הביאו את הארטליריה

כפי שכתבתי בעבר, כאשר התייחסתי לכדוריות השראפנל הרבות שאפשר למצוא באתר, נעשה שימוש מאסיבי למדי בכיסוי ארטילרי במהלך המתקפה הבריטית שנערכה בלילה החורפי שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 ובה נכבש מוצב החוף הטורקי בתל א-רקית (היא חוף תל ברוך של ימינו).

אז את הכדוריות הזכרתי, ועכשיו אתייחס לסוג אחר של ממצאים שמעידים על ההרעשה שנחתה על ראשיהם של הטורקים המסכנים (שליתר דיוק היו לוחמים מחטיבה צ'רקסית, פלוס כמה מפקדים גרמנים). באחד מימי החורף אשתקד, לאחר כמה לילות של גשמים עזים, בעודי הולך בשבילים שמטפסים אל הגבעה המרכזית באתר, זיהיתי משהו חלוד ושחור בולט מאמצעה של הדרך. מדובר ממש בדרך המלך, שביל רחב וכבוש היטב בצמיגיהם של הג'יפים שמרבים להסתובב במקום. למעשה, ה"משהו" הבולט הזה היה ממוקם בדיוק בין שני קוליסים טריים. אם אותו ג'יפאי אלמוני היה מסיט את ההגה שלו כמה אלפיות ימינה או שמאלה - לא הייתי רואה כלום, והייתי מאבד את אחת מהמציאות החביבות עלי ביותר.

התחלתי לנסות לשלוף החוצה את הממצא. היתה לי תחושה עמומה שזה משהו שראוי לחלצו מהאדמה. האמת היא, שבאותה תקופה היתה לי פנטזיה מטופשת למצוא שם רובה שלם ומרשים ולמסור אותו למוזיאון כלשהו. חשבתי שאולי זה זה. אך העקשן החפץ היה תקוע היטב בחמרה הכבדה. רגע לפני שהתייאשתי והלכתי לי הלאה, התערבה יד האלוהים והבחנתי במדחף ישן של טיסן, מוטל לצד הדרך. בשנות ה-70 המאוחרות היתה קיימת דרך נוחה שהובילה בערך מהמקום שבו נמצאת כיום הכניסה לחניון של חוף תל ברוך - ועד לפסגת הגבעה. המקום היה חביב מאוד על מטיסי טיסנים ודאונים. בתור ילד בן 7 או 8, נהגתי לנדנד לאבי שניסע לשם לראות טיסנים. עכשיו מותר לגלות, שבסתר ליבי תמיד קיננה בי התקווה המרושעת שאולי יתמזל מזלי ואצפה באחד מהם מתרסק ומתפרק לרסיסים באופן מרהיב. אז הנה, 30 ומשהו שנים אחר כך אחד משרידיהן של אותן התרסקויות (שאף פעם לא יצא לי לראות!) עומד לשמש אותי.

באמצעות המדחף ניקיתי את החול מסביב לחפץ, ואז כבר זיהיתי שמדובר במרעום. 

אני מודה שבטמטום ובחוסר זהירות יחסי לא חשבתי על האפשרות שהדבר הזה מסוכן, שאולי מדובר בשפיץ של פגז שלם שלא התפוצץ. מכל מקום, כעבור דקות ספורות הוא היה בידיי. כבד במידה מפתיעה, ושלם לגמרי - גם אם חלוד לחלוטין (כך חשבתי באותו הרגע).

רצתי הביתה, עם ההרגשה הכיפית הזאת של ריחוף שתופסת אותך בכל פעם ששיחקת אותה וגרפת את כל הקופה האספנית שלך. לפי הנוהל הקבוע - קצת חיפושים בגוגל וזיהיתי את החבר החדש באוסף. מדובר במרעום הקשה מס' 101. כך הוא נראה כשהוא במצב מעולה (כפי שרבים ממנו נמצאים על ידי אספנים בשדות הקטל של בלגיה וצרפת):

מרעום הקשה מס' 101 (צילום: מתוך האתר המעולה passioncompassion1418)

המרעום שלי קצת פחות חתיכי. החלק העליון, שנראה בצילום שלמעלה כמו ראש של בורג גדול, היה קיים אצלי בהתחלה. אבל החשיפה הפתאומית לאוויר אחרי יותר מ-90 שנה מתחת לקרקע עשתה לו רע. כמו טבור של תינוק קטן, כעבור כמה ימים הוא התחיל להתפורר לי בין האצבעות עד שנעלם כמעט לחלוטין. חבל, אבל לא נורא. חלפו עוד כמה חודשים, שבמהלכם התמקצעתי ושיכללתי את טכניקות הניקוי והשיחזור שלי (ע"ע הפוסט הקודם-קודם). ואז, תוך הקרבת שלושה לימונים גדולים דווקא בתקופה שבה מחירם היה אסטרונומי, התגלה צבע הפליז המקורי של המרעום. כפי שניתן לקרוא בבירור מההטבעה, המרעום יוצר במאי 1917. כלומר, הוא הגיע לזירת ארץ ישראל כשהוא בן חודשים ספורים בלבד. עוד עדות למערך הלוגיסטי המרשים והיעיל של הבריטים באותה מלחמה נוראית. וכך הוא נראה לאחר טיפול:

המרעום מתל ברוך. תאריך ייצור: 5-17

ועוד הטבעה ששרדה, המספרים 21 ו-69. כנראה מספר אצווה

האות E, ובורג שאין לי מושג מה היתה מטרתו

כמה שבועות לאחר שמצאתי את המרעום השלם, מצאתי חלק ממרעום אחר - טבעת בודדה ששרדה מתוך מנגנון נפלא ויפהפה. בעוד שהמרעום הראשון הוא בעל מנגנון הקשה פשוט (הקורא לבני - כאן אתה יותר ממוזמן לפרט ולהסביר על ההבדלים בין המרעומים, ואיך עובד הבפנוכו שלהם), המרעום הזה הוא בעל פעולה כפולה: השהיית זמן והקשה. וליתר דיוק, מרעום מס' 80. הטבעת היא חלק מהמנגנון שבאמצעותו נקבע מראש עיתוי ההתפוצצות של הפגז - כשהכוונה היא לפוצצו בגובה מסוים מעל פני הקרקע. ההקשה היא נועדה להבטיח שאם משהו השתבש בתכנון ובחישוב המוקדמים, הפגז בכל זאת יתפוצץ כשיפגע בקרקע. מכאן, שלהערכתי מרעום זה היה מחובר לפגז שהכיל כדוריות שראפנל.
אגב, סיפור אירוני שקשור למרעום הספציפי הזה מספר על כך שהבריטים העתיקו אותו ממרעום גרמני מקביל. כשהסתיימה המלחמה, וגרמניה נדרשה לשלם פיצויי עתק, היא התחשבנה עם הבריטים על הפרת הפטנט חסרת הבושה, וקיזזה מהפיצויים את הסכום המגיע לה בגין אותה העתקה. כלכלה של מוות ודם.

מה אומרות האותיות LD? ראשי תיבות או סימון לאצוות ייצור?

 וככה נראה מרעום כזה, כשהוא שלם ומצוחצח. הטבעת שמצאתי היא השנייה מלמעלה, ממש מתחת לכיפה.

מרעום פעולה כפולה מס' 80 (צילום: מהאתר passioncompassion1418)

סיבוב הטבעות קיצר או האריך את הדרך שהלהבות של הנפץ עשו בדרך ליזם העיקרי של המרעום דרך התעלות שניתן לראות פה - וכך תיזמנו את פיצוץ הפגז

אני אוהב את הסימנים שהותירה פגיעת הפגז בחול

לצערי, פרט לרסיסים בודדים מאז לא הצלחתי לאתר ממצאים דומים. אבל תמיד יש תקווה..

הקולקציה הטורקית

כידוע או לא כידוע, כל סיפור העיסוק שלי בשדות קרב נשכחים החל בעקבות מציאה של כדור טורקי בודד בקוטר 7.92 מ"מ, שנשמט מחגורו של חייל טורקי בסוף 1917 על הגבעות שהפכו לימים לאיזור חוף תל ברוך. במשך הזמן התברר לי שמדובר באם כל המזלות של המתחילים, ושמדובר במציאה נדירה למדי.

היתה תקופה מסוימת, שבה הפכתי למעט אובססיבי בנסיונות שלי למצוא עוד ועוד שרידים טורקיים. תוך כדי החיפושים מצאתי תחמושת בריטית בכמויות נאות. זו הטורקית נמצאת במשורה. מה שעשוי להעיד על יחסי הכוחות בקרבות שבהם באה לסופה האימפריה העות'מנית.

מול עשרות כדורים, תרמילים וקליעים בריטיים - בסך הכל מצאתי ארבעה כדורי מאוזר טורקי שלא נורו - שניים מתוכם איבדו את הראש ברבות השנים, ושני תרמילים נקורים. בנוסף מצאתי גם שני שלושה (עידכון: מסתבר שהיה זרוק אצלי עוד אחד, שלא זכרתי על קיומו!!!) קליעים שנורו, נחתו בחול הרך ונותרו יחסית שלמים. כשהמילה יחסית היא, איך לומר, מאוד יחסית. וזאת משום שקליעי המאוזר נוטים ליפול קורבן לקורוזיה אלימה שמנפחת אותם ולבסוף מפוררת אותם. בניגוד אליהם, קליעי הלי-אנפילד הבריטיים נמצאים במצב חדש להפליא גם אחרי 90 ומשהו שנים. ברור שזה חייב להיות קשור לסוג המתכת שממנה יוצרו הקליעים. קליעי הלי-אנפילד סימן VII יוצרו בדרך המסורתית כפי שאנחנו מכירים עד היום: ליבת עופרת מצופה ב"ג'קט" של נחושת, כשההבדל בינם לבין קליעי 5.56, למשל, הוא שבחלק האחורי יש גם ליבה-בתוך-ליבה שעשויה מאחד מהחומרים הפלסטיים הראשונים שפותחו. ממה יוצרו קליעי ה-7.92? בצילומים של כדורים שהשתמרו במצב חדש הקליעים נראים כעשויים מחומר אפרפר, דמוי אלומיניום.

אדם בשם גרנדר, אמריקאי שמשפץ להנאתו רובי מאוזר טורקיים שלדבריו הוא קונה בזול במכירות פומביות, כתב לי שהקליעים היו עשויים מצופים בקופרו-ניקל במקום בנחושת. זוהי סגסוגת שמכילה נחושת, ניקל, ברזן ומנגן. משהו פה לא מסתדר לי, משום שקופרו-ניקל אמורה להיות סגסוגת שמצטיינת בעמידות לקורוזיה, ובאופן ספציפי לקורוזיה כתוצאה מחשיפה למי ים. מי יודע?

שמתי גם לב שהמצאי שלי מתחלק לשני סוגי כדורים: אחד שבו מסומנת בתחתית טבעת נוספת, פנימית, שאף עולה על סמל הסהר והכוכב של האימפריה ומאופיינת בפיקה שטוחה יותר; וסוג שני, שבו אין טבעת פנימית והפיקה מעט קמורה יותר. מה זה אומר? כמה מפעלים ייצרו את התחמושת הזו, ואיפה הם נמצאו? אין לי מושג.

בכל מקרה, הנה כל הקולקציה, עם הסברים מינימליים על מה שלדעתי אפשר ללמוד מההטבעות בתחתית.

שישה כדורים ותרמילים - זה כל המצאי שלי.

קליעי ה-7.92 מ"מ הטורקיים לא מחזיקים מעמד. לשם השוואה: הכדור מימין הוא 0.303 בריטי משנת 1915 שנמצא בחולות תל ברוך. החבר הבריטי הגיע למצב הכמו-חדש להפליא שלו אחרי השרייה קצרה במיץ לימון, זה הכל. הם ידעו לייצר דברים כמו שצריך, החבר'ה הבריטים.

הכדור הראשון שמצאתי. למעלה נכתב בערבית "מאוזר". למטה מוטבעת שנת הייצור - 1329 לפי לוח השנה הרומי (Rumi). כדי להמירו ללוח הגריגוריאני יש להוסיף 584. הוא יוצר, איפוא, בשנת 1913.

כדור נוסף, שנמצא כשהוא שלם (עם הקליע). ניקיתי אותו, ולהפתעתי, בניגוד למצבו הנורא בתחילה התרמיל חזר למצב כמו חדש: צבע פליז בוהק. ההטבעה מעידה על כך שהוא יוצר בשנה הרומית 1332, כלומר ב-1916. 

תרמיל נקור במצב שימור יוצא דופן. העובדה שהוא נקור מעידה, לדעתי, שהטורקים המועטים שאיישו את קו מוצבי החוף בשעה שהבריטים חצו את הירקון והסתערו צפונה (בסוף נובמבר 1917) ניסו לבלום את האויב. גם הכדור הזה יוצר ב-1329 הרומית, כלומר ב-1913.

והנה עוד תרמיל נקור. הוא נמצא במצב גרוע מאוד - מעוך ופגוע קורוזיה במידה שלא מאפשרת לנקות ולשחזר אותו. ההטבעה מלמדת שהוא העתיק מכל הכדורים הטורקיים שברשותי: הוא יוצר ב-1325 הרומית, כלומר ב-1909. בן 101 שנה, הילד!

כדור שהקליע שלו נערף לו מתישהו בחייו הארוכים. שנת ההטבעה מעט לא קריאה. אני חושב שמדובר ב-1326 רומית, כלומר ב-1910.

עוד כדור שלא נורה אך איבד את הקליע שלו ברבות השנים (האם חייל צ'רקסי משועמם - חיילים צ'רקסים הם אלה שהוצבו בנקודה הזו - עקר את הקליע והצית את אבק השריפה, כמו שכולנו עשינו בשמירות ארוכות ומתישות?). גם במקרה הזה הסיומת של הטבעת השנה לא ברורה. אני משער שמדובר שוב ב-1332, כלומר 1916.
העובדה שהכדורים הצעירים ביותר שמצאתי הם מ-1916 עשויה להעיד על כך שעד לתקופה שבה הבריטים החלו במסע לכיבוש ארץ ישראל, הצבא העותמ'ני נהנה מקווי אספקה תקינים. מ-1917 כבר היתה בעיה להזרים (או בכלל לייצר!) תחמושת טרייה. למה אני טוען כך? כי התחמושת הבריטית שמצאתי באיזור יוצרה כולה בין השנים 1915 ל-1917, כאשר רובה המכריע מ-1917. כלומר, יוצרה חודשים ספורים לפני המתקפה ונדחפה לכוחות הלוחמים באופן כמעט מיידי. זאת בעוד שהטורקים נאלצו להסתפק במה שהצטבר אצלם בשנותיהם האחרונות בארץ ישראל.

לטיפולו של הרבצ"ר

את העיגול המתכתי, העשוי מאלומיניום שעבר עם השנים שיתוך קשה, הזה מצאתי במהלך החורף. יש לי נוהל שהכרחתי את עצמי ליישם אותו, ולפיו "מה שאינו מזוהה אך נראה שווה בדיקה - לא זורקים". וכך, החפץ התגולל לו בין תרמילים מעוכים וקליעים בלתי מזוהים בתוך קופסת פלסטיק שחורה שפעם ישבו בה נודלס מ"זוזוברה".

עד השבוע, הערכתי שמדובר באחד מהשניים: תג זיהוי ישן של כלב, או מחזיק מפתחות של מכונית מתקופת המנדט (שכן בצילומים ישנים תמיד רואים שלוחיות הזיהוי התחילו באות M). המספר 568 נראה לי נמוך מדי מכדי להיות מספרו האישי של חייל.

ואז, באחד מהגיגולים הבלתי נגמרים שלי בנושא "מי ייצר את הכדור הזה והזה", נתקלתי בצילומים של דיסקיות זיהוי ממלחמת העולם הראשונה.

הנושא היה אז רק בתחילת דרכו. עד אז חיילים נשאו פנקס חוגר מנייר, ולפתע הצבאות נתקלו בקטל ברמות שלא הכירו, ובגופות מרוסקות ללא הכר בשלל דרכים שטניות ויצירתיות. לפתע נוצר צורך דחוף לצרף ללוחם אמצעי זיהוי עמיד. לבהילות הזה יש כמה תוצאות: צורת הדיסקיות אינה אחידה לרוחב הצבאות השונים, לעתים אפילו על פני יחידות שכנות; האינפורמציה שהוטבעה על פני הדיסקית אינה אחידה - היו דיסקיות שהכל נכתב עליהן, כולל דת וכתובת של המשפחה בבית, והיו דיסקיות שכמעט כלום לא הוטבע עליהן; ושיטת המספור לא היתה אחידה. במשך הרבה מאוד זמן, למשל, כל גדוד העניק לחייליו מספרים אישיים משלו, בסדר עולה החל מ-1. לכן, כל כך הרבה פעמים אפשר למצוא חיילים עם מספרים אישיים דו או תלת ספרתיים. זה לא שהם היו פז"מניקים (עד מתי אוג' 1915).

בצבא הבריטי, צבא הקומונוולת', לרוב החיילים האנגליים היתה דיסקית עגולה עם בליטה קטנה, כמו מטקה קטומת ידית - כאשר החור בתוך הידית. אז מה שמצאתי אינו דיסקית אנגלית (או שכן, מאחר והיו המון אילתורים). לחיילים האוסטרלים היתה דיסקית בצורת קופסית קטנה, כשהשם נחרט בצד החיצוני, ובתוכו הוכנסו פרטים על גבי נייר קטנטן כמו מיני-מזוזה. לחיילים הניו-זילנדים היתה דיסקית בצורה כללית של ראש חתול. לקנדים היה עיגול מחורר, כמו זה שמצאתי. אבל במקביל, היו אינספור אילתורים מקומיים, ואפשר למצוא ברשת תמונות של דיסקיות אוסטרליות, קנדיות ואנגליות שנראות בדיוק כך - עיגול אלומיניום מחורר. ויש אפילו מקרים מתועדים של שימוש במטבעות מקומיים מהאזורים שנכבשו, ו - קבלו את הנקודה היהודית - חיילים שבאו מהבית עם תיליון של מגן דוד, ובגדוד שלהם הוטבעו עליו פרטיהם האישיים.

אז כן, ייתכן מאוד שמה שהיטלטל בקופסת הנודלס הוא דיסקית של חייל. התחלתי לעבור על רשימת החיילים שקבורים בבית העלמין הבריטי ברמלה. אבל יש יותר מ-4,000 כאלה וזה כאב ראש רציני. מה שמעצבן במיוחד הוא שהאתר של ה-CWGC, ועדת הקומונוולת' לענייני קברי מלחמה, מאפשר רק חיפוש לפי שם, ובתוצאות מקבלים את המספר האישי. וואלה, לא חשבתי על משהו: אני יכול לצמצם את החיפוש לפי הגדודים שצלחו את הירקון, שמספריהם ידועים. נראה מה ייצא.

אז מי מכיר את החייל האלמוני מספר אישי M568?

האצבעות שכפתרו את הכפתורים

בלי כוונה יצא ככה: אני ממשיך בקו העגמומי שהתחיל בפוסט הקודם. הקו שמזכיר שלאסוף תחמושת עתיקה זה עיסוק (או טירוף) שעשוי להיות קוסם ומבדר (אם אתה בעל השריטה הספציפית הזו), אך מאחורי כל זה יש אנשים. חיילים צעירים שעזבו את הבית, עלו על סיפונן של אוניות גדולות והפליגו חצי עולם כדי להילחם בשמם של אידיאלים שנראו להם חשובים מספיק כדי למות עבורם. והרבה מדי פעמים, הם אכן מתו.

ומה שתמיד בלתי נתפס מבחינתי, זה כמה הזיכרון האנושי עלול להיות קצר טווח. החפצים הללו, שמצאתי בחולות שליד הים, אולי נראים אכולי קורוזיה ועתיקים. ובאמת, מה שכמעט בן 100 שנה הוא מבחינתנו עתיק. אבל זה כלום. פשוט כלום, מבחינה היסטורית. סבי, שעדיין עימנו (שיהיה בריא), היה ילד בגיל גן חובה בעיירה קטנה לא רחוק מלודג', כאשר הכדורים האלה נשמטו מנרתיקיהם של החיילים שהסתערו על העמדות הטורקיות. כלומר, הכל התרחש "הרגע" במונחים היסטוריים. והנה, כשאני מספר למעט האנשים שאני בוטח בהם מספיק כדי לספר להם - הם חברים, הם לא יזמינו אמבולנס שידאג לאישפוזי המזורז - בדרך כלל הם מגלגלים את עיניהם, מהנהנים בחוסר אמונה מהול ברחמים ומעל הראש שלהם מרחפת עננת קומיקס שבה נכתב "על מה לעזאזל הוא מקשקש, אין סיכוי שהיו פה קרבות!".

כמו במקרה כדוריות השראפנל, גם עניין הכפתורים התחיל מממצא אחד לא ברור, שהיה לי מספיק שכל לא לפסול אותו כחדש ולזרוק אותו בחזרה לחול. זה היה בחורף, בשיא הגשמים, כאשר ערוץ ניקוז אחד שמתפתל בכיוון כללי ממערב לדרום מזרח לא אכזב אותי יום אחרי יום. מי הגשמים של הלילה, תמיד סחבו משהו שמצאתי בבוקר. פעם כדור שלם, פעם תרמיל נקור, ופעם כפתורים. תמיד אותם כפתורים: דמיי קסדה בריטית ישנה, עם ארבעה חורים גדולים.

הראשון לא נשא שום סימן מיוחד. אבל בהמשך מצאתי לא מעט מהם, שנשאו הטבעה בצידם האחורי. נדמה לי שבאותם ימים - שלהי התקופה הוויקטוריאנית עוד ריחפו באוויר, האדוארדיאנית היתה בעיצומה - הבריטים אהבו להטביע שמות יצרנים על כל מה שזז. הם התגאו בתיעוש, בפטנטים, במפעלים הגדולים והסופר מתוחכמים שלהם.

הכפתורים, במקרה, היו אחד מהתחומים שבהם בריטניה ממש שלטה בשוק העולמי. ובתוך בריטניה, התעשייה התמקדה בעיר בירמינגהם, שם פותחו במאה ה-19 מכונות שפלטו (בדומה למטבעות) כפתורי פליז או נחושת בהמוניהם. אני, קרוב ל-100 שנה אחר כך, יכול לזהות ולתארך כך בקלות את הכפתורים. וזאת בגלל עוד דבר שלמדתי במסע הזה: חשבו על תחום עניין, כל תחום עניין - ובטוח תמצאו באינטרנט לפחות פורום אחד רציני שבו מומחים אדיבים, נחמדים, מעט אקסצנטריים אך ידענים עד אין קץ, שיסייעו לכם. האמינו או לא - יש פורום שבו בריטים שכאלה מנהלים דיונים מהורהרים על כפתורים. באחד מהם מצאתי אדם, וין קאלקט שמו, שסייע לי בהתלהבות רבה בזיהוי ובתיארוך. לא יאומן, בהתייחס לעובדה שסתם, נפלתי עליו משומקום עם מייל מנוסח באנגלית חצופה של ישראלי.

ובכן, אלה כפתורים סטנדרטיים שנתפרו למדיו של הלוחם הבריטי במלחמת העולם הראשונה, והכפתורנים המקצועיים מכנים אותם utility buttons. בכפתורים שבהם ההטבעה היתה ברורה דיה זיהיתי שלוש חברות:

• היטון אנד טיילור מבירמינגהם (שנכתבה מסביב לחלקו האחורי של הכפתור, מחוסר מקום, כך: B'HAM, נוסח שאפשר לראות בשילוט הדרכים האנגלי עד היום). חברה שנוסדה ב-1820, ובתחילה ייצרה אך ורק את הלולאות הקטנות שמרותכות לצד האחורי של הכפתור ודרכן תופרים אותו אל הבגד. מאוחר יותר הצטרפה לבום הגדול של ייצור הכפתורים בבירמינגהם.

• סמית' אנד רייט בע"מ מבירמינגהם, חברה שנוסדה ב-1840 ובראשית המאה ה-20 ייצרה כמעט אך ורק כפתורים למדי צבא, אך גם אצבעונים... עוד פרט היסטורי מעניין על החברה הזו: במהלך מלחמת האזרחים בארה"ב, היא סיפקה בדרכים לא דרכים - למעשה, הבריחה - כפתורים, סמלים, דרגות ותגים לצבא הקונפדרציה (הדרום). במשך השנים היו כמה גלגולים לדרך שבה נכתב שמה. אך הנוסח הספציפי הזה אופייני לתקופה של מלחמת העולם ה-1. הכפתור שבצילום היה במצב לא מי יודע מה מלכתחילה, ואני חיסלתי אותו סופית באמצעות פרוצדורת ניקוי ניסיונית, ו-obviously לא מוצלחת.

• ג'יי אר גונט ובנו בע"מ, לונדון. עוד חברה ותיקה, שנוסדה ב-1870 ומאז ומתמיד עסקה בייצור כפתורים למדי צבא, סמלי חילות לכומתות ותגי יחידה. סוג של צחובוי בגרסתו האנגלית - יחי ההבדל הקטן. החברה נקנתה לפני כ-20 שנה על ידי חברה דומה אחרת בשם פירמין ובניו, שמספקת לממלכה סמלים ומדי ייצוג מאז המאה ה-17 (!!) עדיין פעילה, וכוחה במותניה.

במשך חודשים ארוכים כל הכפתורים שמצאתי היו כפתורי היוטילטי נטולי ההדר. ואז מצאתי את אחד מהחפצים המרגשים ביותר שברשותי: הכפתור מחולצה (ירכית, ליתר דיוק) של מדי א' בריטיים. בשוק המכירות הפומביות לעתיקות צבאיות, כפתור כזה מניב דולרים בודדים. יש המון ממנו. אין מה להתרגש, תיאורטית. אבל אני, כששלפתי אותו מהזיפזיף הדק, הרגשתי מרחף באוויר.

אגב, סיפור המציאה הזה הוא פוקס מארץ הפוקסים. החולות של תל ברוך גדושים ברבבות, אם לא יותר, שיחים קוצניים שמותירים אחרים קוץ שעיצובו גאוני: כמו מוקש, הוא נראה כדסקית קטנה ועגולה שמצדה האחד היא חלקה, ומצידה השני היא מצוידת ב"שיניים" שנתפסות בכל דבר. זה עושה שמות בצמיגי אופניים, ואפילו נתפס היטב בסוליות נעליים. הכפתור שמצאתי נראה בדיוק אותו דבר לפני שניקיתי אותו - אותו קוטר, אותה צורה. לא היתה לי לכאורה שום סיבה להרים אותו. ובכל זאת, משום מה עשיתי זאת. פוקס!

ועכשיו אני מחזיק בו, וחושב על החייל הבריטי האלמוני שעמד בוקר בוקר למסדר. שמירק אותו בסיזיפיות באמצעות "בראסו". אני מחזיק בכפתור, מביט בחד הקרן ובאריה - הסמל ההראלדי של כס המלוכה הבריטי - קורא את הכיתוב "אלוהים לימיני" שלמרגלות שתי החיות (אחת מהאירוניות הגדולות היא שהמוטו הבריטי כתוב בצרפתית), מביט וחושב על האצבעות שכפתרו את הכפתור הזה.

כי משאלה טורדת אחת קשה להתחמק: מה הסיבה לכך שבגבעות האלה, הממצא השני בשכיחותו אחרי תחמושת הוא כפתורים ממדים של חיילים? נראה לי מעט לא סביר, שכל כך הרבה חולצות נתלשו באותו קרב ואיבדו כפתורים. יותר סביר, שמדובר בחולצות שנותרו מוטלות על החול, ועם הזמן התפוררו והותירו מאחוריהן רק את חלקי המתכת. והן הוטלו על החול, בין משום שהיו שייכות לחיילים שנפצעו וטופלו ותוך כדי הטיפול החולצות נפשטו או נגזרו, ובין משום שהיו שייכות לחיילים שנותרו מתים בשטח.

התיעוד של הקרבות מול הטורקים באיזור הזה - מצליחת הירקון ועד ההגעה לג'נין - לא מדבר כמעט על אבידות באיזור יפו-תל אביב-צפונה משם, בעיקר משום שבדיעבד, ההצלחה הגדולה של הצליחה החשאית האפילה על כל שאר הפרטים. עד שיהיה לי מספיק זמן כדי לנבור ברשומות של בתי העלמין הצבאיים של צבא הוד מלכותו/ה (אל דאגה, יש גם אתר כזה, מאוד מסודר ומפורט) זה יישאר, לעת עתה, כהשערה מצמררת.

על כדוריות ואכזריות

בהתחלה, מצאתי אחד בודד: כדור עופרת שהתגלגל לו מטה על אחד מהשבילים שחורצים את הגבעה שמתרוממת ממש מצפון למגרש החנייה של חוף תל ברוך. הממצא קצת בלבל אותי. לא ידעתי אם בכלל מדובר במשהו שקשור לאמצעי לחימה. זה נראה לי כמו כדור של רובה מוסקט עתיק, אלה שנטענו ע"י תחיבת הכדור במורד הקנה. מי השתמש בהם? אולי בדואים שהסתובבו באיזור הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה?
אחר כך מצאתי עוד אחד, ועוד אחד. ועוד. שוב פניתי לאוקינוס המידע העצום שבאינטרנט, ואז התברר לי שהגולות הקטנות האלה הן בעצם תזכורת עגומה לכך שהגבעה היפה שמשקיפה אל הים התיכון היא גם מקום שבו אנשים ספגו אש תופת מידי נשק מטיל אימה, נשק אכזרי.
כדוריות העופרת הללו הן תכולתם של פגזי ארטילריה נגד אדם מסוג "שראפנל". מדובר בפגזים שהמרעום שלהם מכוון להתפוצץ מעל פני הקרקע, בגובה שיבטיח פיזור מיטבי של התכולה - הישר על ראשיהם של חיילי האויב המבוצרים. את הפגזים האלה המציא באמצע המאה ה-19 קצין ארטילריה בריטי בשם הנרי שראפנל. אכן, בתחילת דרכם של הפגזים האלה שראפנל השתמש בכדורים של רובה מוסקט כמילוי. טעות הזיהוי הראשונית שלי, אם כן, לא היתה טעות במאה אחוזים.
השימוש בפגזים מהסוג הזה היה נפוץ עד כדי כך, שהמילה "שראפנל" הפכה למונח גנרי לתיאור כל דבר שמתעופף ופוצע או הורג כתוצאה מאש של האויב - כלומר, מונח חלופי לריקושט או לרסיס. עד היום, הביטוי השגור באנגלית לפגיעות מרסיסים הוא "פציעות שראפנל".
הטורקים שהגנו על הביצורים במה שהיום הוא איזור הגבעות של תל ברוך ספגו המטרה ארטילרית מתותחים שהוצבו על ספינות בריטיות ששייטו לא הרחק מהחוף (היכן שהיום צפים להם על הגלים גולשים..). זה ודאי "הוריד להם את הראש", בשעה שהכוחות הבריטיים הסתערו מכיוון הירקון, צפונה על תל-רקית. ניסיתי נואשות למצוא מה היה מחיר הדמים ששילמו המגינים האומללים. מצאתי במקום אחד טענה כי נהרגו כ-110 טורקים, ונשבו כ-300. אחר כך איבדתי את זנבו של האתר הזה, ואיני מוצא אותו שוב. מכל מקום, תענוג גדול לא היה שם.
כשאני מגלגל את הכדורים התמימים למראה בין האצבעות, אני חושב על ההיקף הבלתי נתפס של המלחמה ההיא. אנשים מכל קצוות העולם טולטלו דווקא לפינה הזאת על פני הגלובוס, ועסקו במרץ בקטילה הדדית. ומי זוכר אותם היום. מי יודע בכלל, שדם נשפך פה בסיטונות.
פעם גלגלתי לעצמי מחשבה, אולי כדאי לפנות לשגרירות הטורקית ולהציע לאנשיה לטפח את האתר המוזנח, אולי להקים בו אנדרטה צנועה. במצב היחסים הנוכחי בינינו לבינם - עדיף לשכוח מזה.

זה מה שנקרא אקדוח

כל מה שקשור ברובים ומקלעים - כדורים שלמים, תרמילים וקליעים - אני מוצא בשפע, כמעט בכל אתר שאני שם על הכוונת. תחמושת אקדח היא דבר נדיר בהרבה. אולי משום שמלכתחילה, באקדחים נעשה שימוש צנוע מאוד במהלך קרבות.

הזיכרון הקולקטיבי, תוצר של צפייה בסרטים ישנים ושחזורים היסטוריים שנעשו תוך הסתמכות מוטעית על אותם סרטים, מתאר לרוב את האקדח כנשקו האישי של קצין מתנשא וקר מזג בעל שפם מטאטא ומקל מנהיגות קצר ביד. בדרך כלל, הוובלי יישלף מנרתיקו הגדול רגע לפני ששפם המטאטא של הקצין ירטוט בהתרגשות, והוא ישלח את חייליו הרועדים מפחד לצאת מתוך החפירות ולהסתער. "צ'ארג'!", הוא יזעק כשהוא מניף אל על את האקדח התופי המגודל. ואולי, בשביל הרושם, ידפוק איזו ירייה אחת באוויר כמי שמזניק סוסי מרוץ אצילים - בדיוק כפי שהורגל באחוזה הציורית שממנה באה משפחתו כחולת הדם. ממילא, החפ"שים ממעמד הפועלים שלו נחותים בעיניו מסוסיו האצילים, שממתינים לו אי שם באורוות שליד הגבעות המוריקות.

בסוף השבוע האחרון, במפתיע, מצאתי באתר תל-רקית תרמיל שכזה. התרמיל היה שייך לאקדח וובלי מרק IV, אקדח תופי מגושם שיורה כדורים בקוטר אימתני של 0.455 אינץ' (11.6 מ"מ), ושהיה מהאקדחים הנפוצים ביותר במלחמת העולם הראשונה.

בצה"ל, הכלי המיושן סחב קריירה מרשימה לפחות ראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, אז נעשה בו שימוש כאקדחם הטקסי של מובילי חוליות דגלנים וכדומה (פעם אחת, כששימשתי כמפקד חוליה כזאת בטקס סיום קורס מפקדי טנקים, ביצעתי תרגיל חמיקה מרשים לרס"ר המחנה שאיים עלי שאו שאני חותם על אקדח כזה - או ש... נו, בסוף לא עשה לי כלום ואני צעדתי בלי הכלי המביך ונרתיקו הצבוע - או מסויד - בלבן נוקשה).

אז איך אני יודע שהתרמיל הנקור אכן נורה מאקדח באותה הסתערות מפורסמת של דצמבר 1917? הכל טמון בהטבעה שבתחתיתו. האות K מציינת שהוא יוצר במפעלי "קינוך" הבריטיים, חברה שפעילותה נפסקה ב-1923. ה-II מציין שמדובר בדור השני של תחמושת ה-0.455, שיוצר מ-1898 ועד ל-1914. ה-C, אגב, מציין שהתחמיש של הכדור הזה עשוי מקורדייט - פיתוח שמיוחס לנשיאנו הראשון חיים וייצמן, שהיה אחד מהראשונים להמציא תחמושת שלא הותירה ענני עשן שחור אחרי כל ירייה (מה שכמובן חושף את היורה לעין האויב).

לפני כמה חודשים מצאתי באותו איזור, קצת צפונה משם, קליע עופרת כבד ומעט מעוך שנורה בדיוק מאקדח כזה. אולי הוא שייך לתרמיל ואני מאחד שוב את הצמד אחרי 92 שנות נתק?! סתם, אין סיכוי.

אגב, התרמיל היה מעוך במקצת, ובמהלך ניסיונות עדינים ביותר להחזיר לו את הצורה העגולה באמצעות פינצטה קטנטנה - פירקתי בלי כוונה חתיכה ממנו. תזכורת מעצבנת לכך שאסור לגעת בבממצאים, גם אם מצבם לא משהו.

אנפילד וחבריו

אני מדלג קצת (הרבה) בזמן. אחרי מציאת הכדור הטורקי הראשון, התחלתי לסייר באתר בערך פעם בשבוע. במקביל, מסע חיפושים לא יותר מדי מסובך הצליח למקד אותי בזהות המקום: תל א-רקית, אחת משרשרת של ביצורי חוף של הצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה.

בלילה הגשום והקר שבין 20 ל-21לדצמבר 1917, כוח שהורכב מיחידות משנה של שתי חטיבות, ה-52 וה- 75, ובו חיילים ניו-זילנדים, אוסטרלים וסקוטים, חצה את נהר הירקון (אל-עוג'ה) בשלוש נקודות צליחה - ממש בשפך, היכן שהיום נמצאת תחנת הכוח רדינג; באיזור שבו עומד היום גשר הירקון; ובאיזור שבע תחנות - משם, בשלושה ראשי חץ, הכוחות התקדמו צפונה. הצליחה התבצעה באופן מופתי, ההפתעה של הטורקים היתה מושלמת, ועד שעות הערב ביססו הבריטים אחיזה בקו שבין תל רקית במערב, ועד לאיזור רמת החי"ל של ימינו במזרח. זה הסיפור בקיצור נמרץ. בספרי ההיסטוריה הוא תופס פסקה או שתיים, חלקיק זעיר מהמלחמה העצומה.

אבל החלקיק הזעיר הזה הותיר מספיק עדויות. ומה שמתואר כקרב פשוט, כמעט לא-קרב, כנראה גבה גם הוא חיים צעירים לא מעטים. ואת העדויות האלה יצאתי לחפש.

בשטח, הממצאים מאשרים את מה שנכתב בספרי ההיסטוריה. אט אט, על פני חודשים, מצאתי שובל של תרמילים וכדורים בריטיים במעלה הגבעה, מדרום לצפון.

אפשר ממש לדמיין אותם מטפסים במעלה המתון אך הבוצי והחלקלק, כשמולם עמדות מבוצרות שבהם ממתינים להם לא פחות ולא יותר מהלוחמים העשויים ללא חת של חטיבת הקוזאקים הצ'רקסיים של האימפריה העות'מנית.

הכדורים, התרמילים הנקורים והקליעים שנחתו בבוץ הרך ונותרו שלמים - כולם שייכים לרובה הסטנדרטי של הצבא הבריטי: לי-אנפילד, בקוטר 0.303 אינץ'. רובם ככולם נושאים בתחתיתם הטבעה שמעידה ששנת הייצור שלהם היא 1915 או 1916. על ההטבעות האלה, המכונות בשפה המקצועית headstamps, יש המון מה לספר. אעשה את זה בהמשך.

הכדור הראשון

לקראת סוף החורף שעבר, בתחילת 2009, לקחתי את צמד בניי לטיול באחד מהמקומות החביבים עלינו. אז לא ידענו שלמקום הזה יש שם ועבר צבאי עשיר. ידענו רק שאלה "הדיונות שליד חוף תל ברוך" - אחד מהמקומות האחרונים באיזור תל אביב, שבהם אפשר לראות הרבה טבע. להתגלגל על חולות רכים, לרדוף אחרי פרפרים, לזהות עקבות של שועלים ותנים, להביט במרבדים של תורמוסים לבנים וסגולים. האיזור כולו, מחוף תל ברוך וצפונה עד למלון מנדרין, נכלל בתוכניות "רובע צפון-מערב" של עיריית תל אביב. לא יעברו שנים רבות, ולא יישאר זכר מהחולות, התורמוסים, התנים והשועלים. אז הנה, משתדלים להפיק את המקסימום כל עוד אפשר.

לבנים שלי יש שם משחק קבוע: הם מטפסים על שיא הגבעה, ומשם קופצים לתוך אחד מה"קניונים" הרבים שנחצבו על ידי מי הגשמים והורחבו על ידי רכבי השטח שנוסעים שם. הם קפצו, טיפסו, קפצו וטיפסו ואני רציתי להצטרף. ואז, בצלע של אחד מהקניונים הקטנים האלה, מצאתי כדור של רובה כשהוא תקוע באדמה ורק קצהו האחורי בולט החוצה.
בדרך כלל, כדור של רובה הוא לא מציאה גדולה בישראל. חלק מהמציאות העגומה שלנו: עם שחי על חרבו (ורובהו). אבל הכדור הזה היה שונה, ומשהו גרם לי לשלוף אותו ובמקום להעיף אותו הרחק מהישג ידם של הילדים - להביט בו בעין בוחנת.


הוא היה מוזר. בתחילה, הייתי בטוח שמדובר במה שכל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר ככדור מאג, הכדור שמכונה בשפה המקצועית 7.62X51. אבל בתחתיתו היה מוטבע כיתוב בערבית. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בטח כדור של קלצ'ניקוב, זה שמכונה בשפה המקצועית 7.62X39. מה הוא עושה כאן? יכולתי לחשוב על הסבר הגיוני: אולי מדובר בכדור מתוצרת מצרית, שלל ממלחמת ששת הימים או ממלחמת יום הכיפורים, והוא נשמט ממחסניתו של חייל שהסתובב פעם באיזור.
תיאוריה יפה, אך שני דברים קלקלו אותה. ראשית, למרות שקלצ'ניקוב ראיתי רק בחטף זכרתי שהכדורים שלו גוצים - שמנמנים ונמוכים. הכדור הזה היה ארוך למדי. ושנית, הקליע שלו היה אכול קורוזיה לגמרי. לא יכול להיות שמשהו נאכל כך ב-30 ומשהו או 40 שנה בתוך החול. לא יכול להיות גם שהוא הספיק להיקבר בכזה עומק.
התעמקתי בהטבעה הערבית. זיהיתי שם את סמל הסהר והכוכב. קראתי את המספר 1329. זהיתי את האות פ' סופית. במילה הנוספת נתקעתי: יש לי ערבית בסיסית ביותר - מדוברת ברמה של אינתיפאדה ראשונה ("ג'יב אל עווייה!"), וספרותית ברמה של בית ספר יסודי.חשבתי שמה שכתוב שם הוא "סארזר".



בבית ניקיתי קצת את הכדור. חוץ מהקליע המסכן, הוא נראה חדש לחלוטין, וההטבעה היתה חדה וברורה. התעלומה הזאת שיגעה אותי: מאיפה הוא הגיע לשם? מה זה? לרגע אפילו המצאתי לעצמי תיאוריה מטורפת, לפיה הכדור שייך למקלעיו של הספיטפייר המצרי, שהתקיף את שדה דב הסמוך ביום שאחרי הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948. בהתקפה ההיא כמעט חוסל חיל האוויר הקטן והדל שלנו, וכמה חיילים נהרגו. החיילים שאיישו את עמדת הנ"מ הצליחו לפגוע בספיטפייר התוקף, ולפי התיעוד המקובל הוא גרר את עצמו עד הרצליה, שם נחת נחיתת אונס בחוף הים. אולי, הפלגתי בדמיונות, אולי התיעוד ההסטורי שגוי. אולי הוא התרסק בחוף תל ברוך וזהו אחד משרידיו.
בינתיים כבר שקעתי בגיגול נמרץ. פריצת הדרך היתה כשקלטתי שפירוש הכיתוב אינו "סארזר" אלא "מאוזר". מאוזר, רובה גרמני! גרמני? סמל הסהר והכוכב? אולי הוא עות'מני? אולי אני מחזיק ביד שריד ממלחמת העולם הראשונה? שאלתי את אנשי פורום הצבא והביטחון של "פרש" - רובם מומחים ברמה אקדמית, אדיבים וששים לסייע. ואכן, אחד מהם - לבני שמו - אישר את המסקנה שאליה התחלתי להגיע בכוחות עצמי: זהו כדור מאוזר טורקי, מציאה נדירה מאוד. הוא עצמו, כך התוודה, שעוסק בתחום במשך שנים ארוכות, לא זכה לשים את ידו על מציאה כזו.
חיפושון קצרצר באינטרנט סייע לי לתארך את הכדור. 1329 לפי לוח השנה הרומי (עם שורוק ב-ו') שהיה נהוג באימפריה העות'מנית פירושו 1913. הכדור, איפוא, יוצר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. בינגו.
לא ידעתי אז, אבל המציאה הבודדת הזאת הפכה תוך זמן קצר לתחביב של ממש. איסוף כפייתי, מציאת תחמושת עתיקה במקומות הכי לא צפויים ולימים גם נדידה ברחבי הארץ במקומות שבהם השתוללו פעם קרבות - ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת השחרור. מקומות שלווים, יפים, שקשה לנחש שלפני מצמוץ במונחים היסטוריים צעדו בהם חיילים גרמנים, טורקיים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, לוחמי המחתרות, מצרים, עיראקים, סורים ומה לא.
עם הזמן למדתי שגם אחרי שהארץ הולבשה שמלת בטון ומלט, אתרי הקרבות משובצים בזכרונות פיזיים. חפירות וביצורים מפח גלי. כפתורים שנשרו ממדי החיילים. מרעומים של פגזי ארטילריה. מטבעות. וכמובן - הממצא הנפוץ מכל: תרמילים וכדורים, שקריאת ופענוח ההטבעה על תחתיתם היא צלילה לאוקיינוס של מידע מרתק.
הכוונה שלי, היא להתמיד בסיפור המסע הזה.

והערה חשובה: חפירות וליקוט ממצאים באתרים ארכיאולוגיים מוגדרים הינם עבירה פלילית בישראל. ההגדרה לממצא ארכיאולוגי שמוטלת חובה להעבירו לידי רשות העתיקות מדברת על חפצים שנוצרו עד 1700. כך שהממצאים שבידי אינם בלתי חוקיים. שמתי על עצמי שורה של סייגים חמורים: אני לא חופר, לא משתמש במכשור כמו מגלה מתכות, ולא נוגע בחרסים ושאר חפצים שאפשר להיתקל בהם לעתים בשטח.