עיראקי עצוב

משוכות הצבר האופייניות. תל עירני, מבט לחלקו הצפוני והתלול

תל עירני והכפר הגדול שעמד למרגלותיו, עיראק אל-מנשייה, היו זירה לאחד מהכשלונות הצורבים והמדממים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. 

סיפור הרקע: בקיץ 1948, כשחטיבת גבעתי ניהלה קרבות מרים בנגב כנגד טורי הצבא המצרי, כותר נלכד כוח גדול - חטיבה 4 המצרית - באיזור שקיבל לימים את הכינוי "כיס פלוג'ה". בהכללה אפשר לומר שגבולות הגזרה של הכיס המאורך היו בין שני העיראקים: עיראק סווידאן ומבנה המשטרה המבוצר היטב שלה בדרום, ועיראק אל-מנשייה בצפון. במשך חודשים ניסתה ישראל הצעירה לכבוש את הכיס. זו היתה טעות: עדיף היה  לכתר ו"לייבש" את הכוחות המצריים, המצוידים והמאומנים היטב, במקום להתנפץ עליהם שוב ושוב בשורה של מבצעים קטנים שמשתתפיהם היו חיילים מותשים, ואירגונם היה שכונתי וחובבני.

בתחילת נובמבר נכבשה סוף סוף עיראק סווידאן. הכיס המצרי הצטמק, ועתה הוא התמקד באיזור הכפרים הסמוכים פלוג'ה (צומת פלוגות) ועיראק אל-מנשייה (קריית גת). בשלב הזה של הלחימה אפשר היה לראות מגמה של הזרמת יותר ויותר כוחות חדשים לגזרה, לאחר שגבעתי נשלחה דרומה משם, ומן הסתם נדרשה להתרענן, להכשיר ולהחליף את חייליה המרוטים. וכך, בסוף דצמבר, במהלך חג החנוכה, יצאה חטיבת אלכסנדרוני למבצע "חיסול", שמטרתו היתה כשמו - לחסל סופית את הכיס.

אחד היעדים העיקריים של המבצע היה תל עירני. זהו מקום בולט ושולט בגזרה, וישבה עליו מפקדה של החטיבה המצרית. המבצע הסתבך מתחילתו. המצרים הצליחו להעביר תגבור של רכבים משוריינים מפלוג'ה לכיוון התל, לאחר שפלוגה שהיתה אמורה לבצע חסימה על הציר שמחבר בין הכפר ליעד המצרי המבוצר נכשלה במשימה. למרות זאת, המבצע נמשך ללא שינוי. והתוצאות היו נוראיות.

פלוגה ג', מה שכונה אז "הפלוגה הדתית" (והיום אולי היה מכונה "מסלול בני'שים") נלכדה בין בתי הכפר, ממש מתחת לתל. הפלוגה לא הצליחה לפרוץ דרך החוצה - ולמעשה כולה חוסלה. 87 חיילים וקצינים נהרגו.

למעשה, בכך תמו הנסיונות למגר את הכיס. חטיבה 4, תחת הנהגתו של מח"ט סודאני כריזמטי ומוכשר (ששלישו היה גמאל עבד אל-נאצר - אז כבר קצין ששרד כמה וכמה התכתשויות איתנו, למשל בגבעה 113 שאותה חרשתי לא מעט בעבר), נותרה בשטח עד סוף פברואר 1949, אז סוכמו תנאי כניעתה והיא נסוגה בחזרה למצרים.

ושוב, על השביל שמטפס בדרך לתל

יצאנו לשם בבוקר של ראשית הקיץ. ההיסטוריה מתגלגלת באופן אירוני מעט, וכך יוצא שהנקודה שבה התרחש הקרב הנורא משמשת היום כתחנת מנוחה, איסוף ופיזור של פועלים פלשתינים שנכנסים לישראל דרך מחסום תרקומייה הלא רחוק. התל הבולט והגבוה (שפעם חשבו בטעות שהוא-הוא מקומה של גת המקראית, ולכן קריית גת וקיבוץ גת הסמוך קיבלו את שמם) נראה לנו מיד כאחלה אתר בפוטנציה. נקי יחסית, בנוי מאדמת לס עם מעט צמחייה, ורחב ידיים. משוכות צבר גדולות עדיין מתוות את סמטאות ורחובות הכפר שכבר מזמן איננו במקום (אפשר להבחין בכך בקלות בצילומי לוויין).

View Larger Map

חנינו לצד הכביש הזערורי והמתפתל שמוביל לקיבוץ גת והחלנו לצעוד בשביל שמטפס מסביב לתל, מצפון לדרום דרך צידו המזרחי. השביל התחיל להניב ממצאים ממש מיד.
בשלב הזה מצאנו שני תרמילי 0.303. מעניין שההטבעות על שניהם זהות להטבעות שנמצאו בתרמילים מגבעה 113: תרמיל אחד מתוצרת ווינצ'סטר האמריקאית, ותרמיל נוסף מתוצרת דום-דום שבהודו. הנה תיאוריה, אולי מרחיקת לכת: הכדורים האלה - גם אלה שנמצאו ב-113, וגם אלה מעיראק אל-מנשייה - הם מצריים, ולא ישראלים. למה? משום בגבעה 113 לחמה גבעתי, ואילו בעיראק אל-מנשייה לחמה אלכסנדרוני. לכן, יש סיכויים גדולים יותר שמבחינת הממצאים תורגש בשטח שונות מסוימת בסוגי התחמושת שבה היו מצוידים חיילי שתי החטיבות. ואילו הכוחות המצריים בכל הגזרה היו הומוגניים יותר: מה שהיה בכיס פלוג'ה בקיץ 1948 היה גם בסוף דצמבר של אותה שנה. אלה אותם חיילים, וסביר שבידיהם אותה תחמושת. האם זה נכון? מי יודע.

תרמיל לי-אנפילד מעוך, שנמצא בחלקו התחתון של התל

כשהשביל השלים את איגוף התל ממזרח, טיפסנו לשיא גובהו במעלה קצר ותלול בצדו הדרומי. ניכר שהקטע הזה משמש חובבי ג'יפים במפגשים של סוף השבוע. רכבי השטח חצבו בתל כמה זוגות קוליסים. היחס שלנו לקוליסים מורכב: מצד אחד, הם מחרבים את השטח ואת הנוף. מצד שני, הם הופכים את השכבה העליונה של הקרקע כמו מחרשה, ואם מוסיפים לכך כמה שבועות של גשמים טובים, כפי שהיה בחורף החולף, בכך גדלים הסיכויים למצוא בנתיבי הניקוז של התל עוד שרידי תחמושת ישנה.

העלייה המבטיחה ל"שולחן". למרבה הצער, היא לא הניבה דבר

אבל הסתבר שלא כך הדבר. בעלייה אל התל לא מצאנו דבר. וגם על התל עצמו - שבשיאו "שולחן" רחב ידיים ושטוח שנראה בתחילה כאיזור מעולה לממצאים -  לא מצאנו תחמושת. לא כדורים, לא תרמילים וגם לא קליעים. מה שכן מצאנו, ובכמויות גדולות מאוד בהשוואה לשדות קרב אחרים, הוא שרידים של פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה. המונים מהם. עוד מצאנו על התל שרידים של חפירות (קשה לדעת מה מהן חפירות שהן חלק מביצורים, ומה חלק מהחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום) וגם שרידים בודדים ממבנה אבן שעמד על התל.

פסגת התל, מבט לצפון-מזרח. בשטח נמצאו בעיקר רסיסי ארטילריה

מבט מזרחה. בקדמת התמונה אפשר להבחין בשרידי בית אבן

דווקא בירידה מהתל, בשביל שהמשיך ומקיף אותו בחצי גובהו, התחלנו למצוא שוב דברים מעניינים. ראשית, נמצא עוד תרמיל 0.303, הפעם בעל הטבעה שמשייכת אותו למפעל Radway Green הבריטי ושנת ייצורו 1944. זו הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים תרמיל מתוצרת זו. דווקא כשכמעט השלמנו את הסיבוב מסביב לתל וחזרנו לנקודת ההתחלה, צצו עוד ועוד דברים. למשל, כדור 7.92 מעוך וקרוע (אך לא נקור). ההטבעה שעל הכרכוב שלו מעידה כי יוצר בגרמניה ב-1917 ב"מפעלי המתכת גרונברגר". המפעל הזה ייצר תחמושת במשך שנתיים בלבד, בחלקה האחרון של מלחמת העולם הראשונה. מה הוא עושה שם? בשלב זה איננו מכירים קרב ממלחמת העולם הראשונה שהתרחש בנקודה הזאת. אך הכל ייתכן. ייתכן גם שזוהי תחמושת ישנה שמי מבין הצדדים, ישראל או מצרים, שמו עליה את ידם.

מאיזה מלחמה אתה? כדור מאוזר מעוך יליד 1917

ההטבעה הברורה והיפה על הכדור הגרמני הישן. ברקע, התל

עוד שלושה ממצאים מעניינים: זנב פז מרמה, ושרידי של שתי מחסניות פרימיטיביות. הראשון מבין השניים הוא פס הטענה של רובה או מכונת ירייה בלתי מזוהים. מדובר בסוג קדום של מחסנית: פס מתכת בעל כיפופים שמתאימים להשחלת כרכוב של כדור. פס ארוך שכזה עשוי להתאים לדגם של מכונת ירייה צרפתית מיושנת - שושה או הוצ'קיס. המחתרות וצה"ל הצעיר אכן עשו שימוש בכלי נשק מסובכים, עדינים ולא אמינים אלה. בשני המקרים התחמושת היתה 8 מ"מ "לבל" (הזכורה מהתרמיל הבודד שמצאנו בתל א-ריש) כשכל פס מכיל 24 כדורים. למרבה הצער, הפס הנדיר נשמט לי מהתיק ונעלם, ככל הנראה בתוך החור השחור של תא המטען המבולגן.
הממצא השני הקשור למחסניות הוא תחתית של מחסנית שנראית כאלתור מחתרתי לתמ"ק שירה כדורי 9 מ"מ. ייתכן שאחד מחיקויי ה"סטן" שיוצרו על ידי המחתרות הישראליות. כאן גם מצאנו עוד ועוד רסיסים, רובם גדולים מאוד.  אלה פיסות מתכת מעוותות ומחודדות, שמספרות על הזוועה שהיתה שם.

התחתית של המחסנית הישנה. תמ"ק או אקדח?

 שרידי פגזים שבהם ניכר עדיין התבריג שאליו הוכנס המרעום

רסיסים מעוותים וחדים של פגזים. מן הסתם עשו שמות במי שספג אותם

בסך הכל, יצאנו מהתל בתחושה של אכזבה מסוימת. פני השטח נראו כאילו יניבו ערימה של תחמושת, ואילו בספירה הכוללת חזרנו עם ארבעה כדורים מעוכים בלבד. נראה שכל מה שהיה על התל נסחף מזמן עם הגשמים. ומכיוון שרוב השטחים שמתחת לתל הפכו למטעים או פרדסים, רוב הסיכויים שהם נגרסו תחת המחרשות ונעלמו לעד. מצד שני, חזרנו עם משהו. כמה ימים לאחר מכן, סריקה של שרידי הכפר אבו-שושה שליד תל גזר (נקודה שהיתה זירה כפולה של מלחמות: הן במלחמת העולם הראשונה, והן ב-1948) לא הניבה דבר פרט לתרמיל מאוזר שלא ניתן לזהותו. אסור להפוך לגרגרן.

תגידו בגת

בפוסט הקודם כתבתי על הסיור בגבעות שמקיפות את משלט עיבדיס, לא הרחק מנגבה. הסיור הזה התרחש - מוצלח ככל שהיה - התרחש בגלל פאשלת ניווט שלי. פשוט לא הצלחתי לאתר את היעד המקורי: תל א-צאפי. יומיים לאחר מכן החלטתי לתקן את המעוות. הפעם המשפחה יצאה בהרכב מלא. למדתי היטב את הציר, ויצאנו לדרך.

התברר לי שלא ברור איך לא מצאתי את האתר בפעם הראשונה. הדרך פשוטה ביותר: מזרחה בצומת מסמיה על כביש 3, ימינה בכביש 383 לכיוון כפר הרי"ף וכפר מנחם, כמה דקות נסיעה בין שדות חיטה וגבעות עגלגלות עד הכניסה ליער חרובית - וזהו, הגענו. 

כפי שאפשר להבין, הפעם אני חורג מעט מהמנדט שנתתי לעצמי, ומתייחס לא רק לשרידי המתכת שבמקום אלא גם לאתר. הסיבה היא שמדובר במקום יפהפה וקרוב להפליא למרכז, שפשוט כיף לטייל בו. מסלול מעגלי שנפרץ עם המון מחשבה סובב את התל הלבנבן והגבוה. יש בו מקומות מוצלים לשבת, ושלטים מאירי עיניים שמספרים את סיפורם של הפלישתים, שכאן ישבה גת, אחת מחמש הערים הגדולות שלהם (נוסף על עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון).

הפלישתים, כך מקובל להניח, הגיעו לארץ ישראל לפני כ-3,300 שנה מהאי כרתים. הגיעו - והעניקו לשפות המקומיות, ולימים גם לעברית, את הפועל שמתאר הגירה אגרסיבית של עם מאיזור אחד, לאיזור שני. כלומר: פלשו. ואני אומר: אולי בכך גם הביאו לכברת הארץ שבה אנחנו מתגוררים את אחד מהסממנים העגומים שמאפיינים אותה: פלישות, כיבושים, עימותים אלימים, עמים שכנים שקרובים זה לזה אך גם רחוקים.

כרתים של שפלת יהודה. הטיפוס לתל א-צאפי, מבט לצפון-מזרח

כשטיפסנו על התל הגבוה (כ-200 מטר מעל פני הים), הצירוף של סלע הגיר והגבעות המעובדות שמסביב העלה בי מחשבה שאולי - גם אם זו משאלת דמיון בלבד - כאשר הפלישתים החלו ליישב את הארץ, הם בחרו באתר הספציפי הזה כמקום הקמתה של אחת מעריהן החשובות משום שהזכיר להם קצת את הנוף מהבית, מכרתים. אולי.
אבל התל היה מיושב הרבה לפני הפלישתים. אחד מהשלטים שבמקום מתאר חתך של החפירות (המעטות יחסית) שנעשו במקום. זו עוגת קסטה בת הרבה מאוד שכבות. מהתקופה הכלכוליתית, וכלה בתקופה הפרסית, הביזנטית והצלבנית - אם למנות כמה מהן.
בנימה מעט יותר פוליטית אפשר לציין את העובדה שהנקודה הזאת היתה מיושבת ברציפות למעלה מ-5,000 שנה, ובהיותה עמדה אסטרטגית שלטת היתה מוקד לקרבות אינספור, עד שננטשה סופית ב-1948, כאשר הכפר הערבי הקטן שעמד במקום פונה/גורש/נכבש/שוחרר (הקיפו את התשובה המתאימה בהתאם להשקפותיכם).
בנקודה הגבוהה ביותר של התל הקימה קק"ל מעין במה עגולה, שבה "כרטיסי טווחים" נאים שמאפשרים למטייל לזהות את סביבתו, 360 מעלות. הנוף מרהיב, הרוח נעימה, וקשה שלא לחשוב על כך שכל היופי הזה ספוג בדמם של מי יודע כמה עמים, מי יודע מכמה תקופות.

ואנחנו באנו כדי לחפש עדויות שנותרו בשטח מאז אחת מהמלחמות האלה, שגם בה היו מעורבים שני פולשים. ואני מתכוון לקרב הגדול שהשתולל בשטח ב-12 בנובמבר 1917, עת הסתערו על התל פרשים אוסטרליים שניסו, ואף הצליחו, לקחת אותו מידי הטורקים המבוצרים על ההר.

לעולם זה לא יפסיק להדהים אותי: כך שוכב לו התרמיל הטורקי יותר מ-93 שנה

וכמובן מצאנו. הסריקה שלנו היתה חפיפניקית למדי, כי עיקר הקשב הוקדש לטיול המשפחתי של חופשת הפסח. ולמרות זאת, ברגע שירדנו מהשביל הכבוש אל המעלה הצחיח יחסית שמוביל אל שיא גובהו של התל - התחלנו למצוא דברים. הנאה מביניהם הוא תרמיל שלם אך מעט מעוך של כדור 7.92 טורקי.

מרוב התרגשות אחזתי בו הפוך. תרמיל מאוזר טורקי על רקע שיא גובהו של התל

אני הולך לכתוב כאן משהו שאולי ייראה טפשי: ריגש אותי עד מאוד למצוא את התרמיל הזה. זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא תחמושת מאוזר טורקית מחוץ לאתר תל רקית הסמוך לביתי. כשהרמתי את התרמיל מהאדמה והבחנתי, בקושי, במילה "מאוזר" בערבית, ממש לא האמנתי למזלי הטוב. שזה יילך כל כך בקלות? לא יאומן.

הבן הגדול מאתר רסיס מפגז בריטי, שריד לקרב של נובמבר 1917

בהמשך המעלה מצאנו, אני ובניי, רסיסים של פגזי ארטילריה. תחמושת בריטית לא מצאנו, אך כפי שאמרתי - החיפושים היו שטחיים מאוד.

בבית, אחרי ניקוי. הכיתוב, מלמעלה בכיוון השעון: מאוזר, פ סופית, 1332, סמל הסהר של האימפריה העות'מנית

בניגוד לחול הים הנקי שבו נטמנו התרמילים והכדורים של תל רקית מאז 1917, חברם מתל א-צאפי סבל יותר. 93 וחצי שנים על קרקע הגיר הבסיסית מאוד פגעו בהטבעה שבתחתיתו. הפעם נמנעתי מטיפול בשיטת הלימון. אני חושש שהמגע התמיסה החומצית לשכבת הפטינה הבסיסית יצור סתירה כימית שתפגע בסימנים העדינים. ניקיתי את כרכוב התרמיל באמצעות מים פושרים ומעט סבון כלים. עתה אפשר להבחין היטב במילה "מאוזר", באות "פ" סופית (שמוטבעת על כל הכדורים מהסוג הזה). בקושי רב אפשר להבחין בסימן הסהר, משמאל, ובשנת הייצור: 1332 לפי הלוח העות'מני. כלומר, 1916. יש לי כמה כדורים זהים, גם הם ילידי 1916, שמצאתי בתל רקית.

נותרו מחוץ לפריים: קליעים מרוחים וכמה רסיסים קטנים נוספים

והנה התרמיל עם שניים מהרסיסים שהרמנו בשטח. בנוסף, מצאנו גם כמה קליעים מרוחים ועוד כמה וכמה רסיסים.
אני מתאר לעצמי שעוד אחזור לתל לבדיקה דקדקנית יותר. המקום פשוט יפה ועשיר מכדי שאסמן "וי" ואמשיך הלאה. מה גם שכדי להשלים את התמונה אני מעוניין לשוב משם עם תחמושת בריטית, ואולי גם אם כפתורים יחידתיים של גדודי הפרשים האוסטרליים.

גרמני שכונתי

הייתי לחוץ מעט בזמן, ובמקום ללכת או לדווש על אופניים החלטתי לקצר טווחים ולקפוץ במכוניתי לכיוון הדיונות. השארתי את המכונית בחניון הצפוני ביותר של שכונת אזורי חן והתקדמתי מערבה לכיוון הכביש שמפריד בין השכונה לבין החולות והים (כביש שעדיין לא זכה לשם, והוא ידוע כרחוב 2040). הנקודה הזאת נמצאת בדיוק מול החלק של הדיונה שבו מצאתי שלל ממצאים בשבועות האחרונים.

בין השכונה לבין הכביש מפרידים כמה עשרות מטרים שאיכשהו נפלו בין הכיסאות של אנשי הגינון של עיריית תל אביב ונותרו בתוליות. עכשיו, בתקופה היפה של בין סוף החורף לתחילת האביב, הרצועה הצרה הזאת מתפוצצת מירוק ומלבלוב. אם מישהו מבין תושביה המתוחכמים והכה-מעודכנים של תל אביב שכח איך נראה שטיח של כוכבנים ובא לו להיזכר - זה המקום בשבילו. ואם מישהו מבין כלואי המאפרה האורבנית של גוש דן שכח איך נראית התערובת הנפלאה של חרציות, חמציצים, חובזות, ברקנים סגולים בפריחתם הדוקרת ועוד ועוד מינים שלמדנו עליהם בבית הספר היסודי והם נשכחו ונעלמו מהנוף שלנו - זה המקום בשבילו. שירוץ.

אני דווקא לא רצתי. התהלכתי. וכבר אחרי פסיעות בודדות עיני נחו על שני תרמילי מאוזר, מוטלים במרחק של כמטר אחד זה מזה.

אחד מתרמילי המאוזר שמצאתי באזורי חן. מצבו מעולה, וקשה להבין איך נותר מונח במקומו עשרות שנים

לאכזבתי המסוימת, הם התבררו לא כטורקיים כפי שקיוויתי - אלא כגרמנים. שוב, תרמילים שמוצאם בגרמניה הנאצית. לפי ההטבעות שבתחתיתם, שניהם נוצרו בשנת 1936 (השנה שבה סבתי, אז רק נערה בת 15, קמה וברחה לגמרי לבדה מברלין לפלשתינה). שניהם משומשים ובעלי סימן של נקירה. האחד - השמאלי בצילום - נוצר ב"מפעלי המתכת של וולפנבוטל". השני נוצר במפעלי "פולטה" בעיר מגדבורג. "פולטה" היה יצרן סולידי של שסתומים וכלי בית ממתכת. ב-1934, שנתיים לפני שיוצר הכדור שמצאתי, הוא הולאם והפך בזריזות ליצרן התחמושת הגדול ביותר בגרמניה הנאצית. עם השנים, החברה התפתחה למגוון עצום של מוצרים. איכשהו, היא שרדה את המלחמה ומאוחר יותר פעלה גם תחת הכיבוש הסובייטי, אחר כך תחת המשטר המסוגר של גרמניה המזרחית. ב-1996, חמש שנים אחרי נפילתה של חומת ברלין, החברה נסגרה לאחר שלא היתה מסוגלת להתאים את עצמה לעולם החדש. 

ההטבעות ברורות וחדות: איכות גרמנית, כמו שצריך

אלה לא הכדורים הגרמניים הראשונים שאני מוצא באיזור. ועדיין, עדיין אין לי פתרון לחידה: מה עשו כדורים מגרמניה הנאצית, בארץ ישראל. יש לי שני רעיונות, האחד סביר והשני מופרע.

אתחיל בסביר: המחתרות, או אולי צה"ל הצעיר, שמו יד על כל נשק ותחמושת אפשריים. ייתכן שלאחר מלחמת העולם השנייה זרמו לאיזור גם אמצעי לחימה שמקורם בעודפים שנותרו באירופה. ייתכן שהאיזור הריק שימש כשטח אימונים, או לימים כבסיס. עדיין לא הצלחתי למצוא עדות מודפסת או מצולמת לכך שבאיזור היה בסיס או שטח אימונים.

והתיאוריה המופרעת: ידוע שהבריטים, במסגרת הפעילות החשאית המגוונת שלהם, ייצרו עבור סוכניהם חיקויים של תחמושת גרמנית. זאת על מנת שלא ישאו על גופם שום פרט שיחשוף את שיוכם לאויב. ייתכן שתחמושת כזאת התגלגלה לאיזור, בין אם בידי הבריטים עצמם, ובין אם לידי המחתרות או צה"ל.

מכל מקום, הקרבה הרבה לשכונה מודרנית, שהוקמה תוך עבודות פיתוח אינטנסיביות בשטח, מרתקת בעיני. גם כאשר נותרת רק פיסת אדמה זערורית שאיכשהו לא עלו עליה דחפורים ולא הונחו עליה מרבדי דשא ונשתלו בה דקלים ושיחים - התחמושת שנשמטה עליה לפני עשרות רבות של שנים עדיין לא משה ממקומה. היא ממתינה בסבלנות, בלתי נגועה להדהים על ידי שיני הזמן, עד שמישהו ירים, יביט, וינסה לסחוט מהפריט הקטן והדומם את סיפור חייו.

רצועת טבע קטנטנה, על התחמושת שבה, נותרה בירכתיים הבלתי מתוירות של אזורי חן

להקת הפיפטיז

וזה רק חלק קטן מהמצבור שרובץ לו בלב מסלול לספורט עממי

בתחילת הדרך, חשבתי שהבלוג הזה יעסוק בשדות קרב היסטוריים, מהדהדים, שתיאור המהלכים שלהם מתועד היטב במפות, בעדויות ובספרים. אני חושב שדי מהר קלטתי שכאשר עוסקים בכברת האדמה הנקראת ארץ ישראל - ההגדרה של שדה קרב גמישה בהרבה. למעשה, כל פיסת אדמה, כל תא שטח, כל שדה פתוח הם שדה קרב. או לפחות מקום שבו היתה פעם התרחשות צבאית.

מי שמצויד בעין מיומנת, יקלוט תחמושת מוטלת בכל מקום. פה קליע, שם כדור שלם, שם כדור שתכולתו נורתה זה מכבר. והאקסיומה שפיתחתי לעצמי קובעת שבמקום שבו תמצא כדור אחד - תמצא ודאי עוד. ועוד. והשבוע קיבלתי שיעור מצוין בנושא הזה.

מסיבות שעוד מעט יהיו מובנות, הפעם ארמוז באופן כללי מאוד היכן נמצא המקום שבו אספתי את מה שאספתי. מדובר באיזור מוכר מאוד, שלדעתי כמעט כל תושב תל אביבי שעוסק בספורט עממי - הליכה, ריצה או רכיבה על אופניים - עבר בו בשנה החולפת. באותו מקום הונחו שני מסלולים - האחד להליכה או ריצה, והשני לרכיבה. הם רחבים ונוחים, ופס דשא נאה מפריד ביניהם. מצידם האחד כביש, ומצידם השני שטח פתוח שעד לא מזמן צמחו בו פרא קוצים ושיחים יבשים.

לפני כשבועיים עבד במקום טרקטור של העירייה, שעקר את הקוצים והשיחים וניקה את הנקודה שבה מתחבר צינור ניקוז גדול לתוך ערוץ טבעי, קטע קצר של ואדי טבעי שאיכשהו שרד בתל אביב הבנויה לעייפה. הכל כחלק מההכנות לחורף ולגשמים, אם יהיו כאלה.

כשעברתי שם, הבחנתי בציפור נודדת בלתי מזוהה שעמדה על עץ קטן (בין השאר, אני גם משתדל להיות צפר אורבני - תחביב שלא דורש כלום, ומעניק המון הנאה בתמורה). זיהיתי שזהו סוג כלשהו של סלעית, אך לא הצלחתי להבחין בכל הפרטים. התקרבתי, ולשם כך הייתי צריך לחצות את השטח שניקה הטרקטור. ואז, כשדרכתי על האדמה החרושה וההפוכה - הנה זה בא - מצאתי שלושה כדורים. 

אלה היו שני כדורי 9 מ"מ לוגר (מה שמכונה אצלנו בעברית עממית "תשע ארוך") וכדור 7.92 אחד של רובה מאוזר. הבחנתי מיד שאלה כדורים מתוצרת ישראלית. הלכתי לי לדרכי. אך למחרת הרגשתי שאולי אני מפספס משהו, וחזרתי לאותה נקודה, מצויד בעוזר המצטיין - הבן הבכור. התחלנו לסרוק את השטח בשיטתיות ותוך דקות הבנו שכל האיזור פשוט מרוצף בכדורים 9 ו-7.92 מ"מ. 

כל כדורי ה-9 מ"מ שייכים לאותה סדרה, ונושאים את ההטבעה TA 54 (כלומר, תל אביב 1954). זוהי ממש השנה הראשונה שבה העוזי המיתולוגי נכנס לשירות בצה"ל. לכן, ככל הנראה מדובר בסדרת הייצור הראשונה של כדורים שנועדו לעוזי. אך אולי נעשה בהם שימוש גם בתת מקלעים הישנים יותר שעדיין היו בשימוש באותה תקופה - סטן, למשל.

כדור 9 מ"מ מציץ מתוך החול. השנים העניקו לו גוון ירוק מקסים, כפסל ברונזה הלניסטי

כדורי ה-7.92 התפרסו על פני שלל מגוון יותר של תקופות. 1955, 1952 והישן ביותר מ-1950. אפילו כדור קטנטן בקוטר 0.22 השתרבב לו שם למצבור. 

עכשיו כבר הבנתי שיש פה עסק מעט רציני. הכדורים אולי היו קבורים באדמה בביטחה יחסית. אבל עכשיו הטרקטור הפך את הקרקע ושלף אותם החוצה. ובקיץ הבא, אם תפרוץ במקום שריפת קוצים אקראית (כפי שקורה כמעט מדי שנה) - התוצאה עלולה להיות לא נעימה למדי עבור הרוכבים, הרצים וההולכים במסלולים הסמוכים. שלא לדבר על מצב שבו ילדים ימצאו את הכדורים הללו, ויחליטו לשחק איתם.

למחרת, רגע לפני שהחלטתי סופית להזעיק לשם מישהו שיטפל במפגע, ביקרתי שוב. הפעם עם כל המשפחה. חזרנו עם שלל נאה של כדורי 7.92 מכל הסוגים והמינים. כשהמציאה היוקרתית ביותר, מבחינתי, היא כדור שמסומן PS 48 - הטבעה שמשויכת לתעשיית הנשק המחתרתית מהתקופה שלפני קום המדינה. כדור תש"ח אמיתי. בנוסף, בביקור הזה מצאנו גם כדור 9 מ"מ ישראלי מ-1952, עידן הטרום עוזי. 

1952, שהיא לגמרי במקרה שנת הולדתו של דאגלס אדאמס

1950, שהיא לגמרי במקרה השנה שבה מת הגנרל המהולל "האפ" ארנולד

1955, שנה שתיזכר לעד כשנת הולדתו של הצ'לן יו-יו מה

כדור אורגינל ממלחמת השחרור. PS = "פלשתינה שלנו"

מה המצבור עושה שם? ההנחה שלי היא שבמקום עמד פעם מתקן צבאי כלשהו. בשלב מסוים, אולי בשנות ה-60, מישהו ערך ביקורת בנשקייה והבחין שיש שם מאגרים של תחמושת ישנה. אלה מקרים קלאסיים שבהם הצבא מטפל בבעיות כפי שהוא יודע לטפל בבעיות: שלחו איזה חייל צעיר להיפטר מהזבל. והוא זרק את הארגזים במקום הראשון שבו הוא היה בטוח שאיש לא רואה אותו.
אבל מעבר לסיטואציה המצחיקה הזאת שבטח התרחשה לפני 50 או 40 שנה, אני מוצא הרבה ייאוש. אני סבור שאין המחשה טובה יותר לעובדה שכל פיסת אדמה פה קשורה איכשהו לצבאיות ולקיום שמתבסס על עוצמה צבאית. הכל שדה קרב. אנחנו באמת, באופן הכי מילולי שיש, עם שחי על חרבו. פשוט כך: על חרבו, ועל כדוריו הישנים. אם מאיר אריאל כתב פעם שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אני מרשה לעצמי להוסיף: בסוף כל שדה כורכר פתוח שבו אנחנו הולכים או רצים או מדוושים יושבים חיילים. או רוחות הרפאים שלהם.

** עריכה ותיקון - 9-10-2010 **

בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שההטבעה PS על גבי הכדור מ-1948 אינה של תעשיית התחמושת המחתרתית שלנו. זוהי תחמושת צ'כוסלובקית, חלק מהרכש המאסיבי שבוצע בראשית מלחמת השחרור.
 PS הם ראשית תיבות של Povázské Strojárne - שמו של מפעל מהעיר ביסטריצה, כיום בסלובקיה. ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה (פובאצ'קה סטרוינה?!). הטבעה צ'כית נפוצה נוספת מ-1948 היא Z, ממפעלי הנשק והתחמושת בעיר ברנו (שהעניקו למקלע ברן - BREN - את שתי האותיות הראשונות בשמו. שתי האותיות האחרונות מייצגות את אנפילד).
באופן מעניין, שני סוגי תחמושת אלה נושאים עליהם, לצד קוד המפעל והשנה, גם הטבעה של מגן דוד. ככל הנראה זו שורש המחשבה הנפוצה, שמדובר בתחמושת מחתרתית מייצור מקומי. האם הסימון במגן דוד נעשה משום שהתחמושת יוצרה במיוחד עבור המשלוחים לצה"ל הצעיר? אין לי מושג.

הקולקציה הטורקית

כידוע או לא כידוע, כל סיפור העיסוק שלי בשדות קרב נשכחים החל בעקבות מציאה של כדור טורקי בודד בקוטר 7.92 מ"מ, שנשמט מחגורו של חייל טורקי בסוף 1917 על הגבעות שהפכו לימים לאיזור חוף תל ברוך. במשך הזמן התברר לי שמדובר באם כל המזלות של המתחילים, ושמדובר במציאה נדירה למדי.

היתה תקופה מסוימת, שבה הפכתי למעט אובססיבי בנסיונות שלי למצוא עוד ועוד שרידים טורקיים. תוך כדי החיפושים מצאתי תחמושת בריטית בכמויות נאות. זו הטורקית נמצאת במשורה. מה שעשוי להעיד על יחסי הכוחות בקרבות שבהם באה לסופה האימפריה העות'מנית.

מול עשרות כדורים, תרמילים וקליעים בריטיים - בסך הכל מצאתי ארבעה כדורי מאוזר טורקי שלא נורו - שניים מתוכם איבדו את הראש ברבות השנים, ושני תרמילים נקורים. בנוסף מצאתי גם שני שלושה (עידכון: מסתבר שהיה זרוק אצלי עוד אחד, שלא זכרתי על קיומו!!!) קליעים שנורו, נחתו בחול הרך ונותרו יחסית שלמים. כשהמילה יחסית היא, איך לומר, מאוד יחסית. וזאת משום שקליעי המאוזר נוטים ליפול קורבן לקורוזיה אלימה שמנפחת אותם ולבסוף מפוררת אותם. בניגוד אליהם, קליעי הלי-אנפילד הבריטיים נמצאים במצב חדש להפליא גם אחרי 90 ומשהו שנים. ברור שזה חייב להיות קשור לסוג המתכת שממנה יוצרו הקליעים. קליעי הלי-אנפילד סימן VII יוצרו בדרך המסורתית כפי שאנחנו מכירים עד היום: ליבת עופרת מצופה ב"ג'קט" של נחושת, כשההבדל בינם לבין קליעי 5.56, למשל, הוא שבחלק האחורי יש גם ליבה-בתוך-ליבה שעשויה מאחד מהחומרים הפלסטיים הראשונים שפותחו. ממה יוצרו קליעי ה-7.92? בצילומים של כדורים שהשתמרו במצב חדש הקליעים נראים כעשויים מחומר אפרפר, דמוי אלומיניום.

אדם בשם גרנדר, אמריקאי שמשפץ להנאתו רובי מאוזר טורקיים שלדבריו הוא קונה בזול במכירות פומביות, כתב לי שהקליעים היו עשויים מצופים בקופרו-ניקל במקום בנחושת. זוהי סגסוגת שמכילה נחושת, ניקל, ברזן ומנגן. משהו פה לא מסתדר לי, משום שקופרו-ניקל אמורה להיות סגסוגת שמצטיינת בעמידות לקורוזיה, ובאופן ספציפי לקורוזיה כתוצאה מחשיפה למי ים. מי יודע?

שמתי גם לב שהמצאי שלי מתחלק לשני סוגי כדורים: אחד שבו מסומנת בתחתית טבעת נוספת, פנימית, שאף עולה על סמל הסהר והכוכב של האימפריה ומאופיינת בפיקה שטוחה יותר; וסוג שני, שבו אין טבעת פנימית והפיקה מעט קמורה יותר. מה זה אומר? כמה מפעלים ייצרו את התחמושת הזו, ואיפה הם נמצאו? אין לי מושג.

בכל מקרה, הנה כל הקולקציה, עם הסברים מינימליים על מה שלדעתי אפשר ללמוד מההטבעות בתחתית.

שישה כדורים ותרמילים - זה כל המצאי שלי.

קליעי ה-7.92 מ"מ הטורקיים לא מחזיקים מעמד. לשם השוואה: הכדור מימין הוא 0.303 בריטי משנת 1915 שנמצא בחולות תל ברוך. החבר הבריטי הגיע למצב הכמו-חדש להפליא שלו אחרי השרייה קצרה במיץ לימון, זה הכל. הם ידעו לייצר דברים כמו שצריך, החבר'ה הבריטים.

הכדור הראשון שמצאתי. למעלה נכתב בערבית "מאוזר". למטה מוטבעת שנת הייצור - 1329 לפי לוח השנה הרומי (Rumi). כדי להמירו ללוח הגריגוריאני יש להוסיף 584. הוא יוצר, איפוא, בשנת 1913.

כדור נוסף, שנמצא כשהוא שלם (עם הקליע). ניקיתי אותו, ולהפתעתי, בניגוד למצבו הנורא בתחילה התרמיל חזר למצב כמו חדש: צבע פליז בוהק. ההטבעה מעידה על כך שהוא יוצר בשנה הרומית 1332, כלומר ב-1916. 

תרמיל נקור במצב שימור יוצא דופן. העובדה שהוא נקור מעידה, לדעתי, שהטורקים המועטים שאיישו את קו מוצבי החוף בשעה שהבריטים חצו את הירקון והסתערו צפונה (בסוף נובמבר 1917) ניסו לבלום את האויב. גם הכדור הזה יוצר ב-1329 הרומית, כלומר ב-1913.

והנה עוד תרמיל נקור. הוא נמצא במצב גרוע מאוד - מעוך ופגוע קורוזיה במידה שלא מאפשרת לנקות ולשחזר אותו. ההטבעה מלמדת שהוא העתיק מכל הכדורים הטורקיים שברשותי: הוא יוצר ב-1325 הרומית, כלומר ב-1909. בן 101 שנה, הילד!

כדור שהקליע שלו נערף לו מתישהו בחייו הארוכים. שנת ההטבעה מעט לא קריאה. אני חושב שמדובר ב-1326 רומית, כלומר ב-1910.

עוד כדור שלא נורה אך איבד את הקליע שלו ברבות השנים (האם חייל צ'רקסי משועמם - חיילים צ'רקסים הם אלה שהוצבו בנקודה הזו - עקר את הקליע והצית את אבק השריפה, כמו שכולנו עשינו בשמירות ארוכות ומתישות?). גם במקרה הזה הסיומת של הטבעת השנה לא ברורה. אני משער שמדובר שוב ב-1332, כלומר 1916.
העובדה שהכדורים הצעירים ביותר שמצאתי הם מ-1916 עשויה להעיד על כך שעד לתקופה שבה הבריטים החלו במסע לכיבוש ארץ ישראל, הצבא העותמ'ני נהנה מקווי אספקה תקינים. מ-1917 כבר היתה בעיה להזרים (או בכלל לייצר!) תחמושת טרייה. למה אני טוען כך? כי התחמושת הבריטית שמצאתי באיזור יוצרה כולה בין השנים 1915 ל-1917, כאשר רובה המכריע מ-1917. כלומר, יוצרה חודשים ספורים לפני המתקפה ונדחפה לכוחות הלוחמים באופן כמעט מיידי. זאת בעוד שהטורקים נאלצו להסתפק במה שהצטבר אצלם בשנותיהם האחרונות בארץ ישראל.

"עד הלום" האנונימי

אחד האזורים שמושכים אותי שוב ושוב הוא זירת "קרבות עשרת הימים". בעיני, המקומות האלה הצליחו לשמר איזושהי ישראליות מתומצתת ומזוקקת, שנעלמה מזמן מרוב חלקי הארץ. ובטח נעלמה מאיזור המרכז. רק נעת פחות מ-60 ק"מ מלב תל אביב - ופתאום אתה בישראל צלולה, פשוטה, אהובה. גבעות עגלגלות, מתונות שיפוע. שמים גדולים, כחולים-כחולים עד שהעינים כואבות. שדות. מטעים. מרחבים שביניהם קיבוצים ומושבים. כה רחוק ממגדלי המגורים שמכערים את קו השמיים ועומדים ריקים כי לאיש אין כסף לקנות בהם דירה, פרט למשקיעים זרים קרי לב ועמוקי כיס. רחוק מהגועל, השחיתות, השסעים החברתיים והפוליטיים.

אולי הכל כל כך מזוקק באיזור הזה, משום שהוא היה עד לקרבות מהקשים והעקובים מדם שידענו. חלקם הגדול נשכח ב-62 השנה שחלפו מאז. המקומות היפים האלה והגדושים בהיסטוריה האלה, קשה לומר שהם מתוירים בטירוף. מיותר לציין, שעבור מלקט התרמילים העובדה הזאת היא הזמנה מפורשת למסעות: איפה שהגבעות והשבילים לא נרמסו תחת צמיגי ג'יפים ונעלי טיילים - שם קל יחסית לאתר שרידים.
נתחיל מעיבדיס. הכפר הפלשתיני הזה היה תקוע כעצם בגרונו של קו ההגנה הישראלי בין נגבה בדרום-מערב לבאר טוביה בצפון-מזרח. במשך ההפוגה הראשונה בקרבות של מלחמת השחרור הצליח כוח המשימה המצרי להזרים לגבעה שחלשה על עיבדיס ממערב - לימים היא נקראה "משלט עיבדיס" - כוחות רבים שצוידו בנשק כבד. בין מאות החיילים והקצינים המצרים והסודנים שנערכו בעיבדיס היה רס"ן צעיר ומבטיח, גמאל עבדל נאצר שמו. הוא עוד יגיע רחוק. בכל מקרה, המצרים התבצרו והתחפרו היטב, ורגע לפני שההפוגה הסתיימה - פתחו באש כבדה.
מולם ניצבו כוחות מדולדלים ביותר של חטיבת גבעתי הצעירה. עייפים, לא מצוידים כיאות, ולעתים נטולי הכשרה מתאימה. והיו ביניהם גם עולים חדשים, ניצולי שואה. רק הגיעו, וכבר גויסו ונשלחו לקרב. זה היה אחד מהרגעים הקשים והמכריעים של צה"ל הפעוט, שבקושי מלאו לו שלושה חודשים. בקרבות שפרצו על השליטה בעיבדיס היו רגעים מכוערים. חיילים פחדו, סירבו פקודה. מפקדים נאלצו להסתער לבדם, בודדים. אספקת המים והמזון לקתה בחסר.
קיצורו של דבר - אחרי שורה של קרבות קשים והחלפות ידיים, תוך ששלושת גדודי גבעתי מחליפים זה את זה כדי לאפשר ללוחמים התשושים לאגור כוחות ולהתאושש, החטיבה כבשה את המשלט והתבססה בו. לימים, התברר שהניצחון הזה היה נקודת ציון היסטורית, לא רק מבחינת גבעתי אלא מבחינת המערכה כולה: החל מכיבוש עיבדיס, צה"ל לא איבד עוד נקודות שבהן אחז. משום מה, העובדה הזאת נשכחה כמעט כליל. כולם (טוב, לא כולם - מי שמתעניין) מכירים את גשר עד הלום. כולם יודעים לספר על ארבעת מטוסי המסרשמידט שהפציצו את הטור המצרי, ובלמו את הכוחות השועטים רק 30 ומשהו ק"מ מתל אביב. אבל גם עיבדיס היתה "עד הלום" - עד הלום מבחינתו של הטור האמצעי של המצרים, שגם הוא ניסה לשעוט צפונה ולפורר את ישראל הצעירה. הכפר עצמו, אגב, עבר מה שעבר על יישובים פלשתיניים רבים: ממנו ומהכפר הסמוך בית עפא לא נותר כמעט כלום. כמה עצי פרי, עץ שקמים ענק, ובאר שסביבה גלי הריסות קטנים. וזהו.

בעיבדיס מצאתי תרמילים ספורים, קליעים מעוכים (רבים מהם בקוטר 9 מ"מ - כנראה נורו מתתי מקלע "סטן"), מטבע של מיל אחד, ושני ממצאים שחביבים עלי מאוד.

ראשון הוא כדור 0.303 שלם כמעט לחלוטין, פרט למעיכה קלה, תוצרת "ווינצ'סטר" האמריקאית (באיזו דרך עקלקלה הגיעה תחמושת אמריקאית, מעודפי מלחמת העולם השנייה, לידי צה"ל שזה עתה קם? מי יודע). ההטבעה על תחתיתו מספרת שהוא נוצר ב-1942. תרמיל זהה מצאתי לא הרחק משם, בגבעה 113 (עליה אכתוב בעתיד). חשבתי על הלוחם שמהפאוץ' שלו נפל הכדור הזה. מה הספיק לעשות? כמה ירה? האם נפגע, נפל והציוד שלו התפזר על פני האדמה?

הממצא השני מעניין אף יותר. זהו תרמיל בקוטר 7.92, כדור זהה לתחמושת של רובי המאוזר המוכרים והנפוצים, שעליו סימן שהותיר נוקר בעל צורה יוצאת דופן: מלבנית ומאורכת. איזה כלי נשק מצויד בנוקר כזה, לא עגול ולא סטנדרטי? אחרי חקירת אינטרנט נמרצת, שכללה סיוע ממומחים לתחמושת בפורומים אמריקאיים, נראה שמדובר במקלע בינוני מסוג "בזה" (BESA). מה שהופך את החפץ הקטן הזה לטעון מאוד מבחינה רגשית: בעדויות הלוחמים על הקרבות מתואר בדיוק מי מעמיתיהם היה מקלען, כלומר מי ירה את הכדור שאת התרמיל שלו מצאתי. צמצמתי את הרשימה לשמות הבאים: משה גייסט, אברהם רצ'בסקי, אברמ'לה אברמוביץ' - כולם נהרגו - ושמחה "אייזן" איתן ששרד את הקרבות. ייתכן שאני הוזה לחלוטין. אבל אני מעדיף להחזיק את התרמיל השלם לחלוטין, שנושא את ההטבעה "48" - כלומר, נולד בתש"ח - ולשאול את עצמי אם ייתכן שהוא נורה מהמקלע של רצ'בסקי הנשק שהתנדב לצאת עם הלוחמים, או אברמוביץ' שלפי הסיפורים הסתער במעלה הגבעה כשהוא יורה מהמותן במקלע המגושם והכבד..

אגב, למרות שהכדור נושא הטבעה של מגן דוד, מומחה אמריקאי שאיתו התכתבתי טוען שהכדור הזה לא יוצר בתעשיית הנשק המחתרתית שלנו, אלא דווקא יוצר בצ'כוסלובקיה והובא, שלא לומר הובהל - חמישה חודשים בלבד אחרי שירד מפס הייצור, כחלק ממשלוחי הנשק הצ'כיים לצה"ל שנזקק להם נואשות.

הכדור הראשון

לקראת סוף החורף שעבר, בתחילת 2009, לקחתי את צמד בניי לטיול באחד מהמקומות החביבים עלינו. אז לא ידענו שלמקום הזה יש שם ועבר צבאי עשיר. ידענו רק שאלה "הדיונות שליד חוף תל ברוך" - אחד מהמקומות האחרונים באיזור תל אביב, שבהם אפשר לראות הרבה טבע. להתגלגל על חולות רכים, לרדוף אחרי פרפרים, לזהות עקבות של שועלים ותנים, להביט במרבדים של תורמוסים לבנים וסגולים. האיזור כולו, מחוף תל ברוך וצפונה עד למלון מנדרין, נכלל בתוכניות "רובע צפון-מערב" של עיריית תל אביב. לא יעברו שנים רבות, ולא יישאר זכר מהחולות, התורמוסים, התנים והשועלים. אז הנה, משתדלים להפיק את המקסימום כל עוד אפשר.

לבנים שלי יש שם משחק קבוע: הם מטפסים על שיא הגבעה, ומשם קופצים לתוך אחד מה"קניונים" הרבים שנחצבו על ידי מי הגשמים והורחבו על ידי רכבי השטח שנוסעים שם. הם קפצו, טיפסו, קפצו וטיפסו ואני רציתי להצטרף. ואז, בצלע של אחד מהקניונים הקטנים האלה, מצאתי כדור של רובה כשהוא תקוע באדמה ורק קצהו האחורי בולט החוצה.
בדרך כלל, כדור של רובה הוא לא מציאה גדולה בישראל. חלק מהמציאות העגומה שלנו: עם שחי על חרבו (ורובהו). אבל הכדור הזה היה שונה, ומשהו גרם לי לשלוף אותו ובמקום להעיף אותו הרחק מהישג ידם של הילדים - להביט בו בעין בוחנת.


הוא היה מוזר. בתחילה, הייתי בטוח שמדובר במה שכל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר ככדור מאג, הכדור שמכונה בשפה המקצועית 7.62X51. אבל בתחתיתו היה מוטבע כיתוב בערבית. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בטח כדור של קלצ'ניקוב, זה שמכונה בשפה המקצועית 7.62X39. מה הוא עושה כאן? יכולתי לחשוב על הסבר הגיוני: אולי מדובר בכדור מתוצרת מצרית, שלל ממלחמת ששת הימים או ממלחמת יום הכיפורים, והוא נשמט ממחסניתו של חייל שהסתובב פעם באיזור.
תיאוריה יפה, אך שני דברים קלקלו אותה. ראשית, למרות שקלצ'ניקוב ראיתי רק בחטף זכרתי שהכדורים שלו גוצים - שמנמנים ונמוכים. הכדור הזה היה ארוך למדי. ושנית, הקליע שלו היה אכול קורוזיה לגמרי. לא יכול להיות שמשהו נאכל כך ב-30 ומשהו או 40 שנה בתוך החול. לא יכול להיות גם שהוא הספיק להיקבר בכזה עומק.
התעמקתי בהטבעה הערבית. זיהיתי שם את סמל הסהר והכוכב. קראתי את המספר 1329. זהיתי את האות פ' סופית. במילה הנוספת נתקעתי: יש לי ערבית בסיסית ביותר - מדוברת ברמה של אינתיפאדה ראשונה ("ג'יב אל עווייה!"), וספרותית ברמה של בית ספר יסודי.חשבתי שמה שכתוב שם הוא "סארזר".



בבית ניקיתי קצת את הכדור. חוץ מהקליע המסכן, הוא נראה חדש לחלוטין, וההטבעה היתה חדה וברורה. התעלומה הזאת שיגעה אותי: מאיפה הוא הגיע לשם? מה זה? לרגע אפילו המצאתי לעצמי תיאוריה מטורפת, לפיה הכדור שייך למקלעיו של הספיטפייר המצרי, שהתקיף את שדה דב הסמוך ביום שאחרי הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948. בהתקפה ההיא כמעט חוסל חיל האוויר הקטן והדל שלנו, וכמה חיילים נהרגו. החיילים שאיישו את עמדת הנ"מ הצליחו לפגוע בספיטפייר התוקף, ולפי התיעוד המקובל הוא גרר את עצמו עד הרצליה, שם נחת נחיתת אונס בחוף הים. אולי, הפלגתי בדמיונות, אולי התיעוד ההסטורי שגוי. אולי הוא התרסק בחוף תל ברוך וזהו אחד משרידיו.
בינתיים כבר שקעתי בגיגול נמרץ. פריצת הדרך היתה כשקלטתי שפירוש הכיתוב אינו "סארזר" אלא "מאוזר". מאוזר, רובה גרמני! גרמני? סמל הסהר והכוכב? אולי הוא עות'מני? אולי אני מחזיק ביד שריד ממלחמת העולם הראשונה? שאלתי את אנשי פורום הצבא והביטחון של "פרש" - רובם מומחים ברמה אקדמית, אדיבים וששים לסייע. ואכן, אחד מהם - לבני שמו - אישר את המסקנה שאליה התחלתי להגיע בכוחות עצמי: זהו כדור מאוזר טורקי, מציאה נדירה מאוד. הוא עצמו, כך התוודה, שעוסק בתחום במשך שנים ארוכות, לא זכה לשים את ידו על מציאה כזו.
חיפושון קצרצר באינטרנט סייע לי לתארך את הכדור. 1329 לפי לוח השנה הרומי (עם שורוק ב-ו') שהיה נהוג באימפריה העות'מנית פירושו 1913. הכדור, איפוא, יוצר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. בינגו.
לא ידעתי אז, אבל המציאה הבודדת הזאת הפכה תוך זמן קצר לתחביב של ממש. איסוף כפייתי, מציאת תחמושת עתיקה במקומות הכי לא צפויים ולימים גם נדידה ברחבי הארץ במקומות שבהם השתוללו פעם קרבות - ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת השחרור. מקומות שלווים, יפים, שקשה לנחש שלפני מצמוץ במונחים היסטוריים צעדו בהם חיילים גרמנים, טורקיים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, לוחמי המחתרות, מצרים, עיראקים, סורים ומה לא.
עם הזמן למדתי שגם אחרי שהארץ הולבשה שמלת בטון ומלט, אתרי הקרבות משובצים בזכרונות פיזיים. חפירות וביצורים מפח גלי. כפתורים שנשרו ממדי החיילים. מרעומים של פגזי ארטילריה. מטבעות. וכמובן - הממצא הנפוץ מכל: תרמילים וכדורים, שקריאת ופענוח ההטבעה על תחתיתם היא צלילה לאוקיינוס של מידע מרתק.
הכוונה שלי, היא להתמיד בסיפור המסע הזה.

והערה חשובה: חפירות וליקוט ממצאים באתרים ארכיאולוגיים מוגדרים הינם עבירה פלילית בישראל. ההגדרה לממצא ארכיאולוגי שמוטלת חובה להעבירו לידי רשות העתיקות מדברת על חפצים שנוצרו עד 1700. כך שהממצאים שבידי אינם בלתי חוקיים. שמתי על עצמי שורה של סייגים חמורים: אני לא חופר, לא משתמש במכשור כמו מגלה מתכות, ולא נוגע בחרסים ושאר חפצים שאפשר להיתקל בהם לעתים בשטח.