אחד מנכבדי העדה בפורומים של "פרש" הסב את תשומת לבי לאתר פוטנציאלי. הוא זכר אותו כמקום מילדותו ברעננה, שם הוא וחבריו מצאו בראשית שנות ה-60 תחמושת ישנה רבה. להערכתו, היתה שם חפירה ששימשה או את הטורקים, או את הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ומאוחר יותר, בימי המחתרות, שימשה כאתר אימונים חשאי. בלי עיכובים מיותרים, טסתי לשם.
מדובר בשטח פתוח קטן ומצומצם למדי שמשתרע, בערך, מהקצה הדרום-מערבי של רעננה ועד לשיפולי שכונת שביב (יד התשעה) של הרצליה. פעם זה היה איזור חקלאי. היום יש בו שדות של אתרי בנייה. התנופה מעוררת סחרחורת. באמצע השטח, למשל, עומדים זה מול זה שני שלטים שמכריזים על בנייה של בתי כנסת גדולים. כנראה זה אלה מהבדיחה על העיירה, שני היהודים ושלושת בתי הכנסת. גם השלישי ייבנה בהמשך, אני בטוח.
בתחילה, בין מטלה משפחתית לעבודה, הצלחתי להשחיל סיור מקדים קצרצר. הסיורון הזה הספיק לי כדי לשער שהרבה לא נשאר שם. כמה ימים אחר כך, בבוקרו של יום שישי לוהט ודחוס במיוחד, לקחתי את בני הבכור (לאחר דין ודברים ושכנועים לא פשוטים) ודילגנו לרעננה.
חנינו במגרש כורכר גדול שנמצא ליד בית קפה שמושך אליו את בורגני הסביבה. זה הפרדוקס הרגיל, המעצבן: הם באים לבית קפה בעל אווירה כפרית לכאורה, כשברור שהימצאותו שם הרסה סופית כל שריד לאווירה כפרית. שיהיה להם לבריאות. צעדנו מערבה, עזבנו את משטח הכורכר הכבוש וירדנו לשביל שמוביל אל הנקודה המשוערת כשהעיניים מחבקות את האדמה.
לא עברו עשרות מטרים בודדים - והבן משמיע זעקה חנוקה. די מבהילה, למעשה. הילד, אוטוטו בן 9, נופף בחפץ קטן ומוריק. הקדים אותי: הוא אחז בתרמיל 0.303 נקור, שקצהו העליון נקצץ על ידי שיני הזמן. אבל הקצה התחתון, החשוב, נשמר היטב. גם לפני הניקוי אפשר היה להבחין בהטבעה החדה והברורה: KN 1917.
רגעי ה"כזה עוד אין לי!" חביבים עלי. עד שאגיע הביתה ואפשפש באתר של הבריטי האקסצנטרי דיוויד קושמן (איש בעל סיפור חיים מרתק ומגוון עיסוקים ותחביבים מסחר) לא אדע מה לעזאזל עומד מאחורי האותיות KN. עד אז - לנחש!
ההמשך היה מאכזב יחסית. דליקת קוצים עברה על השדה הפתוח, והותירה שטח שחור שבו פזורים גדמי קוצים ושברי שבלולים שנאפו במה שעבורם ודאי יירשם בדברי הימים החלזוניים כשואת חסרי החוליות הגדולה של קיץ 2010. על האדמה נותרה מעין קליפה קשה וצרובה, שמונעת כל סיכוי שעד הגשמים דברים שטמונים מתחת לפני השטח ישתחררו וייחשפו. כפי שהצהרתי בהתחלה - אני לא חופר בעיקרון. אז אאלץ להמתין לחורף. אם עד אז יישאר משהו מהשטח הזה.
הדברים היחידים שאיתרנו שם היו שלושה מטבעות של 10 אגורות מראשית שנות ה-70, ומגל ישן, חלוד ומפורק לשני חלקים - שלד אומלל ומעוות של ימי החקלאות האבודים של השרון בכלל, ורעננה בפרט.
כאשר אני מגיע לשדה קרבות ישן, אני אוהב להתאפס על תא השטח, להרגיש אותו, להשתדל להבין את ההגיון הטופוגרפי שלו, משתדל לחבר אותו למפת הקרב ולשלב בין העובדות ההסטוריות שידועות לי, לבין הדמיון שמתחיל לצבור תאוצה. תמונה מצטיירת. חיילים. מדים. ירי. הלכו מפה. טיפסו שם. ירו עליהם מהכיוון ההוא. כאלה דברים.
בשדות הקרב של השרון זה קרוב לבלתי אפשרי. מפות הקרב ממלחמת העולם הראשונה, ותיעוד כמו סיפורי חיילים ויומני מבצעים יחידתיים, מספרים על איזור שבו השתוללו כמה קרבות משמעותיים למדי. כפר סבא, למשל, הושמדה כמעט לחלוטין. האיזור היה רווי בסוללות ארטילריה, משני הצדדים, וחיילים וישובים נכתשו. החיצים שמתארים תנועה של כוחות מתווים מהלכים שהיו אפשריים אז, כשהשטח היה פתוח לחלוטין. בלי כבישים, יישובים וקו ירוק. אבל בשרון של ימינו לא נותרו כמעט שטחים פתוחים. כשעמדתי בשדה החרוך, קשה היה לראות מי הסתער לאן, או מי טיווח לאיזה כיוון. מצפון ניצבה שדרה של וילות. ממערב ניבטה הרצליה. ממזרח עמדו הג'יפים שבאו לבקר את בית הקפה הכפרי. מדרום היתמרו ערימות גדולות של חמרה שנחפרו באחרונה, לא יודע לאיזה מטרה, וכנראה עומדות וממתינות עכשיו להובלה על גבי משאיות לאיזו גינה עירונית עתירת דשא מלאכותי או אי תנועה מלוקק. כלום, פשוט כלום.
אבל אני חושב שלא הרמתי ידיים לגבי האיזור הזה. דרושה עבודת הכנה מדוקדקת מעט יותר - השוואה של מפות קרב למפות עכשוויות, למשל. בדיקה של תצ"אות ישנות. ייתכן שיש עוד כמה מקומות שבהם שדה המערכה של השרון החזיק מעמד. ננסה שוב. במקרה הרע ביותר, זה ייגמר באספרסו בבית קפה כפרי.
KN, אגב, הם ראשי התיבות של בית החרושת קינגז נורטון. אפשר לומר שזהו כדור בוטיק: החברה ייצרה תחמושת על פני תקופה קצרה למדי, מסוף המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחר כך התפוגגה ונעלמה לה לתוך השיכחה, ולתוך אדמת החמרה של השרון.
מדובר בשטח פתוח קטן ומצומצם למדי שמשתרע, בערך, מהקצה הדרום-מערבי של רעננה ועד לשיפולי שכונת שביב (יד התשעה) של הרצליה. פעם זה היה איזור חקלאי. היום יש בו שדות של אתרי בנייה. התנופה מעוררת סחרחורת. באמצע השטח, למשל, עומדים זה מול זה שני שלטים שמכריזים על בנייה של בתי כנסת גדולים. כנראה זה אלה מהבדיחה על העיירה, שני היהודים ושלושת בתי הכנסת. גם השלישי ייבנה בהמשך, אני בטוח.
בתחילה, בין מטלה משפחתית לעבודה, הצלחתי להשחיל סיור מקדים קצרצר. הסיורון הזה הספיק לי כדי לשער שהרבה לא נשאר שם. כמה ימים אחר כך, בבוקרו של יום שישי לוהט ודחוס במיוחד, לקחתי את בני הבכור (לאחר דין ודברים ושכנועים לא פשוטים) ודילגנו לרעננה.
חנינו במגרש כורכר גדול שנמצא ליד בית קפה שמושך אליו את בורגני הסביבה. זה הפרדוקס הרגיל, המעצבן: הם באים לבית קפה בעל אווירה כפרית לכאורה, כשברור שהימצאותו שם הרסה סופית כל שריד לאווירה כפרית. שיהיה להם לבריאות. צעדנו מערבה, עזבנו את משטח הכורכר הכבוש וירדנו לשביל שמוביל אל הנקודה המשוערת כשהעיניים מחבקות את האדמה.
לא עברו עשרות מטרים בודדים - והבן משמיע זעקה חנוקה. די מבהילה, למעשה. הילד, אוטוטו בן 9, נופף בחפץ קטן ומוריק. הקדים אותי: הוא אחז בתרמיל 0.303 נקור, שקצהו העליון נקצץ על ידי שיני הזמן. אבל הקצה התחתון, החשוב, נשמר היטב. גם לפני הניקוי אפשר היה להבחין בהטבעה החדה והברורה: KN 1917.
רגעי ה"כזה עוד אין לי!" חביבים עלי. עד שאגיע הביתה ואפשפש באתר של הבריטי האקסצנטרי דיוויד קושמן (איש בעל סיפור חיים מרתק ומגוון עיסוקים ותחביבים מסחר) לא אדע מה לעזאזל עומד מאחורי האותיות KN. עד אז - לנחש!
ההמשך היה מאכזב יחסית. דליקת קוצים עברה על השדה הפתוח, והותירה שטח שחור שבו פזורים גדמי קוצים ושברי שבלולים שנאפו במה שעבורם ודאי יירשם בדברי הימים החלזוניים כשואת חסרי החוליות הגדולה של קיץ 2010. על האדמה נותרה מעין קליפה קשה וצרובה, שמונעת כל סיכוי שעד הגשמים דברים שטמונים מתחת לפני השטח ישתחררו וייחשפו. כפי שהצהרתי בהתחלה - אני לא חופר בעיקרון. אז אאלץ להמתין לחורף. אם עד אז יישאר משהו מהשטח הזה.
הדברים היחידים שאיתרנו שם היו שלושה מטבעות של 10 אגורות מראשית שנות ה-70, ומגל ישן, חלוד ומפורק לשני חלקים - שלד אומלל ומעוות של ימי החקלאות האבודים של השרון בכלל, ורעננה בפרט.
כאשר אני מגיע לשדה קרבות ישן, אני אוהב להתאפס על תא השטח, להרגיש אותו, להשתדל להבין את ההגיון הטופוגרפי שלו, משתדל לחבר אותו למפת הקרב ולשלב בין העובדות ההסטוריות שידועות לי, לבין הדמיון שמתחיל לצבור תאוצה. תמונה מצטיירת. חיילים. מדים. ירי. הלכו מפה. טיפסו שם. ירו עליהם מהכיוון ההוא. כאלה דברים.
בשדות הקרב של השרון זה קרוב לבלתי אפשרי. מפות הקרב ממלחמת העולם הראשונה, ותיעוד כמו סיפורי חיילים ויומני מבצעים יחידתיים, מספרים על איזור שבו השתוללו כמה קרבות משמעותיים למדי. כפר סבא, למשל, הושמדה כמעט לחלוטין. האיזור היה רווי בסוללות ארטילריה, משני הצדדים, וחיילים וישובים נכתשו. החיצים שמתארים תנועה של כוחות מתווים מהלכים שהיו אפשריים אז, כשהשטח היה פתוח לחלוטין. בלי כבישים, יישובים וקו ירוק. אבל בשרון של ימינו לא נותרו כמעט שטחים פתוחים. כשעמדתי בשדה החרוך, קשה היה לראות מי הסתער לאן, או מי טיווח לאיזה כיוון. מצפון ניצבה שדרה של וילות. ממערב ניבטה הרצליה. ממזרח עמדו הג'יפים שבאו לבקר את בית הקפה הכפרי. מדרום היתמרו ערימות גדולות של חמרה שנחפרו באחרונה, לא יודע לאיזה מטרה, וכנראה עומדות וממתינות עכשיו להובלה על גבי משאיות לאיזו גינה עירונית עתירת דשא מלאכותי או אי תנועה מלוקק. כלום, פשוט כלום.
אבל אני חושב שלא הרמתי ידיים לגבי האיזור הזה. דרושה עבודת הכנה מדוקדקת מעט יותר - השוואה של מפות קרב למפות עכשוויות, למשל. בדיקה של תצ"אות ישנות. ייתכן שיש עוד כמה מקומות שבהם שדה המערכה של השרון החזיק מעמד. ננסה שוב. במקרה הרע ביותר, זה ייגמר באספרסו בבית קפה כפרי.
KN, אגב, הם ראשי התיבות של בית החרושת קינגז נורטון. אפשר לומר שזהו כדור בוטיק: החברה ייצרה תחמושת על פני תקופה קצרה למדי, מסוף המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחר כך התפוגגה ונעלמה לה לתוך השיכחה, ולתוך אדמת החמרה של השרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה