגמרי, תאריך עברי זה נופל על יום לפני שהפוסט הזה נכתב.

לקראת סוף נובמבר 1917 הפיקוד הגרמני של הכוחות הטורקים בארץ ישראל, תחת הנהגתו של הגנרל אריך פון-פאלקנהיין, פתח בשורה של יוזמות התקפיות שעיקרן ניסיון נואש למדי למנוע מהבריטים להשתלט על מה שכונה אז דרך שכם, ואנו מכנים כיום ציר 60 כחלק ממאמץ לכיבוש ירושלים. התוואי שלו, אגב, כמעט ולא השתנה מאז.

הסיפור שלנו מתמקד בקרב אחד, שהשתולל בין הכפר נעלין (כן, ההוא מההפגנות) בצפון לכפר אל-בורג' בדרום כשבתווך יושבים כוחות אוסטרליים סביב הכפר שילתא – שילת של ימינו.

מבט לכיוון צפון מזרח. הוואדי התלול שממנו טיפסו הטורקים נמצא היכן שנראים עצי האורן

 בליל חורף קר ורטוב הופתעו כוחות אוסטרליים מדולדלים על ידי כוחות טורקיים שטיפסו מצפון לדרום על מורדותיו התלולים והסלעיים של ואדי מלקי, הוא נחל מודיעין. התפתח קרב פנים אל פנים מטווח אפס, כאשר כל צד מנסה להמתין עד לירי של הצד השני, כדי לראות משהו בעלטה. האוסטרלים, נעזרים בארטילריה (סוללות שמקורן בסינגפור והונג-קונג) ובאש מקלעי הוצ'קיס, טבחו ביעילות בטורקים.

כשהבוקר עלה התברר שהמתקפה הטורקית נבלמה. כ-100 הרוגים היו מוטלים במעלה הוואדי וסביב הגבעות הסלעיות. כ-60 פצועים נלקחו בשבי. אצל האוסטרלים, כמו שקורה לא פעם במצבים של קרבות מטווח קצר, ההרוגים הספורים היו קצינים ומש"קים.

אחת הגבעות הסלעיות שעליהן ישבו האוסטרלים. הגג האדום שייך ליישוב שילת. מעבר לו - הוואדי 

היום, את שילתא החליף המושב שילת. אך המורדות הסלעיים של הוואדי עדיין שם, וכך גם הגבעות החשופות והקשות, שעליהן נכתב ביומנים האוסטרליים שלא ניתן היה לחפור בהן ביצורים, מה שתרם לאכזריות של הקרב.

מרשם הקרב של האוסטרלים

מרשם קרב אוסטרלי מהמלחמה מסמן את נתיב ההסתערות של הטורקים. באמצעות משחק בין מפות PEF (מפות שמבוססות על סקר מדוקדק שעשתה משלחת בריטית בסוף המאה ה-19) לבין גוגל ארת' של ימינו ניתן לאתר בקלות את הנקודה הזאת – "מתחת" לשילת של ימינו. וכך גם את הגבעות שעליהן התפזרו כוחות קטנים של האוסטרלים.

אך למרבה הצער... לא מצאתי כלום. הקטעים שאינם סלעיים מכוסים במעטה דחוס של עשבים וקוצים יבשים, ואין לדעת מה מסתתר למטה, על האדמה. אם בכלל.

הסתפקתי בשני דברים: העובדה שהצלחתי לנווט אל היעד בקלות ולאתר את הנקודות השונות. והעובדה שחזרתי בחיים ולא נפלתי לבורות המים הרבים והיפים שחצובים בסלע הגיר על הגבעות. זריקת אבן לתוך כמה מהבורות העלתה באופן די מרשים שלמרות הבצורת ומזג האוויר הכמעט קיצי בחורף הזה – בורות המים עדיין מכילים מים. אבל, זו סכנת נפשות אמיתית להסתובב שם מבלי להיות סופר-עירני.

חציבה מושלמת ונאה: אחד מבורות המים הרבים והמסוכנים שעל הגבעות

בבית, כאשר ניסיתי לקרוא עוד קצת על הקרב ממלחמת העולם הראשונה, הסתבר לי שגם הפלמ"ח לחם שם במלחמת השחרור, כאשר נכבש הכפר הפלשתיני שילתא. פספוס גדול שלי, ועילה להגיע לשם שנית.
אה, ועוד משהו: בערבו של אותו יום הסתבר לי שאנשי ימין חסמו את צומת שילת על כביש 443 במחאה על המו"מ שמנהל ראש הממשלה נתניהו עם האמריקאים, בדרך להסכם על הקפאת הבנייה באיו"ש. כל פעם מחדש המסעות שלי אל העבר מסתיימים בהכרה שכברת הארץ שלנו, איך לומר, מקוללת ונועדה לנצח של סכסוכים, התלהטות רוחות ופרצי אלימות. 

בכל מקרה, בחזרה לסיור. היום הזה התחיל מוקדם מאוד, ולאחר הכישלון של שילת עדיין נותר לי זמן. לכן דילגתי לאתר אחר ממלחמת העולם הראשונה – החפירות שנמצאות מדרום לרעננה, ופעם כבר מצאתי שם תרמיל בודד של רובה לי-אנפילד.

הפעם עזבתי את קו החפירות ששרידיו ניכרים לעין בשטח, ופניתי דרומה ומזרחה על שבילים שמובילים לכמה פרדסים שעדיין לא נעקרו. באיזור יש כמה וכמה שטחים פתוחים, שדות בור שמעט מאוד צומח בהם, שאדמתם חרבה ורצופה בקעים וחורים קטנים. ליד אחד מהם נח נחש שחור, גדול ונאה, ככל הנראה זעמן שחור, הגדול בנחשי ישראל. גם כשאתה מצויד בידיעה הברורה שהזעמן השחור אינו ארסי ולמעשה מדובר בטורף מכרסמים שנחשב לאחד מידידו הטובים של החקלאי – ההיתקלות בו היא חוויה שמעבירה צמרמורת בעורף. עד שהתעסקתי עם הטלפון כדי להעביר אותו למצב מצלמה, הנחש חמק לו באיוושה חרישית לנגד עיני לתוך אחד מחריצי היובש באדמה. בפעם הבאה שאראה חור כזה באדמה, אדע להיזהר ממנו – זה בטוח.

רסיס של תחמושת ארטילרית. לפני תקופת היובש לא טרחתי להרים אותם

בכל מקרה, ההסתובבות המדוקדקת במקום העלתה כמה וכמה ממצאים. רסיסים של מרעומים, למשל. וגם תחתית של מה שהיה פעם קלע (החלק של הפגז שמתעופף לו מהקנה, המקבילה הארטילרית של קליע) בקוטר 75 מ"מ.

לבני פירשן לי שמדובר באחד מהקטרים הפופולריים ביותר במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה. חתך הקלע מראה את החלל שבו שכן חומר נפץ, או אולי חומר נפץ וכדוריות שראפנל.

בשבילו היה שווה להגיע. שבר ה-75 מ"מ, רחוק באופק שיפוליה של שכונת שביב בהרצליה

ניסיתי להשוות את החתך בעל הפינות המעוגלות לכמה פגזים ידועים, ובינתיים אני לא הכי מצליח. ייתכן שזהו פגז גרמני מדגם קרופ (Krupp). מצאתי איור ישן שמתאר חתך אורך של פגז שראפנל צרפתי בעל קוטר זהה. התחתית דומה מאוד. אני לא אומר שזהו סוג הפגז, רק מצרף את האיור לשם המחשה איפה נמצא הרסיס שמצאתי ביחס לחלק השלם.

פגז 75 מ"מ צרפתי - שימו לב לתחתית

והתחתית של הממצא שלי, משדות הקרב של רעננה

אחרי 93 שנה בתוך אדמת החמרה, אם היתה הטבעה כלשהי בתחתית הקלע - היא נעלמה מזמן

תוך כדי הסיור הציץ אלי משהו ירוק מתוך האדמה. ממש צד את עיני, המתוכנתת כמו רובוט לתור אחר חפצי ארד, בשאיפה תחמושת ישנה. שלפתי בזהירות את הרגב, וכשהיבטתי מקרוב הצלחתי לזהות איכשהו ציור של גביע על גבי מה שנראה לי כמטבע עברי עתיק יומין. התרגשתי להפליא...

אהה, מטבע עתיק יומין! לא, לא ממש

אך לאחר שהמטבע חולץ ונשטף במים, והחול גורד ממנו, הסתבר שזהו שקל ישן אחד. עולה מכאן "בעיה" קשה: המטבעות של ימינו מיוצרים מסגסוגות זולות שפשוט לא מחזיקות מעמד אפילו עשורים ספורים בתוך אדמת חמרה קורוסיבית. ראוי לציין שבעבר יצא לי למצוא כמה מטבעות מנדטוריים – וחלקם שמורים במצב כמו חדש. לידיעת בנק ישראל: יש לכם בעיית איכות, טפלו בה.

האם בכך תמה סוף סוף תקופת היובש הגדולה? יש לקוות.