הו, תן לי כ"ח

השבוע מלאו 63 שנה לקרב הקשה על הכפר קולה, הקרב שבעקבות תוצאותיו העגומות זכה לימים להיקרא הקרב על גבעת כ"ח. קודם לכן, לקראת יום השנה המתקרב, ביקרתי באיזור הקרבות, שנמצא לא הרחק מהעיר החרדית אלעד שקמה שם בשנים האחרונות.

נפל בחלקי מזל עצום, וכאשר התקרבתי לחנייה שליד האנדרטה לזכר נופלי חטיבת אלכסנדרוני זיהיתי מרחוק שתי דמויות שאי אפשר לטעות בשיוכן. אלה היו גברים כבני 80 וקצת, חובשים כובעים רחבי תיתורת של רשות הגנים, לאחד מהם מכשיר שמיעה באוזניו ולשני שפם אדירים לבן. כל זה כיוון לדבר אחד - על המצח שלהם היה רשום: דור תש"ח.

שאלתי אותם. בתחילה הם לא כל כך רצו לשתף פעולה. אחד מהם הסכים לומר רק "בוא נגיד שאני מכיר את הקרב על סמך עדות מיד ראשונה". הסברתי להם על העיסוק שלי, על הסיורים באתרי קרבות ועל איסוף השרידים. ואז הם נדלקו. מסתבר שהשניים חוו על בשרם את הקרב הנורא מול חיילי הלגיון הירדני. אחד מהם אף היה מפקד מחלקה בקרב.

בניגוד לסיורים הרגילים, שבהם אנחנו מסתמכים על מרשמי קרב לא ברורים ועל תחושות בטן, הפעם הכווינו אותים לוחמים שמכירים וזוכרים כל גבעה וכל שלב בקרב. התוצאות מרשימות. 

מכיוון שקצת נסחבתי עם העלאת הפוסט הזה, אני מציג את צילומי השטח והממצאים. בעתיד (הקרוב, יש לקוות) אוסיף את עדותם של הלוחמים כפי שגביתי אותה במעין ראיון על רגל אחת.

על המשלט שהותקף, מבט לצפון-מזרח. משמאל: אלעד. מימין לעיר אפשר
 להבחין ברכס שממנו הגיע הכוח המשוריין של הלגיון הירדני

ומבט הפוך, לדרום-מזרח. היער ננטע על חורבות הכפר קולה. הגבעה הקירחת
 במרכז הצילום היא תל אל-בונדוק, שלפי עדות הלוחמים אליו נסוג הכוח
 לאחר שנפגע קשות ממרגמות הלגיון

איזור הקרב מכוסה בכמות נדירה של זעתר, שעומד עתה בפריחתו היפהפייה

הקרקע הטרשית שומרת על שרידי המלחמה. למשל מעטפת מרוחה של קליע

קליע שלם כלשהו. מבנה "זנב הסירה" שלו מעיד על כך שהוא מיושן

רסיס ארטילריה, ככל הנראה אחת מפצצות המרגמה של הירדנים

ברור שמדובר בחלק של אמל"ח, אבל מה בדיוק? אולי חלק מכנה של מקלע

ככל שמתקדמים במעלה הגבעה מתחילים למצוא תרמילי 7.92 שמקורם
 באנשי חטיבת אלכסנדרוני המותקפים

על ומאחורי מחסות סלעים מצאתי מכסים רבים כאלה. בהתחלה הם נראו כמו
 מכסים של קופסאות קפה נמס ישנות. הצד העליון של ההטבעה נעלם עם
 השנים. הצד  התחתון, בכתב ראי, שרד

וכך זה נראה אחרי שהפכתי את הצילום: מדובר במכסה של גליל קרטון שהכיל
 רימון יד אמריקאי מימי מלחמת העולם השנייה

כפי שהסבירו לי שני הלוחמים הוותיקי, כל התחמושת שהיתה בידיהם בקרב היא צ'כית

עוד תרמיל, נח לו בין זרעי הקיץ

ועוד תרמיל. בשעה 10 שלו אפשר להבחין בפס הטענה חלוד ומפורר, שכנראה
 הכיל את התרמיל שבצילום ו-4 חברים נוספים שלו 

כל המדרון מלא בפסי ההטענה האלה, עדות לחילופי האש העזים והנואשים.
אפשר להבחין בסרט סימון לבן (סס"ל) שמעיד על כך שבמקום עדיין
 מסתערים חיילים, גם אם על יבש

ספירת מלאי חלקית, על סלע. התרמיל השבור אינו שייך לקרב: מדובר
 בכדור קלצ'ניקוב מ-1952, תוצרת רוסית

המחיר. האנדרטה שמנציחה את הנופלים. הלוחמים
 הסבירו לי שבניגוד למה שסברו מקימיה, זו לא הנקודה
 שעליה ישב המשלט. הממצאים בשטח מחזקים את דבריהם

כמה היינו קרובים לביתור

בילדותי,  לימוד מהלך האירועים ב-1947-1948 היה עסק די פשוט. הנהגת היישוב קיבלה את תוכנית החלוקה, כך נאמר לנו, אך הערבים לא. הם רצו הכל או לא כלום, ולכן פרצה המלחמה. חמישה צבאות - או שבעה, תלוי באיזה ספר קראת - פלשו מכל עבר לתוך המדינה הצעירה בנסיון להכחידה. לזרוק אותנו לים, כמו שנאמר. היינו מעטים מול רבים, אך איכשהו, בזכות ההקרבה העילאית וצדקת הדרך, הצלחנו לשרוד. עד כאן האתוס שעליו אני, כמו גם כל חברי לספסל הלימודים, גדלנו באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת.
זה היה פעם. אחר כך העניינים התחילו להסתבך. שורה של היסטוריונים צעירים, חלקם מזוהים כ"פוסט-ציונים", התחילו לצייר תמונה שונה שהלכה והתברגה בזריזות לתוך חיקו החמים של המיינסטרים הישראלי. שניים מהאתוסים שהם שחטו בעליצות כה רבה הם "צבאות ערב פלשו" ו"מעטים מול רבים". טענותיהם, אם לשטח אותן עד מאוד לצורך קיצור, היו שחלקם של  הכוחות הזרים במלחמה היה זעום ופזור. ובהמשך לקו מחשבה זה, גרסו אותם היסטוריונים צעירים כי צה"ל הצעיר היה מאורגן, מאומן ומצויד באופן שעלה על הכוחות הערביים, שמצטיירים בעיניהם כאסופה של כנופיות שבטיות חסרות אונים.
אני מודה שחלק מהדברים נראו לי הגיוניים, ברבות השנים. אולי כי כשהמאורעות טסים אחורה בזמן ביחס אלינו, מתעוררת נטייה טבעית להביט במבחן התוצאה. ומבחן זה אכן נורא מבחינת הצד השני: הפסד משפיל, אובדן בית למאות אלפים, והרס מאות יישובים. הדחף האנושי הטבעי לבחון דברים באופן לוגי, לסדרם לפי מודל של גורם-תגובה (S-R), מסייע לנו, כאשר האירועים מתרחקים אחורה בזמן, להסיק כי אם אלה היו התוצאות - ככל הנראה יחסי הכוחות היו שונים ממה שנדמה בתחילה.
והנה, הגיע הזמן למעין פניית פרסה רעיונית. כי מאז שאני חורש את הארץ הלוך ושוב ומבקר בשרידיהם של שדות הקרב מאותם ימים, אני מבין דברים שאפשר להבין רק דרך הרגליים. וזאת גם ההמלצה שלי למי שרוצה לעסוק בהיסטוריה כאיש אקדמיה: עזבו קצת את הספרים, הביטו בשטח. קראו לזה: ארכיאולוגיה של אירועים.
השבוע נוצר לי מעט יותר זמן פנוי מהרגיל, והספקתי לדחוס שתי גיחות מעניינות, ששתיהן מביטות ממש בלבן של העיניים בשני האתוסים המנופצים. אתחיל מקיבוץ מענית, ובפוסט הבא אתייחס לגבעת כ"ח.
מענית היתה בקושי בת שש, כשמצאה את עצמה משמשת כקו בלימה אחרון לפני ביתור הארץ. כוחות צבא עיראקיים הצליחו לעבור כברת דרך עצומה - בלתי נתפסת ממש - ובקיץ 1948 עמדו בתוואי של ואדי נרבתה, שעל הגדה הצפונית הנישאת והתלולה שלו ניצב הקיבוץ הזעיר (כיום עובר מתחת כביש 6). לא היה חסר הרבה כדי שהעיראקים ישלימו את משימתם. בסך הכל, הם היו צריכים להמשיך בתוואי הוואדי, לאגף את כרכור ופרדס-חנה ולדהור עד לים. בסך הכל דרך של כ-15 ק"מ, שהשלמתה היתה מבתרת את ישראל ומנתקת את חיפה מהמרכז.
הם לא עשו את זה - איני יודע מה היו שיקולי המפקדים בשטח - והחליטו לתקוף את הקיבוץ שהנקודה הגבוהה ביותר בו שימשה כמשלט מבוצר. אולי מתוך ניתוח שטח שגרס כי זוהי נקודת מפתח שלטת, שחיוני להחזיק בה אם רוצים להעביר כוחות נוספים מערבה. מכל מקום, ההגנה במענית התבססה כמעט באופן בלעדי על חברי הקיבוץ החמושים בנשק קל, בתוספת של תגבור צנוע ביותר על בסיס חטיבת אלכסנדרוני. הכוח הצנום הזה העסיק את ראש החץ העיראקי, התיש אותו ולבסוף בלם והניס אותו. צבא פולש מאורגן, ומעטים מול רבים - הנה, עובדה.
אנשי מענית שימרו את אתר הקרבות בדרך יוצאת דופן. הם הצליחו לשלב בין עבודות פיתוח ושילוט שמאפשרות לטייל ולהתרשם - לבין הותרת השטח בדיוק כפי שהיה ב-1948. בכניסה לאתר, שלט מאיר עיניים מזהיר מפני תעלות הקשר והבונקרים שזרועים בכל עבר, ומציע באדיבות אך בתקיפות לדבוק בשביל. אהמממ..

מה אומרים על כזה שלט? שהסיכויים מצוינים!

כבר בתחילת המסלול המסומן ניתן להבחין בבירור בתעלות, על אף שהן התמלאו חלקים ברבות השנים. מדי פעם אפשר להבחין בשאריות של דיפון בפח גלי. חלק מהדיפונים השתמרו במצב מצוין.

תעלת קשר בחלק הצפון-מזרחי של האתר. היא נסרקה, למרות החשש מנחשים

היהלום בכתרו של אתר מענית הוא הפילבוקס הרבוע שחולש על האיזור. צדו המזרחי, ורק צדו המזרחי, נשמר כפי שנותר אחרי הקרב: נקוב ביריות. העובדה שהיריות באות רק ממזרח אמורה היתה להקל עלי למצוא את שרידי התחמושת של החיילים העיראקיים. והעובדה שניתן להבחין בבירור שהיורים כיוונו (ופגעו) לחרכי הירי מעידה על כך שהטווחים היו קצרים למדי. בשלב זה, חשבתי לעצמי שהסיכויים למצוא תחמושת עיראקית - שכלל אין לי מושג מאיזה סוג היא - טובים מאוד.

הפילבוקס נקוב היריות. לעולים אל גגו: היזהרו לא להיחבט בראש
 באחד  מפיתולי המדרגות, שהותקנו במקום הסולם המקורי 

מבט דרומה מגגו של הפילבוקס. ניתן להבחין באחד משני בונקרים שבנויים מצדדיו

כשעליתי לתצפית על גגו של הפילבוקס התעוררה תעלומה: מהיכן בדיוק הגיעו העיראקים? מצד אחד, כפי שכבר נאמר כאן סימני הירייה מעידים על כך שההתקפה באה רק ממזרח. אך מצד שני, ממזרח נמצאים שטחים כה נחותים, שלא ברור איך אפשר היה - נניח - להציב מקלע מטווח של מאות מטרים ולצלוף אל הפילבוקס. בטווחים האלה היו מוצאים התוקפים מדרון אחורי שממנו לא רואים את היעד. לכן, הגעתי למסקנה שהאפשרות היחידה היא שהעיראקים - מתוך אומץ שגובל בטירוף - טיפסו מתוך הוואדי על תל נרבתה התלול וניסו להסתער רגלית מטווח אפס.
כשירדתי מהפילבוקס והתחלתי להסתובב בשטחים הפתוחים יחסית שלידו, מצאתי מהר מאוד את שני החבר'ה האלה, דבוקים זה לזה:

תרמילי 7.92 של מגיני מענית. מהם נורו הקליעים שהדפו את העיראקים

תרמיל אחד זוהה מיידית ככדור מאוזר צ'כי תוצרת 1947. מה שמסתמן כתחמושת הנפוצה ביותר, ובפער גדול, שהיתה בשימוש ישראל במלחמת 1948 החל מאפריל של אותה שנה. הכדור השני היה בעייתי יותר. קורוזיה באיזור הפיקה כיסתה את כל ההטבעה, וחשיפת הכיתוב עלתה במאמצים רבים. עניין של השרייה בחומצה ציטרית, שפשוף, השרייה וחוזר חלילה. בסוף התגלה שמדובר בתחמושת מגרמניה הנאצית. הכדור יוצר ב-1943 באחד ממפעלי חברת הענק "פולטה", במקרה זה מפעל בעיר גרונברג שבחבל שלזיה. מצאתי בעבר לא מעט תרמילים וכדורים נאציים, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא אחד כזה בשדה קרב ממשי ואוחז במו ידי באירוניה הפואטית של המלחמה.
למרות שונותם, שני התרמילים נורו כנראה מאותו נשק. ואת זה אני מסיק הן על סמך הימצאותם צמודים זה לזה, והן על סמך הסימן הזהה שהותירה השן הפולטת על הכרכוב - ניתן להבחין בו בצילום הבא מימין לאותיות PS בתרמיל השמאלי, ומתחת לשנה 43 בתרמיל הימני. מכיוון שברובי מאוזר לא רואים סימן פליטה שכזה, אני מניח שהכדורים ממענית נורו מנשק אוטומטי, ייתכן שמקלע MG34.

השמאלי צ'כי, הימני נאצי. שניהם נטלו חלק צנוע אך משמעותי
בהקמת מדינת היהודים. מה אדולף היה אומר

תחמושת עיראקית לא הצלחתי למצוא. האיזור היחיד שנראה לי סביר שממנו ירו אל הפילבוקס - כיפונת קטנה במרחק של כ-100 מטר משיא הגובה של הגבעה - מכוסה עכשיו בסבך של קוצים. הלאה משם, מזרחה, הוקם בית הקברות של הקיבוץ ואם היה שם משהו - הוא כבר טמון לצד המתים. הלאה משם כבר מוקף הקיבוץ בגדר מערכת נוסח הגבול עם לבנון. עצמאות או לא עצמאות, מענית עדיין שוכנת במרחק נגיעה מבאקה אל-ע'רבייה ומקו הירוק, ותושביה צריכים להתמגן בהתאם. כדי לסרוק את המדרונות שממזרח ודרום לקיבוץ נדרשת חצייה של הגדר, ואת זה לא יכולתי לעשות. עוד אתר שאסמן תחת הסעיף "לחזור בסוף הקיץ, כשהקוצים ייעלמו".

עיראקי עצוב

משוכות הצבר האופייניות. תל עירני, מבט לחלקו הצפוני והתלול

תל עירני והכפר הגדול שעמד למרגלותיו, עיראק אל-מנשייה, היו זירה לאחד מהכשלונות הצורבים והמדממים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. 

סיפור הרקע: בקיץ 1948, כשחטיבת גבעתי ניהלה קרבות מרים בנגב כנגד טורי הצבא המצרי, כותר נלכד כוח גדול - חטיבה 4 המצרית - באיזור שקיבל לימים את הכינוי "כיס פלוג'ה". בהכללה אפשר לומר שגבולות הגזרה של הכיס המאורך היו בין שני העיראקים: עיראק סווידאן ומבנה המשטרה המבוצר היטב שלה בדרום, ועיראק אל-מנשייה בצפון. במשך חודשים ניסתה ישראל הצעירה לכבוש את הכיס. זו היתה טעות: עדיף היה  לכתר ו"לייבש" את הכוחות המצריים, המצוידים והמאומנים היטב, במקום להתנפץ עליהם שוב ושוב בשורה של מבצעים קטנים שמשתתפיהם היו חיילים מותשים, ואירגונם היה שכונתי וחובבני.

בתחילת נובמבר נכבשה סוף סוף עיראק סווידאן. הכיס המצרי הצטמק, ועתה הוא התמקד באיזור הכפרים הסמוכים פלוג'ה (צומת פלוגות) ועיראק אל-מנשייה (קריית גת). בשלב הזה של הלחימה אפשר היה לראות מגמה של הזרמת יותר ויותר כוחות חדשים לגזרה, לאחר שגבעתי נשלחה דרומה משם, ומן הסתם נדרשה להתרענן, להכשיר ולהחליף את חייליה המרוטים. וכך, בסוף דצמבר, במהלך חג החנוכה, יצאה חטיבת אלכסנדרוני למבצע "חיסול", שמטרתו היתה כשמו - לחסל סופית את הכיס.

אחד היעדים העיקריים של המבצע היה תל עירני. זהו מקום בולט ושולט בגזרה, וישבה עליו מפקדה של החטיבה המצרית. המבצע הסתבך מתחילתו. המצרים הצליחו להעביר תגבור של רכבים משוריינים מפלוג'ה לכיוון התל, לאחר שפלוגה שהיתה אמורה לבצע חסימה על הציר שמחבר בין הכפר ליעד המצרי המבוצר נכשלה במשימה. למרות זאת, המבצע נמשך ללא שינוי. והתוצאות היו נוראיות.

פלוגה ג', מה שכונה אז "הפלוגה הדתית" (והיום אולי היה מכונה "מסלול בני'שים") נלכדה בין בתי הכפר, ממש מתחת לתל. הפלוגה לא הצליחה לפרוץ דרך החוצה - ולמעשה כולה חוסלה. 87 חיילים וקצינים נהרגו.

למעשה, בכך תמו הנסיונות למגר את הכיס. חטיבה 4, תחת הנהגתו של מח"ט סודאני כריזמטי ומוכשר (ששלישו היה גמאל עבד אל-נאצר - אז כבר קצין ששרד כמה וכמה התכתשויות איתנו, למשל בגבעה 113 שאותה חרשתי לא מעט בעבר), נותרה בשטח עד סוף פברואר 1949, אז סוכמו תנאי כניעתה והיא נסוגה בחזרה למצרים.

ושוב, על השביל שמטפס בדרך לתל

יצאנו לשם בבוקר של ראשית הקיץ. ההיסטוריה מתגלגלת באופן אירוני מעט, וכך יוצא שהנקודה שבה התרחש הקרב הנורא משמשת היום כתחנת מנוחה, איסוף ופיזור של פועלים פלשתינים שנכנסים לישראל דרך מחסום תרקומייה הלא רחוק. התל הבולט והגבוה (שפעם חשבו בטעות שהוא-הוא מקומה של גת המקראית, ולכן קריית גת וקיבוץ גת הסמוך קיבלו את שמם) נראה לנו מיד כאחלה אתר בפוטנציה. נקי יחסית, בנוי מאדמת לס עם מעט צמחייה, ורחב ידיים. משוכות צבר גדולות עדיין מתוות את סמטאות ורחובות הכפר שכבר מזמן איננו במקום (אפשר להבחין בכך בקלות בצילומי לוויין).

View Larger Map

חנינו לצד הכביש הזערורי והמתפתל שמוביל לקיבוץ גת והחלנו לצעוד בשביל שמטפס מסביב לתל, מצפון לדרום דרך צידו המזרחי. השביל התחיל להניב ממצאים ממש מיד.
בשלב הזה מצאנו שני תרמילי 0.303. מעניין שההטבעות על שניהם זהות להטבעות שנמצאו בתרמילים מגבעה 113: תרמיל אחד מתוצרת ווינצ'סטר האמריקאית, ותרמיל נוסף מתוצרת דום-דום שבהודו. הנה תיאוריה, אולי מרחיקת לכת: הכדורים האלה - גם אלה שנמצאו ב-113, וגם אלה מעיראק אל-מנשייה - הם מצריים, ולא ישראלים. למה? משום בגבעה 113 לחמה גבעתי, ואילו בעיראק אל-מנשייה לחמה אלכסנדרוני. לכן, יש סיכויים גדולים יותר שמבחינת הממצאים תורגש בשטח שונות מסוימת בסוגי התחמושת שבה היו מצוידים חיילי שתי החטיבות. ואילו הכוחות המצריים בכל הגזרה היו הומוגניים יותר: מה שהיה בכיס פלוג'ה בקיץ 1948 היה גם בסוף דצמבר של אותה שנה. אלה אותם חיילים, וסביר שבידיהם אותה תחמושת. האם זה נכון? מי יודע.

תרמיל לי-אנפילד מעוך, שנמצא בחלקו התחתון של התל

כשהשביל השלים את איגוף התל ממזרח, טיפסנו לשיא גובהו במעלה קצר ותלול בצדו הדרומי. ניכר שהקטע הזה משמש חובבי ג'יפים במפגשים של סוף השבוע. רכבי השטח חצבו בתל כמה זוגות קוליסים. היחס שלנו לקוליסים מורכב: מצד אחד, הם מחרבים את השטח ואת הנוף. מצד שני, הם הופכים את השכבה העליונה של הקרקע כמו מחרשה, ואם מוסיפים לכך כמה שבועות של גשמים טובים, כפי שהיה בחורף החולף, בכך גדלים הסיכויים למצוא בנתיבי הניקוז של התל עוד שרידי תחמושת ישנה.

העלייה המבטיחה ל"שולחן". למרבה הצער, היא לא הניבה דבר

אבל הסתבר שלא כך הדבר. בעלייה אל התל לא מצאנו דבר. וגם על התל עצמו - שבשיאו "שולחן" רחב ידיים ושטוח שנראה בתחילה כאיזור מעולה לממצאים -  לא מצאנו תחמושת. לא כדורים, לא תרמילים וגם לא קליעים. מה שכן מצאנו, ובכמויות גדולות מאוד בהשוואה לשדות קרב אחרים, הוא שרידים של פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה. המונים מהם. עוד מצאנו על התל שרידים של חפירות (קשה לדעת מה מהן חפירות שהן חלק מביצורים, ומה חלק מהחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום) וגם שרידים בודדים ממבנה אבן שעמד על התל.

פסגת התל, מבט לצפון-מזרח. בשטח נמצאו בעיקר רסיסי ארטילריה

מבט מזרחה. בקדמת התמונה אפשר להבחין בשרידי בית אבן

דווקא בירידה מהתל, בשביל שהמשיך ומקיף אותו בחצי גובהו, התחלנו למצוא שוב דברים מעניינים. ראשית, נמצא עוד תרמיל 0.303, הפעם בעל הטבעה שמשייכת אותו למפעל Radway Green הבריטי ושנת ייצורו 1944. זו הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים תרמיל מתוצרת זו. דווקא כשכמעט השלמנו את הסיבוב מסביב לתל וחזרנו לנקודת ההתחלה, צצו עוד ועוד דברים. למשל, כדור 7.92 מעוך וקרוע (אך לא נקור). ההטבעה שעל הכרכוב שלו מעידה כי יוצר בגרמניה ב-1917 ב"מפעלי המתכת גרונברגר". המפעל הזה ייצר תחמושת במשך שנתיים בלבד, בחלקה האחרון של מלחמת העולם הראשונה. מה הוא עושה שם? בשלב זה איננו מכירים קרב ממלחמת העולם הראשונה שהתרחש בנקודה הזאת. אך הכל ייתכן. ייתכן גם שזוהי תחמושת ישנה שמי מבין הצדדים, ישראל או מצרים, שמו עליה את ידם.

מאיזה מלחמה אתה? כדור מאוזר מעוך יליד 1917

ההטבעה הברורה והיפה על הכדור הגרמני הישן. ברקע, התל

עוד שלושה ממצאים מעניינים: זנב פז מרמה, ושרידי של שתי מחסניות פרימיטיביות. הראשון מבין השניים הוא פס הטענה של רובה או מכונת ירייה בלתי מזוהים. מדובר בסוג קדום של מחסנית: פס מתכת בעל כיפופים שמתאימים להשחלת כרכוב של כדור. פס ארוך שכזה עשוי להתאים לדגם של מכונת ירייה צרפתית מיושנת - שושה או הוצ'קיס. המחתרות וצה"ל הצעיר אכן עשו שימוש בכלי נשק מסובכים, עדינים ולא אמינים אלה. בשני המקרים התחמושת היתה 8 מ"מ "לבל" (הזכורה מהתרמיל הבודד שמצאנו בתל א-ריש) כשכל פס מכיל 24 כדורים. למרבה הצער, הפס הנדיר נשמט לי מהתיק ונעלם, ככל הנראה בתוך החור השחור של תא המטען המבולגן.
הממצא השני הקשור למחסניות הוא תחתית של מחסנית שנראית כאלתור מחתרתי לתמ"ק שירה כדורי 9 מ"מ. ייתכן שאחד מחיקויי ה"סטן" שיוצרו על ידי המחתרות הישראליות. כאן גם מצאנו עוד ועוד רסיסים, רובם גדולים מאוד.  אלה פיסות מתכת מעוותות ומחודדות, שמספרות על הזוועה שהיתה שם.

התחתית של המחסנית הישנה. תמ"ק או אקדח?

 שרידי פגזים שבהם ניכר עדיין התבריג שאליו הוכנס המרעום

רסיסים מעוותים וחדים של פגזים. מן הסתם עשו שמות במי שספג אותם

בסך הכל, יצאנו מהתל בתחושה של אכזבה מסוימת. פני השטח נראו כאילו יניבו ערימה של תחמושת, ואילו בספירה הכוללת חזרנו עם ארבעה כדורים מעוכים בלבד. נראה שכל מה שהיה על התל נסחף מזמן עם הגשמים. ומכיוון שרוב השטחים שמתחת לתל הפכו למטעים או פרדסים, רוב הסיכויים שהם נגרסו תחת המחרשות ונעלמו לעד. מצד שני, חזרנו עם משהו. כמה ימים לאחר מכן, סריקה של שרידי הכפר אבו-שושה שליד תל גזר (נקודה שהיתה זירה כפולה של מלחמות: הן במלחמת העולם הראשונה, והן ב-1948) לא הניבה דבר פרט לתרמיל מאוזר שלא ניתן לזהותו. אסור להפוך לגרגרן.

חמץ לפסח

זו הפעם השלישית שמתקבלת החלטה לתקוף את תל א-ריש (תל גיבורים). בפעמיים הקודמות נחלתי כישלון חרוץ, ואפילו לא הצלחתי להתקרב לשטח שעניין אותי ואותו רציתי לסרוק. נקודת המוצא שלי היתה שאין טעם לעלות על ראשו של התל, ולהסתובב ליד הפילבוקס הערבי הישן ובאתר ההנצחה הנאה שהקימה עיריית חולון. כיום זהו פארק, עם מדשאות רחבות ידיים, שבילים ומדרכות. אם יש שם משהו, הוא מתחת ל-50 ומשהו שנות פיתוח.

מה שעניין אותי הוא השטח הפתוח היחיד באזור, שנמצא צפונה ומערבה משם, בתחום המוניציפאלי של תל אביב. בשנים האחרונות, כשנסעתי דרומה הבחנתי שלא רחוק מנקודת הפיצול של כביש 20 מכביש 1 רואים בצד ימין מגרש כורכר גדול וכמה מבנים ערבים. הנחתי שאם יש באזור ממצאים, הם פזורים שם. אבל בגיחות הקצרות ומוגבלות הזמן שלי לא הצלחתי למצוא את הדרך אל המגרש ואל הבתים הערבים!

בביקורים הראשונים חניתי ליד "בית פנורמה" המכוער (מבנה ובו עסקים ובתי מלאכה קטנים, לא רחוק מבית המעצר אבו-כביר), טיפסתי על סוללת עפר דרומה ומיד טבעתי בסבך של קוצים, אורוות סוסים מאולתרות שכלבים תוקפניים מסתובבים סביבן, ואתרי הטמנת פסולת בניין שחוקיותם מוטלת בספק. כל השטח מתאפיין בהשתלטויות פרועות על אדמות. זה לא המקום שרוצים להסתובב בו לבד.

לכן, כאשר לבני הציע שנצא שנית אל איזור התל, וזה אפילו נפל יומיים לפני יום השנה ה-63 לאותו קרב עגום, הסכמתי בהתלהבות.  פרט קטן שלא סיפרתי לו, זה שאני רוצה להסתובב שם, באותם מגרשים לא נעימים. הוא דווקא חשב יותר בכיוון של הפילבוקס.

נפגשנו במגרש החניה שמתחת לפילבוקס. לקח בדיוק שנייה להבין שהסיכויים למצוא בשדה הקרב הנושן הזה כדור, תרמיל, או שריד כלשהו קרובים לאפס מאופס. ובכל זאת, החלטנו שאם כבר הגענו לאתר הזה – שבו ספגה חטיבת גבעתי הצעירה טראומה נוראה – למה לא נסתובב בו.

לאחר סיבוב קטן סביב הפילבוקס (שהוקם על ידי ערביי יפו, בתמיכה ובתכנון של סייען גרמני) נענו לעבר המורדות המזרחיים של התל. כלומר לצד שפונה לכיוון בית הספר "מקווה ישראל". שם, בכיתות הלימוד, התארגנו הלוחמים בחופזה לקראת כיבוש התל, ב-28 באפריל 1948. הטווחים קצרים להדהים. קשה לדמיין, קשה לעכל, איך נראו החיים ערב המלחמה, כששתי אוכלוסיות עוינות וחמושות חיו ממש זו דבוקה לזו. נסיעה מתל אביב דרומה לכיוון חולון, או מזרחה לכיוון ירושלים חייבה ישראלי להתחכך ביישובים גדולים מאוד, ובעייתיים: תל כביר, תל א-ריש, סלמה, חירייה, יאזור ועוד כמה. מבצע "חמץ", שכיבוש תל א-ריש היה חלק ממנו, היה אמור לפתור את הבעיה הזאת. והוא פתר: כל היישובים האלה אינם עוד.

ובחזרה לצד המזרחי של התל. הסתבר שזו הנקודה היחידה באתר, שבו עדיין אפשר להבחין בקרקע המקורית של האזור. ירדנו ועלינו שוב ושוב במדרון התלול, שמתחתיו ניצב בית ערבי ישן שהוסב לספק בית אבות, ספק בית משוגעים. המשכנו בסריקה על רקע יללות וצווחות נוראיות שנשמעו כל הזמן מכיוון המוסד המצמרר שלמטה. במאמץ רב, רגע לפני שהתייאשנו סופית, מצאנו חלקיק קטן של רסיס. ככל הנראה של מרעום מס' 161, שהיה מוברג לפצצת מרגמה בקוטר 2 אינטש (51 מ"מ). זהו, זה כל מה שנשאר פיזית מהקרב המר.

עכשיו שלפתי את התוכנית המתוחכמת שלי: לפנות לצד השני של נתיבי איילון, צפונה משם, למגרש הפנוי הענק ולבית הקברות.

זה כל מה שנשאר. הרסיס הבודד שנמצא

מרעום מס' 161, הפוך ביחס לצילום הרסיס שמימין

חנינו שוב ליד "בית פנורמה", אלא שעכשיו היקפנו את חלקת האדמה מממערב ומצאנו את הכניסה: שער שמוביל לתוך חצר פנימית של בית באר ערבי. כיום, הבית משמש חברה לייצור מצבות, שצמודה לבית העלמין המוסלמי שהוא חלק מהאתר. בעבר הבאר שימשה פרדסים שניטעו מזרחה משם, למרגלות השטח הגבעי, היכן שכיום עוברים דרך חיל השיריון ונתיבי איילון. השטח כולו – כ-100 דונמים גודלו – היה שייך בעבר למשפחת טאסו הארמנית. החבר'ה האלה שקעו לתוך מאבקי ירושה כבר בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת. אך עד היום האיזור ידוע בשם "בית הקברות טאסו". וגם היום, כמו אז, הוא כרוך בסכסוך נדל"ני מר.

מבחינתנו, עשרות שנים של סכסוכים משפטיים, פירושם שטח בלתי נגוע. אף טרקטור, דחפור או מכבש לא נע שם מזה כ-70 שנה. וזה מכרה זהב, שלא לומר גן עדן. פרט לשטח מוגבל שבו פעיל בית הקברות המוסלמי, הכל נקי ופתוח, ואפשר להסתובב ולהתרשם כיצד נראה שדה הקרב לפני שטבע בתוך חולון. זהו רכס כורכר נמוך שמשתפל בשיפוע מתון מזרחה וצפונה. הקרקע צחיחה לחלוטין, כמעט כלום לא מצליח לצמוח עליה. פה ושם נמלטת בבהלה חוגלה במעוף הנמוך והמגושם שלה.

על הקרקע מוטלים שרידים שכל אחד מהם הוא כמוסת זמן קטנה. הנה מסמרים גדולים בעלי חתך רבוע, מסמרים תוצרת בית, שחושלו במהלומות פטיש ושימשו למסמור הקורות הגדולות מעל למבני האבן. הנה סוליות נעלי עבודה (או צבא?!) עתיקות, סוליות מעור עבה, שעדיין מחוברות להן לוחיות ברזל חלודות בחרטום ובעקב. והנה מבנים כמעט שלמים, חוץ מהגג שנעלם, בנויים מלבני כורכר גדולות. עדיין, גם עכשיו, אפשר להרגיש את הנטישה הגדולה.

ואז, ליד אחד מאותם בתים, מצא לבני את המציאה שבשבילה היה שווה להגיע לשם: תרמיל של רובה צרפתי מדגם "לבל". זוהי תחמושת נדירה למדי באיזור שלנו (שתמיד נחשבה אצלי כסוג של הולי גרייל, והנה סוף סוף עיני שוזפות אותה במציאות)

. הכדור, שקוטרו 8 מ"מ, אחד מהכדורים המודרניים הראשונים שיוצרו, כבר נחשב למיושן מאוד באותה תקופה. הוא זלג לזירה הערבית-ישראלית מסוריה ולבנון (שנשלטו על ידי צרפת) והשימוש בו אופייני יותר לכוחות ערביים שבאו מצפון. הוא היה קיים במספרים קטנים גם אצלנו, כנראה כנשק שלל מידי אותם כוחות ערביים צפוניים (מכאן שהוא עשה את המסלול הפתלתל והארוך הבא: צרפת-סוריה-ערביי הגליל-מחתרות ישראליות).

התרמיל שנמצא יוצר ב-1930 בעיר בורז' שבמרכז צרפת, בבית חרושת בעל השם הנפלא "סדנאות בית הספר לפירוטכניקה". מי השתמש בו? או, הנה סוגיה.

אני סבור שזהו ממצא סופר-מרגש, שבמידת סבירות גבוהה לפני 63 שנה התגלגל בין אצבעותיו של לוחם בצבא ההצלה של קאוקג'י, אחד מכ-200 לוחמים שביצעו את התקפת הנגד המפתיעה, שגרמה לזוועה על התל. אחד מהלוחמים שבסוף אותו קרב ביצעו שפטים נוראיים בגופותיהם של ההרוגים מגבעתי.

נכון, הנקודה שבה הוא נמצא לא הכי מסתדרת עם תיאור הקרב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אנחנו יודעים שלוחמי קאוקג'י הגיעו ממערב, מיפו. ושלוחמי גבעתי נמלטו דרומה ומזרחה, אל חולון ומקווה ישראל. וחוץ מזה, באומדן גס התרמיל מונח במרחק של כ-300-400 מטר מהתל. טווח גדול מדי לשימוש ברובה פרימיטיבי כמו ה"לבל".

לוחמי צבא ההצלה מצוידים בערב רב של כלי נשק. הבחור החמישי משמאל
 בשורה  השנייה (לצידו לוחם מצויד במקלע ברן) אוחז ברובה לבל

אבל אני אומר: אף אחד לא יודע באמת איך התנהל הקרב. כששומעים עדויות של לוחמים מבינים שהבלגן חגג. אין לדעת בדיוק מי ירה לאן, או מי נע לאן, לאחר שהכוח התפצל לחוליות קטנות שדאגו להישרדותן. באותה מידה, אין לדעת איך התפתחה התקפת הנגד. בעיני הגיוני שהכוחות הערבים שהגיעו ממערב המשיכו בתוך הכפר הידידותי להם תל א-ריש, ותקפו גם מצפון לתל. ובכלל, יכול להיות שהכדור שמצאנו אכן נורה מערבה מהנקודה שבה מצאנו אותו, וב-63 השנים שחלפו מאז הוא התגלגל לאיטו במורד רכס הכורכר, נישא על מי הגשמים הלאה והלאה.

הגביע הקדוש של התרמילאות. תרמיל 8 מ"מ לבל שאיתר לבני בין המבנים הישנים שעל אדמות טאסו

האם האתר הזה אמר את המילה האחרונה מבחינתנו? לדעתנו לא. בהחלט שווה להמתין כמה חודשים עד הגשמים של תחילת החורף הבא - ואז להסתער שנית על פרדס טאסו.

תגידו בגת

בפוסט הקודם כתבתי על הסיור בגבעות שמקיפות את משלט עיבדיס, לא הרחק מנגבה. הסיור הזה התרחש - מוצלח ככל שהיה - התרחש בגלל פאשלת ניווט שלי. פשוט לא הצלחתי לאתר את היעד המקורי: תל א-צאפי. יומיים לאחר מכן החלטתי לתקן את המעוות. הפעם המשפחה יצאה בהרכב מלא. למדתי היטב את הציר, ויצאנו לדרך.

התברר לי שלא ברור איך לא מצאתי את האתר בפעם הראשונה. הדרך פשוטה ביותר: מזרחה בצומת מסמיה על כביש 3, ימינה בכביש 383 לכיוון כפר הרי"ף וכפר מנחם, כמה דקות נסיעה בין שדות חיטה וגבעות עגלגלות עד הכניסה ליער חרובית - וזהו, הגענו. 

כפי שאפשר להבין, הפעם אני חורג מעט מהמנדט שנתתי לעצמי, ומתייחס לא רק לשרידי המתכת שבמקום אלא גם לאתר. הסיבה היא שמדובר במקום יפהפה וקרוב להפליא למרכז, שפשוט כיף לטייל בו. מסלול מעגלי שנפרץ עם המון מחשבה סובב את התל הלבנבן והגבוה. יש בו מקומות מוצלים לשבת, ושלטים מאירי עיניים שמספרים את סיפורם של הפלישתים, שכאן ישבה גת, אחת מחמש הערים הגדולות שלהם (נוסף על עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון).

הפלישתים, כך מקובל להניח, הגיעו לארץ ישראל לפני כ-3,300 שנה מהאי כרתים. הגיעו - והעניקו לשפות המקומיות, ולימים גם לעברית, את הפועל שמתאר הגירה אגרסיבית של עם מאיזור אחד, לאיזור שני. כלומר: פלשו. ואני אומר: אולי בכך גם הביאו לכברת הארץ שבה אנחנו מתגוררים את אחד מהסממנים העגומים שמאפיינים אותה: פלישות, כיבושים, עימותים אלימים, עמים שכנים שקרובים זה לזה אך גם רחוקים.

כרתים של שפלת יהודה. הטיפוס לתל א-צאפי, מבט לצפון-מזרח

כשטיפסנו על התל הגבוה (כ-200 מטר מעל פני הים), הצירוף של סלע הגיר והגבעות המעובדות שמסביב העלה בי מחשבה שאולי - גם אם זו משאלת דמיון בלבד - כאשר הפלישתים החלו ליישב את הארץ, הם בחרו באתר הספציפי הזה כמקום הקמתה של אחת מעריהן החשובות משום שהזכיר להם קצת את הנוף מהבית, מכרתים. אולי.
אבל התל היה מיושב הרבה לפני הפלישתים. אחד מהשלטים שבמקום מתאר חתך של החפירות (המעטות יחסית) שנעשו במקום. זו עוגת קסטה בת הרבה מאוד שכבות. מהתקופה הכלכוליתית, וכלה בתקופה הפרסית, הביזנטית והצלבנית - אם למנות כמה מהן.
בנימה מעט יותר פוליטית אפשר לציין את העובדה שהנקודה הזאת היתה מיושבת ברציפות למעלה מ-5,000 שנה, ובהיותה עמדה אסטרטגית שלטת היתה מוקד לקרבות אינספור, עד שננטשה סופית ב-1948, כאשר הכפר הערבי הקטן שעמד במקום פונה/גורש/נכבש/שוחרר (הקיפו את התשובה המתאימה בהתאם להשקפותיכם).
בנקודה הגבוהה ביותר של התל הקימה קק"ל מעין במה עגולה, שבה "כרטיסי טווחים" נאים שמאפשרים למטייל לזהות את סביבתו, 360 מעלות. הנוף מרהיב, הרוח נעימה, וקשה שלא לחשוב על כך שכל היופי הזה ספוג בדמם של מי יודע כמה עמים, מי יודע מכמה תקופות.

ואנחנו באנו כדי לחפש עדויות שנותרו בשטח מאז אחת מהמלחמות האלה, שגם בה היו מעורבים שני פולשים. ואני מתכוון לקרב הגדול שהשתולל בשטח ב-12 בנובמבר 1917, עת הסתערו על התל פרשים אוסטרליים שניסו, ואף הצליחו, לקחת אותו מידי הטורקים המבוצרים על ההר.

לעולם זה לא יפסיק להדהים אותי: כך שוכב לו התרמיל הטורקי יותר מ-93 שנה

וכמובן מצאנו. הסריקה שלנו היתה חפיפניקית למדי, כי עיקר הקשב הוקדש לטיול המשפחתי של חופשת הפסח. ולמרות זאת, ברגע שירדנו מהשביל הכבוש אל המעלה הצחיח יחסית שמוביל אל שיא גובהו של התל - התחלנו למצוא דברים. הנאה מביניהם הוא תרמיל שלם אך מעט מעוך של כדור 7.92 טורקי.

מרוב התרגשות אחזתי בו הפוך. תרמיל מאוזר טורקי על רקע שיא גובהו של התל

אני הולך לכתוב כאן משהו שאולי ייראה טפשי: ריגש אותי עד מאוד למצוא את התרמיל הזה. זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא תחמושת מאוזר טורקית מחוץ לאתר תל רקית הסמוך לביתי. כשהרמתי את התרמיל מהאדמה והבחנתי, בקושי, במילה "מאוזר" בערבית, ממש לא האמנתי למזלי הטוב. שזה יילך כל כך בקלות? לא יאומן.

הבן הגדול מאתר רסיס מפגז בריטי, שריד לקרב של נובמבר 1917

בהמשך המעלה מצאנו, אני ובניי, רסיסים של פגזי ארטילריה. תחמושת בריטית לא מצאנו, אך כפי שאמרתי - החיפושים היו שטחיים מאוד.

בבית, אחרי ניקוי. הכיתוב, מלמעלה בכיוון השעון: מאוזר, פ סופית, 1332, סמל הסהר של האימפריה העות'מנית

בניגוד לחול הים הנקי שבו נטמנו התרמילים והכדורים של תל רקית מאז 1917, חברם מתל א-צאפי סבל יותר. 93 וחצי שנים על קרקע הגיר הבסיסית מאוד פגעו בהטבעה שבתחתיתו. הפעם נמנעתי מטיפול בשיטת הלימון. אני חושש שהמגע התמיסה החומצית לשכבת הפטינה הבסיסית יצור סתירה כימית שתפגע בסימנים העדינים. ניקיתי את כרכוב התרמיל באמצעות מים פושרים ומעט סבון כלים. עתה אפשר להבחין היטב במילה "מאוזר", באות "פ" סופית (שמוטבעת על כל הכדורים מהסוג הזה). בקושי רב אפשר להבחין בסימן הסהר, משמאל, ובשנת הייצור: 1332 לפי הלוח העות'מני. כלומר, 1916. יש לי כמה כדורים זהים, גם הם ילידי 1916, שמצאתי בתל רקית.

נותרו מחוץ לפריים: קליעים מרוחים וכמה רסיסים קטנים נוספים

והנה התרמיל עם שניים מהרסיסים שהרמנו בשטח. בנוסף, מצאנו גם כמה קליעים מרוחים ועוד כמה וכמה רסיסים.
אני מתאר לעצמי שעוד אחזור לתל לבדיקה דקדקנית יותר. המקום פשוט יפה ועשיר מכדי שאסמן "וי" ואמשיך הלאה. מה גם שכדי להשלים את התמונה אני מעוניין לשוב משם עם תחמושת בריטית, ואולי גם אם כפתורים יחידתיים של גדודי הפרשים האוסטרליים.

בחזרה לחזית נגבה

חופשת פסח. פרק הזמן הבלתי נגמר שבו חייבים לשנע ילדים מפה לשם, כשבדרך כלל ה"שם" הוא קניון הומה אדם, שכניסה אליו מכה אותה בחומת ניחוחות דוחים: פופקורן בטעם חמאה מלאכותית, נגיסי עוף מטוגנים בשמן 9105 ממוחזר, ויותר מדי ישראלים שמדחיקים את המילה דיאודורנט.

אני, את הבנים שלי דחסתי לפיז'ו החבוטה ודילגנו דרומה. היעד המקורי היה תל א-צאפי (תל צפית), אתר גדוש היסטוריה, כולל (כמובן) עסקה כדאית של שניים במחיר אחד - קרב גדול במלחמת העולם הראשונה, וקרב פשוט יותר במלחמת השחרור. מפה באוטו לא היתה לי, ה-GPS החליט לא למצוא את כפר מנחם, נקודת הציון הסמוכה ליער חרובית שבו נמצא התל, על שילוט אין בכלל מה לדבר, ושינון הציר הקצר שערכתי בבית התגלה כלא אפקטיבי בשטח. בקיצור, התברברתי.

לכן החלטתי לשנות את המשימה, ולצאת אל הגבעות הסמוכות לנגבה. באחת מהם, משלט עיבדיס, כבר ביקרתי פעמיים בעבר ושבתי עם ממצאים מועטים אך מרגשים. לכן, התוכנית הפעם היתה לסרוק היטב את הגבעות שמסביב, אלה שהיו יכולות לשמש כנקודות להצבת רתק, או נקודות להתארגנות לקראת הסתערות. על עיבדיס עצמה לא ויתרנו, והוחלט שהסככה המוצלת שנמצאת באתר ההנצחה לחללי הקרב תשמש כנקודת מנוחה ואכילה, בתום הסיור.

על הגבעות נמתחים שדות אינסופיים. אבל חלקם נקצרו באחרונה, וביניהם יש שבילי טרקטורים רחבים. אלה המקומות שבהם איתרנו את שלל המצאים שלנו. מדובר בהרבה מאוד תחמושת ישנה, חלקה "מודל תש'ח" וחלקה משנים מאוחרות יותר (מה שפחות מעניין אותנו), וגם כמה דברים שבדרך כלל אנחנו לא מוצאים.

רסיס של פגז מרגמה בידו של הבן הבכור

ממצא שאיתרו שני הבנים שלי: נפל בלתי מזוהה. אחרי
 חריש עמוק בגוגל, אני חושב שמדובר בחלק מפגז מרגמה 81 מ"מ.
בצד הצר יותר (הימני בצילום) מתחבר זנב הפגז. ניסינו לחשוף את הנפל עם מים,
ובשלב מסוים אמרתי לבנים: ילדים, בורחים מפה

מצב אופייני לממצאים שמוטלים בשטחים חקלאיים: כדור הלי-אנפילד הזה נרמס
 תחת גלגלי טרקטור ונהרס. ראוי לציין שלכדור הזה, שמצבו טוב מאוד,
אין הטבעה כלשהי. גם אחרי ניקוי אינטנסיבי מתברר שהכרכוב חלק
 לחלוטין. ייתכן שמדובר בתחמושת שיוצרה על ידי אחד מהמפעלים המחתרתיים

עצירה לשם מנוחה בעיבדיס - חלק מהשלל פרוס על השולחן. בין הממצאים: כדורי 7.92 של
 רובי מאוזר, שעליהם  הטבעות צ'כיות מ-1947, וכדור 0.303 שעליו הטבעה
 מ-1942 (יוצר במפעלי "דום דום" בהודו) וסימן נוקר של מקלע ברן

שרידי פגז מרגמה (תאורה) שנמצאו בין השדות. מה אומרת ההטבעה בצורת כוכב?

כל השרשרת

מזמן לא עידכנתי, והבלוג הלך וקיבל את הצורה העגומה והמוכרת של בלוגים זנוחים ונטושים. אבל זה לא אומר שהמסעות והשיטוטים פסקו. להפך. הם נמשכים במלוא עוזם. נתחיל בעדכון קטן וחביב.
לאחר כמה ימים של רוחות משמעותיות החלטתי לשוב לנקודה המדויקת שבה מצאתי את הכדור הראשון, כדור המאוזר הטורקי, שבעקבותיו התחלתי להסתובב באתרי קרבות ברחבי הארץ.
ההחלטה התבררה כמוצדקת ביותר. ממש באותה נקודה, על קרקע אדמת החמרה שהרוחות הזיזו מעליה את חול הים, היו מונחים במרחק של סנטימטרים בודדים זה מזה הממצאים שבצילום. פיסת המתכת המעוותת היא שריד מטבעת הנחושת שנועדה לאטום היטב את המרווח שבין הקלע לקנה התותח. הכדוריות הן כמובן כדוריות שראפנל. ואילו התרמיל והכדור השלם הם תחמושת 0.303 בריטית. הכדור השלם, אגב, נושא עליו שרידים של קליפ הברזל החלוד. זהו הכדור השלישי שעליו שרידים כאלה שאני מוצא במקום. יש סבירות גבוהה ששלושתם שכנו פעם זה לצד זה בתוך אותו קליפ (קליפ=מחסנית פרימיטיבית בת חמישה כדורים).
כשמצרפים לזה את הכדור הטורקי, שכאמור שכן ממש באותה נקודה ונשלף מהאדמה לפני קרוב לשנתיים, מקבלים תמונה נאה מאוד של מה שאני מכנה כל "שרשרת המזון של הקרב" שמרוכזת על שטח של ארבע בלטות בערך. דהיינו: התחמושת של כוח המגן, ההרעשה הארטילרית שהכוח המגן ספג, והתחמושת של הכוח המסתער שטיפס אל היעד לאחר ההרעשה. בעיני זוהי עדות ארכיאולוגית שלמה ונאה מאוד, וגם די נדירה בארץ, בהשוואה, למשל, לשרידים הרבים של מלחמת החפירות שבבלגיה ובצרפת.