עיראקי עצוב

משוכות הצבר האופייניות. תל עירני, מבט לחלקו הצפוני והתלול

תל עירני והכפר הגדול שעמד למרגלותיו, עיראק אל-מנשייה, היו זירה לאחד מהכשלונות הצורבים והמדממים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. 

סיפור הרקע: בקיץ 1948, כשחטיבת גבעתי ניהלה קרבות מרים בנגב כנגד טורי הצבא המצרי, כותר נלכד כוח גדול - חטיבה 4 המצרית - באיזור שקיבל לימים את הכינוי "כיס פלוג'ה". בהכללה אפשר לומר שגבולות הגזרה של הכיס המאורך היו בין שני העיראקים: עיראק סווידאן ומבנה המשטרה המבוצר היטב שלה בדרום, ועיראק אל-מנשייה בצפון. במשך חודשים ניסתה ישראל הצעירה לכבוש את הכיס. זו היתה טעות: עדיף היה  לכתר ו"לייבש" את הכוחות המצריים, המצוידים והמאומנים היטב, במקום להתנפץ עליהם שוב ושוב בשורה של מבצעים קטנים שמשתתפיהם היו חיילים מותשים, ואירגונם היה שכונתי וחובבני.

בתחילת נובמבר נכבשה סוף סוף עיראק סווידאן. הכיס המצרי הצטמק, ועתה הוא התמקד באיזור הכפרים הסמוכים פלוג'ה (צומת פלוגות) ועיראק אל-מנשייה (קריית גת). בשלב הזה של הלחימה אפשר היה לראות מגמה של הזרמת יותר ויותר כוחות חדשים לגזרה, לאחר שגבעתי נשלחה דרומה משם, ומן הסתם נדרשה להתרענן, להכשיר ולהחליף את חייליה המרוטים. וכך, בסוף דצמבר, במהלך חג החנוכה, יצאה חטיבת אלכסנדרוני למבצע "חיסול", שמטרתו היתה כשמו - לחסל סופית את הכיס.

אחד היעדים העיקריים של המבצע היה תל עירני. זהו מקום בולט ושולט בגזרה, וישבה עליו מפקדה של החטיבה המצרית. המבצע הסתבך מתחילתו. המצרים הצליחו להעביר תגבור של רכבים משוריינים מפלוג'ה לכיוון התל, לאחר שפלוגה שהיתה אמורה לבצע חסימה על הציר שמחבר בין הכפר ליעד המצרי המבוצר נכשלה במשימה. למרות זאת, המבצע נמשך ללא שינוי. והתוצאות היו נוראיות.

פלוגה ג', מה שכונה אז "הפלוגה הדתית" (והיום אולי היה מכונה "מסלול בני'שים") נלכדה בין בתי הכפר, ממש מתחת לתל. הפלוגה לא הצליחה לפרוץ דרך החוצה - ולמעשה כולה חוסלה. 87 חיילים וקצינים נהרגו.

למעשה, בכך תמו הנסיונות למגר את הכיס. חטיבה 4, תחת הנהגתו של מח"ט סודאני כריזמטי ומוכשר (ששלישו היה גמאל עבד אל-נאצר - אז כבר קצין ששרד כמה וכמה התכתשויות איתנו, למשל בגבעה 113 שאותה חרשתי לא מעט בעבר), נותרה בשטח עד סוף פברואר 1949, אז סוכמו תנאי כניעתה והיא נסוגה בחזרה למצרים.

ושוב, על השביל שמטפס בדרך לתל

יצאנו לשם בבוקר של ראשית הקיץ. ההיסטוריה מתגלגלת באופן אירוני מעט, וכך יוצא שהנקודה שבה התרחש הקרב הנורא משמשת היום כתחנת מנוחה, איסוף ופיזור של פועלים פלשתינים שנכנסים לישראל דרך מחסום תרקומייה הלא רחוק. התל הבולט והגבוה (שפעם חשבו בטעות שהוא-הוא מקומה של גת המקראית, ולכן קריית גת וקיבוץ גת הסמוך קיבלו את שמם) נראה לנו מיד כאחלה אתר בפוטנציה. נקי יחסית, בנוי מאדמת לס עם מעט צמחייה, ורחב ידיים. משוכות צבר גדולות עדיין מתוות את סמטאות ורחובות הכפר שכבר מזמן איננו במקום (אפשר להבחין בכך בקלות בצילומי לוויין).

View Larger Map

חנינו לצד הכביש הזערורי והמתפתל שמוביל לקיבוץ גת והחלנו לצעוד בשביל שמטפס מסביב לתל, מצפון לדרום דרך צידו המזרחי. השביל התחיל להניב ממצאים ממש מיד.
בשלב הזה מצאנו שני תרמילי 0.303. מעניין שההטבעות על שניהם זהות להטבעות שנמצאו בתרמילים מגבעה 113: תרמיל אחד מתוצרת ווינצ'סטר האמריקאית, ותרמיל נוסף מתוצרת דום-דום שבהודו. הנה תיאוריה, אולי מרחיקת לכת: הכדורים האלה - גם אלה שנמצאו ב-113, וגם אלה מעיראק אל-מנשייה - הם מצריים, ולא ישראלים. למה? משום בגבעה 113 לחמה גבעתי, ואילו בעיראק אל-מנשייה לחמה אלכסנדרוני. לכן, יש סיכויים גדולים יותר שמבחינת הממצאים תורגש בשטח שונות מסוימת בסוגי התחמושת שבה היו מצוידים חיילי שתי החטיבות. ואילו הכוחות המצריים בכל הגזרה היו הומוגניים יותר: מה שהיה בכיס פלוג'ה בקיץ 1948 היה גם בסוף דצמבר של אותה שנה. אלה אותם חיילים, וסביר שבידיהם אותה תחמושת. האם זה נכון? מי יודע.

תרמיל לי-אנפילד מעוך, שנמצא בחלקו התחתון של התל

כשהשביל השלים את איגוף התל ממזרח, טיפסנו לשיא גובהו במעלה קצר ותלול בצדו הדרומי. ניכר שהקטע הזה משמש חובבי ג'יפים במפגשים של סוף השבוע. רכבי השטח חצבו בתל כמה זוגות קוליסים. היחס שלנו לקוליסים מורכב: מצד אחד, הם מחרבים את השטח ואת הנוף. מצד שני, הם הופכים את השכבה העליונה של הקרקע כמו מחרשה, ואם מוסיפים לכך כמה שבועות של גשמים טובים, כפי שהיה בחורף החולף, בכך גדלים הסיכויים למצוא בנתיבי הניקוז של התל עוד שרידי תחמושת ישנה.

העלייה המבטיחה ל"שולחן". למרבה הצער, היא לא הניבה דבר

אבל הסתבר שלא כך הדבר. בעלייה אל התל לא מצאנו דבר. וגם על התל עצמו - שבשיאו "שולחן" רחב ידיים ושטוח שנראה בתחילה כאיזור מעולה לממצאים -  לא מצאנו תחמושת. לא כדורים, לא תרמילים וגם לא קליעים. מה שכן מצאנו, ובכמויות גדולות מאוד בהשוואה לשדות קרב אחרים, הוא שרידים של פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה. המונים מהם. עוד מצאנו על התל שרידים של חפירות (קשה לדעת מה מהן חפירות שהן חלק מביצורים, ומה חלק מהחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום) וגם שרידים בודדים ממבנה אבן שעמד על התל.

פסגת התל, מבט לצפון-מזרח. בשטח נמצאו בעיקר רסיסי ארטילריה

מבט מזרחה. בקדמת התמונה אפשר להבחין בשרידי בית אבן

דווקא בירידה מהתל, בשביל שהמשיך ומקיף אותו בחצי גובהו, התחלנו למצוא שוב דברים מעניינים. ראשית, נמצא עוד תרמיל 0.303, הפעם בעל הטבעה שמשייכת אותו למפעל Radway Green הבריטי ושנת ייצורו 1944. זו הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים תרמיל מתוצרת זו. דווקא כשכמעט השלמנו את הסיבוב מסביב לתל וחזרנו לנקודת ההתחלה, צצו עוד ועוד דברים. למשל, כדור 7.92 מעוך וקרוע (אך לא נקור). ההטבעה שעל הכרכוב שלו מעידה כי יוצר בגרמניה ב-1917 ב"מפעלי המתכת גרונברגר". המפעל הזה ייצר תחמושת במשך שנתיים בלבד, בחלקה האחרון של מלחמת העולם הראשונה. מה הוא עושה שם? בשלב זה איננו מכירים קרב ממלחמת העולם הראשונה שהתרחש בנקודה הזאת. אך הכל ייתכן. ייתכן גם שזוהי תחמושת ישנה שמי מבין הצדדים, ישראל או מצרים, שמו עליה את ידם.

מאיזה מלחמה אתה? כדור מאוזר מעוך יליד 1917

ההטבעה הברורה והיפה על הכדור הגרמני הישן. ברקע, התל

עוד שלושה ממצאים מעניינים: זנב פז מרמה, ושרידי של שתי מחסניות פרימיטיביות. הראשון מבין השניים הוא פס הטענה של רובה או מכונת ירייה בלתי מזוהים. מדובר בסוג קדום של מחסנית: פס מתכת בעל כיפופים שמתאימים להשחלת כרכוב של כדור. פס ארוך שכזה עשוי להתאים לדגם של מכונת ירייה צרפתית מיושנת - שושה או הוצ'קיס. המחתרות וצה"ל הצעיר אכן עשו שימוש בכלי נשק מסובכים, עדינים ולא אמינים אלה. בשני המקרים התחמושת היתה 8 מ"מ "לבל" (הזכורה מהתרמיל הבודד שמצאנו בתל א-ריש) כשכל פס מכיל 24 כדורים. למרבה הצער, הפס הנדיר נשמט לי מהתיק ונעלם, ככל הנראה בתוך החור השחור של תא המטען המבולגן.
הממצא השני הקשור למחסניות הוא תחתית של מחסנית שנראית כאלתור מחתרתי לתמ"ק שירה כדורי 9 מ"מ. ייתכן שאחד מחיקויי ה"סטן" שיוצרו על ידי המחתרות הישראליות. כאן גם מצאנו עוד ועוד רסיסים, רובם גדולים מאוד.  אלה פיסות מתכת מעוותות ומחודדות, שמספרות על הזוועה שהיתה שם.

התחתית של המחסנית הישנה. תמ"ק או אקדח?

 שרידי פגזים שבהם ניכר עדיין התבריג שאליו הוכנס המרעום

רסיסים מעוותים וחדים של פגזים. מן הסתם עשו שמות במי שספג אותם

בסך הכל, יצאנו מהתל בתחושה של אכזבה מסוימת. פני השטח נראו כאילו יניבו ערימה של תחמושת, ואילו בספירה הכוללת חזרנו עם ארבעה כדורים מעוכים בלבד. נראה שכל מה שהיה על התל נסחף מזמן עם הגשמים. ומכיוון שרוב השטחים שמתחת לתל הפכו למטעים או פרדסים, רוב הסיכויים שהם נגרסו תחת המחרשות ונעלמו לעד. מצד שני, חזרנו עם משהו. כמה ימים לאחר מכן, סריקה של שרידי הכפר אבו-שושה שליד תל גזר (נקודה שהיתה זירה כפולה של מלחמות: הן במלחמת העולם הראשונה, והן ב-1948) לא הניבה דבר פרט לתרמיל מאוזר שלא ניתן לזהותו. אסור להפוך לגרגרן.

חמץ לפסח

זו הפעם השלישית שמתקבלת החלטה לתקוף את תל א-ריש (תל גיבורים). בפעמיים הקודמות נחלתי כישלון חרוץ, ואפילו לא הצלחתי להתקרב לשטח שעניין אותי ואותו רציתי לסרוק. נקודת המוצא שלי היתה שאין טעם לעלות על ראשו של התל, ולהסתובב ליד הפילבוקס הערבי הישן ובאתר ההנצחה הנאה שהקימה עיריית חולון. כיום זהו פארק, עם מדשאות רחבות ידיים, שבילים ומדרכות. אם יש שם משהו, הוא מתחת ל-50 ומשהו שנות פיתוח.

מה שעניין אותי הוא השטח הפתוח היחיד באזור, שנמצא צפונה ומערבה משם, בתחום המוניציפאלי של תל אביב. בשנים האחרונות, כשנסעתי דרומה הבחנתי שלא רחוק מנקודת הפיצול של כביש 20 מכביש 1 רואים בצד ימין מגרש כורכר גדול וכמה מבנים ערבים. הנחתי שאם יש באזור ממצאים, הם פזורים שם. אבל בגיחות הקצרות ומוגבלות הזמן שלי לא הצלחתי למצוא את הדרך אל המגרש ואל הבתים הערבים!

בביקורים הראשונים חניתי ליד "בית פנורמה" המכוער (מבנה ובו עסקים ובתי מלאכה קטנים, לא רחוק מבית המעצר אבו-כביר), טיפסתי על סוללת עפר דרומה ומיד טבעתי בסבך של קוצים, אורוות סוסים מאולתרות שכלבים תוקפניים מסתובבים סביבן, ואתרי הטמנת פסולת בניין שחוקיותם מוטלת בספק. כל השטח מתאפיין בהשתלטויות פרועות על אדמות. זה לא המקום שרוצים להסתובב בו לבד.

לכן, כאשר לבני הציע שנצא שנית אל איזור התל, וזה אפילו נפל יומיים לפני יום השנה ה-63 לאותו קרב עגום, הסכמתי בהתלהבות.  פרט קטן שלא סיפרתי לו, זה שאני רוצה להסתובב שם, באותם מגרשים לא נעימים. הוא דווקא חשב יותר בכיוון של הפילבוקס.

נפגשנו במגרש החניה שמתחת לפילבוקס. לקח בדיוק שנייה להבין שהסיכויים למצוא בשדה הקרב הנושן הזה כדור, תרמיל, או שריד כלשהו קרובים לאפס מאופס. ובכל זאת, החלטנו שאם כבר הגענו לאתר הזה – שבו ספגה חטיבת גבעתי הצעירה טראומה נוראה – למה לא נסתובב בו.

לאחר סיבוב קטן סביב הפילבוקס (שהוקם על ידי ערביי יפו, בתמיכה ובתכנון של סייען גרמני) נענו לעבר המורדות המזרחיים של התל. כלומר לצד שפונה לכיוון בית הספר "מקווה ישראל". שם, בכיתות הלימוד, התארגנו הלוחמים בחופזה לקראת כיבוש התל, ב-28 באפריל 1948. הטווחים קצרים להדהים. קשה לדמיין, קשה לעכל, איך נראו החיים ערב המלחמה, כששתי אוכלוסיות עוינות וחמושות חיו ממש זו דבוקה לזו. נסיעה מתל אביב דרומה לכיוון חולון, או מזרחה לכיוון ירושלים חייבה ישראלי להתחכך ביישובים גדולים מאוד, ובעייתיים: תל כביר, תל א-ריש, סלמה, חירייה, יאזור ועוד כמה. מבצע "חמץ", שכיבוש תל א-ריש היה חלק ממנו, היה אמור לפתור את הבעיה הזאת. והוא פתר: כל היישובים האלה אינם עוד.

ובחזרה לצד המזרחי של התל. הסתבר שזו הנקודה היחידה באתר, שבו עדיין אפשר להבחין בקרקע המקורית של האזור. ירדנו ועלינו שוב ושוב במדרון התלול, שמתחתיו ניצב בית ערבי ישן שהוסב לספק בית אבות, ספק בית משוגעים. המשכנו בסריקה על רקע יללות וצווחות נוראיות שנשמעו כל הזמן מכיוון המוסד המצמרר שלמטה. במאמץ רב, רגע לפני שהתייאשנו סופית, מצאנו חלקיק קטן של רסיס. ככל הנראה של מרעום מס' 161, שהיה מוברג לפצצת מרגמה בקוטר 2 אינטש (51 מ"מ). זהו, זה כל מה שנשאר פיזית מהקרב המר.

עכשיו שלפתי את התוכנית המתוחכמת שלי: לפנות לצד השני של נתיבי איילון, צפונה משם, למגרש הפנוי הענק ולבית הקברות.

זה כל מה שנשאר. הרסיס הבודד שנמצא

מרעום מס' 161, הפוך ביחס לצילום הרסיס שמימין

חנינו שוב ליד "בית פנורמה", אלא שעכשיו היקפנו את חלקת האדמה מממערב ומצאנו את הכניסה: שער שמוביל לתוך חצר פנימית של בית באר ערבי. כיום, הבית משמש חברה לייצור מצבות, שצמודה לבית העלמין המוסלמי שהוא חלק מהאתר. בעבר הבאר שימשה פרדסים שניטעו מזרחה משם, למרגלות השטח הגבעי, היכן שכיום עוברים דרך חיל השיריון ונתיבי איילון. השטח כולו – כ-100 דונמים גודלו – היה שייך בעבר למשפחת טאסו הארמנית. החבר'ה האלה שקעו לתוך מאבקי ירושה כבר בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת. אך עד היום האיזור ידוע בשם "בית הקברות טאסו". וגם היום, כמו אז, הוא כרוך בסכסוך נדל"ני מר.

מבחינתנו, עשרות שנים של סכסוכים משפטיים, פירושם שטח בלתי נגוע. אף טרקטור, דחפור או מכבש לא נע שם מזה כ-70 שנה. וזה מכרה זהב, שלא לומר גן עדן. פרט לשטח מוגבל שבו פעיל בית הקברות המוסלמי, הכל נקי ופתוח, ואפשר להסתובב ולהתרשם כיצד נראה שדה הקרב לפני שטבע בתוך חולון. זהו רכס כורכר נמוך שמשתפל בשיפוע מתון מזרחה וצפונה. הקרקע צחיחה לחלוטין, כמעט כלום לא מצליח לצמוח עליה. פה ושם נמלטת בבהלה חוגלה במעוף הנמוך והמגושם שלה.

על הקרקע מוטלים שרידים שכל אחד מהם הוא כמוסת זמן קטנה. הנה מסמרים גדולים בעלי חתך רבוע, מסמרים תוצרת בית, שחושלו במהלומות פטיש ושימשו למסמור הקורות הגדולות מעל למבני האבן. הנה סוליות נעלי עבודה (או צבא?!) עתיקות, סוליות מעור עבה, שעדיין מחוברות להן לוחיות ברזל חלודות בחרטום ובעקב. והנה מבנים כמעט שלמים, חוץ מהגג שנעלם, בנויים מלבני כורכר גדולות. עדיין, גם עכשיו, אפשר להרגיש את הנטישה הגדולה.

ואז, ליד אחד מאותם בתים, מצא לבני את המציאה שבשבילה היה שווה להגיע לשם: תרמיל של רובה צרפתי מדגם "לבל". זוהי תחמושת נדירה למדי באיזור שלנו (שתמיד נחשבה אצלי כסוג של הולי גרייל, והנה סוף סוף עיני שוזפות אותה במציאות)

. הכדור, שקוטרו 8 מ"מ, אחד מהכדורים המודרניים הראשונים שיוצרו, כבר נחשב למיושן מאוד באותה תקופה. הוא זלג לזירה הערבית-ישראלית מסוריה ולבנון (שנשלטו על ידי צרפת) והשימוש בו אופייני יותר לכוחות ערביים שבאו מצפון. הוא היה קיים במספרים קטנים גם אצלנו, כנראה כנשק שלל מידי אותם כוחות ערביים צפוניים (מכאן שהוא עשה את המסלול הפתלתל והארוך הבא: צרפת-סוריה-ערביי הגליל-מחתרות ישראליות).

התרמיל שנמצא יוצר ב-1930 בעיר בורז' שבמרכז צרפת, בבית חרושת בעל השם הנפלא "סדנאות בית הספר לפירוטכניקה". מי השתמש בו? או, הנה סוגיה.

אני סבור שזהו ממצא סופר-מרגש, שבמידת סבירות גבוהה לפני 63 שנה התגלגל בין אצבעותיו של לוחם בצבא ההצלה של קאוקג'י, אחד מכ-200 לוחמים שביצעו את התקפת הנגד המפתיעה, שגרמה לזוועה על התל. אחד מהלוחמים שבסוף אותו קרב ביצעו שפטים נוראיים בגופותיהם של ההרוגים מגבעתי.

נכון, הנקודה שבה הוא נמצא לא הכי מסתדרת עם תיאור הקרב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אנחנו יודעים שלוחמי קאוקג'י הגיעו ממערב, מיפו. ושלוחמי גבעתי נמלטו דרומה ומזרחה, אל חולון ומקווה ישראל. וחוץ מזה, באומדן גס התרמיל מונח במרחק של כ-300-400 מטר מהתל. טווח גדול מדי לשימוש ברובה פרימיטיבי כמו ה"לבל".

לוחמי צבא ההצלה מצוידים בערב רב של כלי נשק. הבחור החמישי משמאל
 בשורה  השנייה (לצידו לוחם מצויד במקלע ברן) אוחז ברובה לבל

אבל אני אומר: אף אחד לא יודע באמת איך התנהל הקרב. כששומעים עדויות של לוחמים מבינים שהבלגן חגג. אין לדעת בדיוק מי ירה לאן, או מי נע לאן, לאחר שהכוח התפצל לחוליות קטנות שדאגו להישרדותן. באותה מידה, אין לדעת איך התפתחה התקפת הנגד. בעיני הגיוני שהכוחות הערבים שהגיעו ממערב המשיכו בתוך הכפר הידידותי להם תל א-ריש, ותקפו גם מצפון לתל. ובכלל, יכול להיות שהכדור שמצאנו אכן נורה מערבה מהנקודה שבה מצאנו אותו, וב-63 השנים שחלפו מאז הוא התגלגל לאיטו במורד רכס הכורכר, נישא על מי הגשמים הלאה והלאה.

הגביע הקדוש של התרמילאות. תרמיל 8 מ"מ לבל שאיתר לבני בין המבנים הישנים שעל אדמות טאסו

האם האתר הזה אמר את המילה האחרונה מבחינתנו? לדעתנו לא. בהחלט שווה להמתין כמה חודשים עד הגשמים של תחילת החורף הבא - ואז להסתער שנית על פרדס טאסו.