בפוסט הקודם כתבתי על הסיור בגבעות שמקיפות את משלט עיבדיס, לא הרחק מנגבה. הסיור הזה התרחש - מוצלח ככל שהיה - התרחש בגלל פאשלת ניווט שלי. פשוט לא הצלחתי לאתר את היעד המקורי: תל א-צאפי. יומיים לאחר מכן החלטתי לתקן את המעוות. הפעם המשפחה יצאה בהרכב מלא. למדתי היטב את הציר, ויצאנו לדרך.
התברר לי שלא ברור איך לא מצאתי את האתר בפעם הראשונה. הדרך פשוטה ביותר: מזרחה בצומת מסמיה על כביש 3, ימינה בכביש 383 לכיוון כפר הרי"ף וכפר מנחם, כמה דקות נסיעה בין שדות חיטה וגבעות עגלגלות עד הכניסה ליער חרובית - וזהו, הגענו.
כפי שאפשר להבין, הפעם אני חורג מעט מהמנדט שנתתי לעצמי, ומתייחס לא רק לשרידי המתכת שבמקום אלא גם לאתר. הסיבה היא שמדובר במקום יפהפה וקרוב להפליא למרכז, שפשוט כיף לטייל בו. מסלול מעגלי שנפרץ עם המון מחשבה סובב את התל הלבנבן והגבוה. יש בו מקומות מוצלים לשבת, ושלטים מאירי עיניים שמספרים את סיפורם של הפלישתים, שכאן ישבה גת, אחת מחמש הערים הגדולות שלהם (נוסף על עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון).
הפלישתים, כך מקובל להניח, הגיעו לארץ ישראל לפני כ-3,300 שנה מהאי כרתים. הגיעו - והעניקו לשפות המקומיות, ולימים גם לעברית, את הפועל שמתאר הגירה אגרסיבית של עם מאיזור אחד, לאיזור שני. כלומר: פלשו. ואני אומר: אולי בכך גם הביאו לכברת הארץ שבה אנחנו מתגוררים את אחד מהסממנים העגומים שמאפיינים אותה: פלישות, כיבושים, עימותים אלימים, עמים שכנים שקרובים זה לזה אך גם רחוקים.
 |
| כרתים של שפלת יהודה. הטיפוס לתל א-צאפי, מבט לצפון-מזרח |
כשטיפסנו על התל הגבוה (כ-200 מטר מעל פני הים), הצירוף של סלע הגיר והגבעות המעובדות שמסביב העלה בי מחשבה שאולי - גם אם זו משאלת דמיון בלבד - כאשר הפלישתים החלו ליישב את הארץ, הם בחרו באתר הספציפי הזה כמקום הקמתה של אחת מעריהן החשובות משום שהזכיר להם קצת את הנוף מהבית, מכרתים. אולי.
אבל התל היה מיושב הרבה לפני הפלישתים. אחד מהשלטים שבמקום מתאר חתך של החפירות (המעטות יחסית) שנעשו במקום. זו עוגת קסטה בת הרבה מאוד שכבות. מהתקופה הכלכוליתית, וכלה בתקופה הפרסית, הביזנטית והצלבנית - אם למנות כמה מהן.
בנימה מעט יותר פוליטית אפשר לציין את העובדה שהנקודה הזאת היתה מיושבת ברציפות למעלה מ-5,000 שנה, ובהיותה עמדה אסטרטגית שלטת היתה מוקד לקרבות אינספור, עד שננטשה סופית ב-1948, כאשר הכפר הערבי הקטן שעמד במקום פונה/גורש/נכבש/שוחרר (הקיפו את התשובה המתאימה בהתאם להשקפותיכם).
בנקודה הגבוהה ביותר של התל הקימה קק"ל מעין במה עגולה, שבה "כרטיסי טווחים" נאים שמאפשרים למטייל לזהות את סביבתו, 360 מעלות. הנוף מרהיב, הרוח נעימה, וקשה שלא לחשוב על כך שכל היופי הזה ספוג בדמם של מי יודע כמה עמים, מי יודע מכמה תקופות.
ואנחנו באנו כדי לחפש עדויות שנותרו בשטח מאז אחת מהמלחמות האלה, שגם בה היו מעורבים שני פולשים. ואני מתכוון לקרב הגדול שהשתולל בשטח ב-12 בנובמבר 1917, עת הסתערו על התל פרשים אוסטרליים שניסו, ואף הצליחו, לקחת אותו מידי הטורקים המבוצרים על ההר.
 |
| לעולם זה לא יפסיק להדהים אותי: כך שוכב לו התרמיל הטורקי יותר מ-93 שנה |
וכמובן מצאנו. הסריקה שלנו היתה חפיפניקית למדי, כי עיקר הקשב הוקדש לטיול המשפחתי של חופשת הפסח. ולמרות זאת, ברגע שירדנו מהשביל הכבוש אל המעלה הצחיח יחסית שמוביל אל שיא גובהו של התל - התחלנו למצוא דברים. הנאה מביניהם הוא תרמיל שלם אך מעט מעוך של כדור 7.92 טורקי.
 |
| מרוב התרגשות אחזתי בו הפוך. תרמיל מאוזר טורקי על רקע שיא גובהו של התל |
אני הולך לכתוב כאן משהו שאולי ייראה טפשי: ריגש אותי עד מאוד למצוא את התרמיל הזה. זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא תחמושת מאוזר טורקית מחוץ לאתר תל רקית הסמוך לביתי. כשהרמתי את התרמיל מהאדמה והבחנתי, בקושי, במילה "מאוזר" בערבית, ממש לא האמנתי למזלי הטוב. שזה יילך כל כך בקלות? לא יאומן.
 |
| הבן הגדול מאתר רסיס מפגז בריטי, שריד לקרב של נובמבר 1917 |
בהמשך המעלה מצאנו, אני ובניי, רסיסים של פגזי ארטילריה. תחמושת בריטית לא מצאנו, אך כפי שאמרתי - החיפושים היו שטחיים מאוד.
 |
| בבית, אחרי ניקוי. הכיתוב, מלמעלה בכיוון השעון: מאוזר, פ סופית, 1332, סמל הסהר של האימפריה העות'מנית |
בניגוד לחול הים הנקי שבו נטמנו התרמילים והכדורים של תל רקית מאז 1917, חברם מתל א-צאפי סבל יותר. 93 וחצי שנים על קרקע הגיר הבסיסית מאוד פגעו בהטבעה שבתחתיתו. הפעם נמנעתי מטיפול בשיטת הלימון. אני חושש שהמגע התמיסה החומצית לשכבת הפטינה הבסיסית יצור סתירה כימית שתפגע בסימנים העדינים. ניקיתי את כרכוב התרמיל באמצעות מים פושרים ומעט סבון כלים. עתה אפשר להבחין היטב במילה "מאוזר", באות "פ" סופית (שמוטבעת על כל הכדורים מהסוג הזה). בקושי רב אפשר להבחין בסימן הסהר, משמאל, ובשנת הייצור: 1332 לפי הלוח העות'מני. כלומר, 1916. יש לי כמה כדורים זהים, גם הם ילידי 1916, שמצאתי בתל רקית.
 |
| נותרו מחוץ לפריים: קליעים מרוחים וכמה רסיסים קטנים נוספים |
והנה התרמיל עם שניים מהרסיסים שהרמנו בשטח. בנוסף, מצאנו גם כמה קליעים מרוחים ועוד כמה וכמה רסיסים.
אני מתאר לעצמי שעוד אחזור לתל לבדיקה דקדקנית יותר. המקום פשוט יפה ועשיר מכדי שאסמן "וי" ואמשיך הלאה. מה גם שכדי להשלים את התמונה אני מעוניין לשוב משם עם תחמושת בריטית, ואולי גם אם כפתורים יחידתיים של גדודי הפרשים האוסטרליים.
