גרמני שכונתי

הייתי לחוץ מעט בזמן, ובמקום ללכת או לדווש על אופניים החלטתי לקצר טווחים ולקפוץ במכוניתי לכיוון הדיונות. השארתי את המכונית בחניון הצפוני ביותר של שכונת אזורי חן והתקדמתי מערבה לכיוון הכביש שמפריד בין השכונה לבין החולות והים (כביש שעדיין לא זכה לשם, והוא ידוע כרחוב 2040). הנקודה הזאת נמצאת בדיוק מול החלק של הדיונה שבו מצאתי שלל ממצאים בשבועות האחרונים.

בין השכונה לבין הכביש מפרידים כמה עשרות מטרים שאיכשהו נפלו בין הכיסאות של אנשי הגינון של עיריית תל אביב ונותרו בתוליות. עכשיו, בתקופה היפה של בין סוף החורף לתחילת האביב, הרצועה הצרה הזאת מתפוצצת מירוק ומלבלוב. אם מישהו מבין תושביה המתוחכמים והכה-מעודכנים של תל אביב שכח איך נראה שטיח של כוכבנים ובא לו להיזכר - זה המקום בשבילו. ואם מישהו מבין כלואי המאפרה האורבנית של גוש דן שכח איך נראית התערובת הנפלאה של חרציות, חמציצים, חובזות, ברקנים סגולים בפריחתם הדוקרת ועוד ועוד מינים שלמדנו עליהם בבית הספר היסודי והם נשכחו ונעלמו מהנוף שלנו - זה המקום בשבילו. שירוץ.

אני דווקא לא רצתי. התהלכתי. וכבר אחרי פסיעות בודדות עיני נחו על שני תרמילי מאוזר, מוטלים במרחק של כמטר אחד זה מזה.

אחד מתרמילי המאוזר שמצאתי באזורי חן. מצבו מעולה, וקשה להבין איך נותר מונח במקומו עשרות שנים

לאכזבתי המסוימת, הם התבררו לא כטורקיים כפי שקיוויתי - אלא כגרמנים. שוב, תרמילים שמוצאם בגרמניה הנאצית. לפי ההטבעות שבתחתיתם, שניהם נוצרו בשנת 1936 (השנה שבה סבתי, אז רק נערה בת 15, קמה וברחה לגמרי לבדה מברלין לפלשתינה). שניהם משומשים ובעלי סימן של נקירה. האחד - השמאלי בצילום - נוצר ב"מפעלי המתכת של וולפנבוטל". השני נוצר במפעלי "פולטה" בעיר מגדבורג. "פולטה" היה יצרן סולידי של שסתומים וכלי בית ממתכת. ב-1934, שנתיים לפני שיוצר הכדור שמצאתי, הוא הולאם והפך בזריזות ליצרן התחמושת הגדול ביותר בגרמניה הנאצית. עם השנים, החברה התפתחה למגוון עצום של מוצרים. איכשהו, היא שרדה את המלחמה ומאוחר יותר פעלה גם תחת הכיבוש הסובייטי, אחר כך תחת המשטר המסוגר של גרמניה המזרחית. ב-1996, חמש שנים אחרי נפילתה של חומת ברלין, החברה נסגרה לאחר שלא היתה מסוגלת להתאים את עצמה לעולם החדש. 

ההטבעות ברורות וחדות: איכות גרמנית, כמו שצריך

אלה לא הכדורים הגרמניים הראשונים שאני מוצא באיזור. ועדיין, עדיין אין לי פתרון לחידה: מה עשו כדורים מגרמניה הנאצית, בארץ ישראל. יש לי שני רעיונות, האחד סביר והשני מופרע.

אתחיל בסביר: המחתרות, או אולי צה"ל הצעיר, שמו יד על כל נשק ותחמושת אפשריים. ייתכן שלאחר מלחמת העולם השנייה זרמו לאיזור גם אמצעי לחימה שמקורם בעודפים שנותרו באירופה. ייתכן שהאיזור הריק שימש כשטח אימונים, או לימים כבסיס. עדיין לא הצלחתי למצוא עדות מודפסת או מצולמת לכך שבאיזור היה בסיס או שטח אימונים.

והתיאוריה המופרעת: ידוע שהבריטים, במסגרת הפעילות החשאית המגוונת שלהם, ייצרו עבור סוכניהם חיקויים של תחמושת גרמנית. זאת על מנת שלא ישאו על גופם שום פרט שיחשוף את שיוכם לאויב. ייתכן שתחמושת כזאת התגלגלה לאיזור, בין אם בידי הבריטים עצמם, ובין אם לידי המחתרות או צה"ל.

מכל מקום, הקרבה הרבה לשכונה מודרנית, שהוקמה תוך עבודות פיתוח אינטנסיביות בשטח, מרתקת בעיני. גם כאשר נותרת רק פיסת אדמה זערורית שאיכשהו לא עלו עליה דחפורים ולא הונחו עליה מרבדי דשא ונשתלו בה דקלים ושיחים - התחמושת שנשמטה עליה לפני עשרות רבות של שנים עדיין לא משה ממקומה. היא ממתינה בסבלנות, בלתי נגועה להדהים על ידי שיני הזמן, עד שמישהו ירים, יביט, וינסה לסחוט מהפריט הקטן והדומם את סיפור חייו.

רצועת טבע קטנטנה, על התחמושת שבה, נותרה בירכתיים הבלתי מתוירות של אזורי חן

להקת הפיפטיז

וזה רק חלק קטן מהמצבור שרובץ לו בלב מסלול לספורט עממי

בתחילת הדרך, חשבתי שהבלוג הזה יעסוק בשדות קרב היסטוריים, מהדהדים, שתיאור המהלכים שלהם מתועד היטב במפות, בעדויות ובספרים. אני חושב שדי מהר קלטתי שכאשר עוסקים בכברת האדמה הנקראת ארץ ישראל - ההגדרה של שדה קרב גמישה בהרבה. למעשה, כל פיסת אדמה, כל תא שטח, כל שדה פתוח הם שדה קרב. או לפחות מקום שבו היתה פעם התרחשות צבאית.

מי שמצויד בעין מיומנת, יקלוט תחמושת מוטלת בכל מקום. פה קליע, שם כדור שלם, שם כדור שתכולתו נורתה זה מכבר. והאקסיומה שפיתחתי לעצמי קובעת שבמקום שבו תמצא כדור אחד - תמצא ודאי עוד. ועוד. והשבוע קיבלתי שיעור מצוין בנושא הזה.

מסיבות שעוד מעט יהיו מובנות, הפעם ארמוז באופן כללי מאוד היכן נמצא המקום שבו אספתי את מה שאספתי. מדובר באיזור מוכר מאוד, שלדעתי כמעט כל תושב תל אביבי שעוסק בספורט עממי - הליכה, ריצה או רכיבה על אופניים - עבר בו בשנה החולפת. באותו מקום הונחו שני מסלולים - האחד להליכה או ריצה, והשני לרכיבה. הם רחבים ונוחים, ופס דשא נאה מפריד ביניהם. מצידם האחד כביש, ומצידם השני שטח פתוח שעד לא מזמן צמחו בו פרא קוצים ושיחים יבשים.

לפני כשבועיים עבד במקום טרקטור של העירייה, שעקר את הקוצים והשיחים וניקה את הנקודה שבה מתחבר צינור ניקוז גדול לתוך ערוץ טבעי, קטע קצר של ואדי טבעי שאיכשהו שרד בתל אביב הבנויה לעייפה. הכל כחלק מההכנות לחורף ולגשמים, אם יהיו כאלה.

כשעברתי שם, הבחנתי בציפור נודדת בלתי מזוהה שעמדה על עץ קטן (בין השאר, אני גם משתדל להיות צפר אורבני - תחביב שלא דורש כלום, ומעניק המון הנאה בתמורה). זיהיתי שזהו סוג כלשהו של סלעית, אך לא הצלחתי להבחין בכל הפרטים. התקרבתי, ולשם כך הייתי צריך לחצות את השטח שניקה הטרקטור. ואז, כשדרכתי על האדמה החרושה וההפוכה - הנה זה בא - מצאתי שלושה כדורים. 

אלה היו שני כדורי 9 מ"מ לוגר (מה שמכונה אצלנו בעברית עממית "תשע ארוך") וכדור 7.92 אחד של רובה מאוזר. הבחנתי מיד שאלה כדורים מתוצרת ישראלית. הלכתי לי לדרכי. אך למחרת הרגשתי שאולי אני מפספס משהו, וחזרתי לאותה נקודה, מצויד בעוזר המצטיין - הבן הבכור. התחלנו לסרוק את השטח בשיטתיות ותוך דקות הבנו שכל האיזור פשוט מרוצף בכדורים 9 ו-7.92 מ"מ. 

כל כדורי ה-9 מ"מ שייכים לאותה סדרה, ונושאים את ההטבעה TA 54 (כלומר, תל אביב 1954). זוהי ממש השנה הראשונה שבה העוזי המיתולוגי נכנס לשירות בצה"ל. לכן, ככל הנראה מדובר בסדרת הייצור הראשונה של כדורים שנועדו לעוזי. אך אולי נעשה בהם שימוש גם בתת מקלעים הישנים יותר שעדיין היו בשימוש באותה תקופה - סטן, למשל.

כדור 9 מ"מ מציץ מתוך החול. השנים העניקו לו גוון ירוק מקסים, כפסל ברונזה הלניסטי

כדורי ה-7.92 התפרסו על פני שלל מגוון יותר של תקופות. 1955, 1952 והישן ביותר מ-1950. אפילו כדור קטנטן בקוטר 0.22 השתרבב לו שם למצבור. 

עכשיו כבר הבנתי שיש פה עסק מעט רציני. הכדורים אולי היו קבורים באדמה בביטחה יחסית. אבל עכשיו הטרקטור הפך את הקרקע ושלף אותם החוצה. ובקיץ הבא, אם תפרוץ במקום שריפת קוצים אקראית (כפי שקורה כמעט מדי שנה) - התוצאה עלולה להיות לא נעימה למדי עבור הרוכבים, הרצים וההולכים במסלולים הסמוכים. שלא לדבר על מצב שבו ילדים ימצאו את הכדורים הללו, ויחליטו לשחק איתם.

למחרת, רגע לפני שהחלטתי סופית להזעיק לשם מישהו שיטפל במפגע, ביקרתי שוב. הפעם עם כל המשפחה. חזרנו עם שלל נאה של כדורי 7.92 מכל הסוגים והמינים. כשהמציאה היוקרתית ביותר, מבחינתי, היא כדור שמסומן PS 48 - הטבעה שמשויכת לתעשיית הנשק המחתרתית מהתקופה שלפני קום המדינה. כדור תש"ח אמיתי. בנוסף, בביקור הזה מצאנו גם כדור 9 מ"מ ישראלי מ-1952, עידן הטרום עוזי. 

1952, שהיא לגמרי במקרה שנת הולדתו של דאגלס אדאמס

1950, שהיא לגמרי במקרה השנה שבה מת הגנרל המהולל "האפ" ארנולד

1955, שנה שתיזכר לעד כשנת הולדתו של הצ'לן יו-יו מה

כדור אורגינל ממלחמת השחרור. PS = "פלשתינה שלנו"

מה המצבור עושה שם? ההנחה שלי היא שבמקום עמד פעם מתקן צבאי כלשהו. בשלב מסוים, אולי בשנות ה-60, מישהו ערך ביקורת בנשקייה והבחין שיש שם מאגרים של תחמושת ישנה. אלה מקרים קלאסיים שבהם הצבא מטפל בבעיות כפי שהוא יודע לטפל בבעיות: שלחו איזה חייל צעיר להיפטר מהזבל. והוא זרק את הארגזים במקום הראשון שבו הוא היה בטוח שאיש לא רואה אותו.
אבל מעבר לסיטואציה המצחיקה הזאת שבטח התרחשה לפני 50 או 40 שנה, אני מוצא הרבה ייאוש. אני סבור שאין המחשה טובה יותר לעובדה שכל פיסת אדמה פה קשורה איכשהו לצבאיות ולקיום שמתבסס על עוצמה צבאית. הכל שדה קרב. אנחנו באמת, באופן הכי מילולי שיש, עם שחי על חרבו. פשוט כך: על חרבו, ועל כדוריו הישנים. אם מאיר אריאל כתב פעם שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אני מרשה לעצמי להוסיף: בסוף כל שדה כורכר פתוח שבו אנחנו הולכים או רצים או מדוושים יושבים חיילים. או רוחות הרפאים שלהם.

** עריכה ותיקון - 9-10-2010 **

בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שההטבעה PS על גבי הכדור מ-1948 אינה של תעשיית התחמושת המחתרתית שלנו. זוהי תחמושת צ'כוסלובקית, חלק מהרכש המאסיבי שבוצע בראשית מלחמת השחרור.
 PS הם ראשית תיבות של Povázské Strojárne - שמו של מפעל מהעיר ביסטריצה, כיום בסלובקיה. ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה (פובאצ'קה סטרוינה?!). הטבעה צ'כית נפוצה נוספת מ-1948 היא Z, ממפעלי הנשק והתחמושת בעיר ברנו (שהעניקו למקלע ברן - BREN - את שתי האותיות הראשונות בשמו. שתי האותיות האחרונות מייצגות את אנפילד).
באופן מעניין, שני סוגי תחמושת אלה נושאים עליהם, לצד קוד המפעל והשנה, גם הטבעה של מגן דוד. ככל הנראה זו שורש המחשבה הנפוצה, שמדובר בתחמושת מחתרתית מייצור מקומי. האם הסימון במגן דוד נעשה משום שהתחמושת יוצרה במיוחד עבור המשלוחים לצה"ל הצעיר? אין לי מושג.

הכדור הראשון

לקראת סוף החורף שעבר, בתחילת 2009, לקחתי את צמד בניי לטיול באחד מהמקומות החביבים עלינו. אז לא ידענו שלמקום הזה יש שם ועבר צבאי עשיר. ידענו רק שאלה "הדיונות שליד חוף תל ברוך" - אחד מהמקומות האחרונים באיזור תל אביב, שבהם אפשר לראות הרבה טבע. להתגלגל על חולות רכים, לרדוף אחרי פרפרים, לזהות עקבות של שועלים ותנים, להביט במרבדים של תורמוסים לבנים וסגולים. האיזור כולו, מחוף תל ברוך וצפונה עד למלון מנדרין, נכלל בתוכניות "רובע צפון-מערב" של עיריית תל אביב. לא יעברו שנים רבות, ולא יישאר זכר מהחולות, התורמוסים, התנים והשועלים. אז הנה, משתדלים להפיק את המקסימום כל עוד אפשר.

לבנים שלי יש שם משחק קבוע: הם מטפסים על שיא הגבעה, ומשם קופצים לתוך אחד מה"קניונים" הרבים שנחצבו על ידי מי הגשמים והורחבו על ידי רכבי השטח שנוסעים שם. הם קפצו, טיפסו, קפצו וטיפסו ואני רציתי להצטרף. ואז, בצלע של אחד מהקניונים הקטנים האלה, מצאתי כדור של רובה כשהוא תקוע באדמה ורק קצהו האחורי בולט החוצה.
בדרך כלל, כדור של רובה הוא לא מציאה גדולה בישראל. חלק מהמציאות העגומה שלנו: עם שחי על חרבו (ורובהו). אבל הכדור הזה היה שונה, ומשהו גרם לי לשלוף אותו ובמקום להעיף אותו הרחק מהישג ידם של הילדים - להביט בו בעין בוחנת.


הוא היה מוזר. בתחילה, הייתי בטוח שמדובר במה שכל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר ככדור מאג, הכדור שמכונה בשפה המקצועית 7.62X51. אבל בתחתיתו היה מוטבע כיתוב בערבית. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בטח כדור של קלצ'ניקוב, זה שמכונה בשפה המקצועית 7.62X39. מה הוא עושה כאן? יכולתי לחשוב על הסבר הגיוני: אולי מדובר בכדור מתוצרת מצרית, שלל ממלחמת ששת הימים או ממלחמת יום הכיפורים, והוא נשמט ממחסניתו של חייל שהסתובב פעם באיזור.
תיאוריה יפה, אך שני דברים קלקלו אותה. ראשית, למרות שקלצ'ניקוב ראיתי רק בחטף זכרתי שהכדורים שלו גוצים - שמנמנים ונמוכים. הכדור הזה היה ארוך למדי. ושנית, הקליע שלו היה אכול קורוזיה לגמרי. לא יכול להיות שמשהו נאכל כך ב-30 ומשהו או 40 שנה בתוך החול. לא יכול להיות גם שהוא הספיק להיקבר בכזה עומק.
התעמקתי בהטבעה הערבית. זיהיתי שם את סמל הסהר והכוכב. קראתי את המספר 1329. זהיתי את האות פ' סופית. במילה הנוספת נתקעתי: יש לי ערבית בסיסית ביותר - מדוברת ברמה של אינתיפאדה ראשונה ("ג'יב אל עווייה!"), וספרותית ברמה של בית ספר יסודי.חשבתי שמה שכתוב שם הוא "סארזר".



בבית ניקיתי קצת את הכדור. חוץ מהקליע המסכן, הוא נראה חדש לחלוטין, וההטבעה היתה חדה וברורה. התעלומה הזאת שיגעה אותי: מאיפה הוא הגיע לשם? מה זה? לרגע אפילו המצאתי לעצמי תיאוריה מטורפת, לפיה הכדור שייך למקלעיו של הספיטפייר המצרי, שהתקיף את שדה דב הסמוך ביום שאחרי הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948. בהתקפה ההיא כמעט חוסל חיל האוויר הקטן והדל שלנו, וכמה חיילים נהרגו. החיילים שאיישו את עמדת הנ"מ הצליחו לפגוע בספיטפייר התוקף, ולפי התיעוד המקובל הוא גרר את עצמו עד הרצליה, שם נחת נחיתת אונס בחוף הים. אולי, הפלגתי בדמיונות, אולי התיעוד ההסטורי שגוי. אולי הוא התרסק בחוף תל ברוך וזהו אחד משרידיו.
בינתיים כבר שקעתי בגיגול נמרץ. פריצת הדרך היתה כשקלטתי שפירוש הכיתוב אינו "סארזר" אלא "מאוזר". מאוזר, רובה גרמני! גרמני? סמל הסהר והכוכב? אולי הוא עות'מני? אולי אני מחזיק ביד שריד ממלחמת העולם הראשונה? שאלתי את אנשי פורום הצבא והביטחון של "פרש" - רובם מומחים ברמה אקדמית, אדיבים וששים לסייע. ואכן, אחד מהם - לבני שמו - אישר את המסקנה שאליה התחלתי להגיע בכוחות עצמי: זהו כדור מאוזר טורקי, מציאה נדירה מאוד. הוא עצמו, כך התוודה, שעוסק בתחום במשך שנים ארוכות, לא זכה לשים את ידו על מציאה כזו.
חיפושון קצרצר באינטרנט סייע לי לתארך את הכדור. 1329 לפי לוח השנה הרומי (עם שורוק ב-ו') שהיה נהוג באימפריה העות'מנית פירושו 1913. הכדור, איפוא, יוצר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. בינגו.
לא ידעתי אז, אבל המציאה הבודדת הזאת הפכה תוך זמן קצר לתחביב של ממש. איסוף כפייתי, מציאת תחמושת עתיקה במקומות הכי לא צפויים ולימים גם נדידה ברחבי הארץ במקומות שבהם השתוללו פעם קרבות - ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת השחרור. מקומות שלווים, יפים, שקשה לנחש שלפני מצמוץ במונחים היסטוריים צעדו בהם חיילים גרמנים, טורקיים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, לוחמי המחתרות, מצרים, עיראקים, סורים ומה לא.
עם הזמן למדתי שגם אחרי שהארץ הולבשה שמלת בטון ומלט, אתרי הקרבות משובצים בזכרונות פיזיים. חפירות וביצורים מפח גלי. כפתורים שנשרו ממדי החיילים. מרעומים של פגזי ארטילריה. מטבעות. וכמובן - הממצא הנפוץ מכל: תרמילים וכדורים, שקריאת ופענוח ההטבעה על תחתיתם היא צלילה לאוקיינוס של מידע מרתק.
הכוונה שלי, היא להתמיד בסיפור המסע הזה.

והערה חשובה: חפירות וליקוט ממצאים באתרים ארכיאולוגיים מוגדרים הינם עבירה פלילית בישראל. ההגדרה לממצא ארכיאולוגי שמוטלת חובה להעבירו לידי רשות העתיקות מדברת על חפצים שנוצרו עד 1700. כך שהממצאים שבידי אינם בלתי חוקיים. שמתי על עצמי שורה של סייגים חמורים: אני לא חופר, לא משתמש במכשור כמו מגלה מתכות, ולא נוגע בחרסים ושאר חפצים שאפשר להיתקל בהם לעתים בשטח.