נאמן לאסטרטגיית "אם זה נראה מעניין - אל תזרוק", במהלך חיפושיי צברתי ערימה נאה של מציאות מפוקפקות. המסע הוא אומנם מסע אחרי שרידיהם של שדות קרב ארץ ישראליים. אך בשדות האלה הצטברו גם שרידים אחרים.
מדהים להיווכח כמה דברים נושרים מבני אדם כשהם חולפים בדרך מפה לשם ובחזרה. ומדהים להיווכח איך כאשר השנים חולפות, הדברים האלה מצטברים. ונערמים. והופכים לממצא הארכיאולוגי של מחר. למשהו שמשמר תמונת מצב שמספרת על התרבות, האמנות, השגרה הקטנה.
לדעתי, כמעט אין חפצים שמספרים את הסיפור הזה טוב כפי שעושים זאת בקבוקים. כן, בקבוקי שתייה פשוטים שנשתו והועפו לצד הדרך או אל גל האשפה הסמוך באמצע השדה. רובם המכריע מתנפצים ומתפוגגים. מקצתם נשמרים כשהיו - תמימים, כפי שקוראים לזה ארכיאולוגים בעברית יפה וצחה. האדם מתמודד כבר אלפי שנים עם האתגר ההנדסי והעיצובי של הצטיידות בכלי מיטלטל להובלת נוזלים. לכן, בקבוק השתייה המובן מאליו הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה לנו: הוא מגלם את הקצה העליון של אבולוציה ארוכה ארוכה. מביצי היען המרוקנות, דרך נאד העור, עבור בג'ארת החרס וכו' וגו'.
אז הנה הפסקה קטנה מהכדורים, הפגזים, המרעומים ושדות הקטל - ודילוג קל לבקבוקי שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. והם היו מקסימים. חושניים. נעימים למגע. מאוזנים בשלמות. הם מבטאים, בעיני, את אחד מרגעי השיא של העיצוב התעשייתי - אולי התקופה האחרונה שבה הייצור ההמוני שימר משהו מהאמנות והאומנות, מהיחס לכל פריט כאל יצירה שמאחוריה יש לא רק פרקטיות ומחיר זול ככל האפשר.
העגלגלות המושלמת של טמפו, שמהדהדת גם את המודל הנשי הלא-אנורקטי של אותן שנים. החספוס הצברי של קריסטל, שבמבט בוחן יותר חושף מגיני דוד שנוצרים ביחד עם ההשתקפות של החספוס מהצד השני ("באחד מצידי הבקבוק מוטבע "רכוש תבורי". אתה קונה שתייה, ומקבל אזהרה חמוצה שהבקבוק לא שלך - מעין הלך רוח שכאילו נלקח מתקופת הצנע). והפשטות הסגפנית והכמו צבאית של יכין, עם החריצים נגד החלקה שמשווים לבקבוק השתייה מראה שמזכיר לי - הקישור הזה הרי היה חייב לבוא! - דווקא את מרעום הפגז שמצאתי בגבעות של תל ברוך, ועליו אספר באחת מהפעמים הבאות.
לרוויה.
טמפו. גזרת שעון חול.
קריסטל. מחוספס, ולא שייך לאבא ש'ך.
יכין. 30 שניות סיימת לשתות, זוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה