עיראקי עצוב

משוכות הצבר האופייניות. תל עירני, מבט לחלקו הצפוני והתלול

תל עירני והכפר הגדול שעמד למרגלותיו, עיראק אל-מנשייה, היו זירה לאחד מהכשלונות הצורבים והמדממים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. 

סיפור הרקע: בקיץ 1948, כשחטיבת גבעתי ניהלה קרבות מרים בנגב כנגד טורי הצבא המצרי, כותר נלכד כוח גדול - חטיבה 4 המצרית - באיזור שקיבל לימים את הכינוי "כיס פלוג'ה". בהכללה אפשר לומר שגבולות הגזרה של הכיס המאורך היו בין שני העיראקים: עיראק סווידאן ומבנה המשטרה המבוצר היטב שלה בדרום, ועיראק אל-מנשייה בצפון. במשך חודשים ניסתה ישראל הצעירה לכבוש את הכיס. זו היתה טעות: עדיף היה  לכתר ו"לייבש" את הכוחות המצריים, המצוידים והמאומנים היטב, במקום להתנפץ עליהם שוב ושוב בשורה של מבצעים קטנים שמשתתפיהם היו חיילים מותשים, ואירגונם היה שכונתי וחובבני.

בתחילת נובמבר נכבשה סוף סוף עיראק סווידאן. הכיס המצרי הצטמק, ועתה הוא התמקד באיזור הכפרים הסמוכים פלוג'ה (צומת פלוגות) ועיראק אל-מנשייה (קריית גת). בשלב הזה של הלחימה אפשר היה לראות מגמה של הזרמת יותר ויותר כוחות חדשים לגזרה, לאחר שגבעתי נשלחה דרומה משם, ומן הסתם נדרשה להתרענן, להכשיר ולהחליף את חייליה המרוטים. וכך, בסוף דצמבר, במהלך חג החנוכה, יצאה חטיבת אלכסנדרוני למבצע "חיסול", שמטרתו היתה כשמו - לחסל סופית את הכיס.

אחד היעדים העיקריים של המבצע היה תל עירני. זהו מקום בולט ושולט בגזרה, וישבה עליו מפקדה של החטיבה המצרית. המבצע הסתבך מתחילתו. המצרים הצליחו להעביר תגבור של רכבים משוריינים מפלוג'ה לכיוון התל, לאחר שפלוגה שהיתה אמורה לבצע חסימה על הציר שמחבר בין הכפר ליעד המצרי המבוצר נכשלה במשימה. למרות זאת, המבצע נמשך ללא שינוי. והתוצאות היו נוראיות.

פלוגה ג', מה שכונה אז "הפלוגה הדתית" (והיום אולי היה מכונה "מסלול בני'שים") נלכדה בין בתי הכפר, ממש מתחת לתל. הפלוגה לא הצליחה לפרוץ דרך החוצה - ולמעשה כולה חוסלה. 87 חיילים וקצינים נהרגו.

למעשה, בכך תמו הנסיונות למגר את הכיס. חטיבה 4, תחת הנהגתו של מח"ט סודאני כריזמטי ומוכשר (ששלישו היה גמאל עבד אל-נאצר - אז כבר קצין ששרד כמה וכמה התכתשויות איתנו, למשל בגבעה 113 שאותה חרשתי לא מעט בעבר), נותרה בשטח עד סוף פברואר 1949, אז סוכמו תנאי כניעתה והיא נסוגה בחזרה למצרים.

ושוב, על השביל שמטפס בדרך לתל

יצאנו לשם בבוקר של ראשית הקיץ. ההיסטוריה מתגלגלת באופן אירוני מעט, וכך יוצא שהנקודה שבה התרחש הקרב הנורא משמשת היום כתחנת מנוחה, איסוף ופיזור של פועלים פלשתינים שנכנסים לישראל דרך מחסום תרקומייה הלא רחוק. התל הבולט והגבוה (שפעם חשבו בטעות שהוא-הוא מקומה של גת המקראית, ולכן קריית גת וקיבוץ גת הסמוך קיבלו את שמם) נראה לנו מיד כאחלה אתר בפוטנציה. נקי יחסית, בנוי מאדמת לס עם מעט צמחייה, ורחב ידיים. משוכות צבר גדולות עדיין מתוות את סמטאות ורחובות הכפר שכבר מזמן איננו במקום (אפשר להבחין בכך בקלות בצילומי לוויין).

View Larger Map

חנינו לצד הכביש הזערורי והמתפתל שמוביל לקיבוץ גת והחלנו לצעוד בשביל שמטפס מסביב לתל, מצפון לדרום דרך צידו המזרחי. השביל התחיל להניב ממצאים ממש מיד.
בשלב הזה מצאנו שני תרמילי 0.303. מעניין שההטבעות על שניהם זהות להטבעות שנמצאו בתרמילים מגבעה 113: תרמיל אחד מתוצרת ווינצ'סטר האמריקאית, ותרמיל נוסף מתוצרת דום-דום שבהודו. הנה תיאוריה, אולי מרחיקת לכת: הכדורים האלה - גם אלה שנמצאו ב-113, וגם אלה מעיראק אל-מנשייה - הם מצריים, ולא ישראלים. למה? משום בגבעה 113 לחמה גבעתי, ואילו בעיראק אל-מנשייה לחמה אלכסנדרוני. לכן, יש סיכויים גדולים יותר שמבחינת הממצאים תורגש בשטח שונות מסוימת בסוגי התחמושת שבה היו מצוידים חיילי שתי החטיבות. ואילו הכוחות המצריים בכל הגזרה היו הומוגניים יותר: מה שהיה בכיס פלוג'ה בקיץ 1948 היה גם בסוף דצמבר של אותה שנה. אלה אותם חיילים, וסביר שבידיהם אותה תחמושת. האם זה נכון? מי יודע.

תרמיל לי-אנפילד מעוך, שנמצא בחלקו התחתון של התל

כשהשביל השלים את איגוף התל ממזרח, טיפסנו לשיא גובהו במעלה קצר ותלול בצדו הדרומי. ניכר שהקטע הזה משמש חובבי ג'יפים במפגשים של סוף השבוע. רכבי השטח חצבו בתל כמה זוגות קוליסים. היחס שלנו לקוליסים מורכב: מצד אחד, הם מחרבים את השטח ואת הנוף. מצד שני, הם הופכים את השכבה העליונה של הקרקע כמו מחרשה, ואם מוסיפים לכך כמה שבועות של גשמים טובים, כפי שהיה בחורף החולף, בכך גדלים הסיכויים למצוא בנתיבי הניקוז של התל עוד שרידי תחמושת ישנה.

העלייה המבטיחה ל"שולחן". למרבה הצער, היא לא הניבה דבר

אבל הסתבר שלא כך הדבר. בעלייה אל התל לא מצאנו דבר. וגם על התל עצמו - שבשיאו "שולחן" רחב ידיים ושטוח שנראה בתחילה כאיזור מעולה לממצאים -  לא מצאנו תחמושת. לא כדורים, לא תרמילים וגם לא קליעים. מה שכן מצאנו, ובכמויות גדולות מאוד בהשוואה לשדות קרב אחרים, הוא שרידים של פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה. המונים מהם. עוד מצאנו על התל שרידים של חפירות (קשה לדעת מה מהן חפירות שהן חלק מביצורים, ומה חלק מהחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום) וגם שרידים בודדים ממבנה אבן שעמד על התל.

פסגת התל, מבט לצפון-מזרח. בשטח נמצאו בעיקר רסיסי ארטילריה

מבט מזרחה. בקדמת התמונה אפשר להבחין בשרידי בית אבן

דווקא בירידה מהתל, בשביל שהמשיך ומקיף אותו בחצי גובהו, התחלנו למצוא שוב דברים מעניינים. ראשית, נמצא עוד תרמיל 0.303, הפעם בעל הטבעה שמשייכת אותו למפעל Radway Green הבריטי ושנת ייצורו 1944. זו הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים תרמיל מתוצרת זו. דווקא כשכמעט השלמנו את הסיבוב מסביב לתל וחזרנו לנקודת ההתחלה, צצו עוד ועוד דברים. למשל, כדור 7.92 מעוך וקרוע (אך לא נקור). ההטבעה שעל הכרכוב שלו מעידה כי יוצר בגרמניה ב-1917 ב"מפעלי המתכת גרונברגר". המפעל הזה ייצר תחמושת במשך שנתיים בלבד, בחלקה האחרון של מלחמת העולם הראשונה. מה הוא עושה שם? בשלב זה איננו מכירים קרב ממלחמת העולם הראשונה שהתרחש בנקודה הזאת. אך הכל ייתכן. ייתכן גם שזוהי תחמושת ישנה שמי מבין הצדדים, ישראל או מצרים, שמו עליה את ידם.

מאיזה מלחמה אתה? כדור מאוזר מעוך יליד 1917

ההטבעה הברורה והיפה על הכדור הגרמני הישן. ברקע, התל

עוד שלושה ממצאים מעניינים: זנב פז מרמה, ושרידי של שתי מחסניות פרימיטיביות. הראשון מבין השניים הוא פס הטענה של רובה או מכונת ירייה בלתי מזוהים. מדובר בסוג קדום של מחסנית: פס מתכת בעל כיפופים שמתאימים להשחלת כרכוב של כדור. פס ארוך שכזה עשוי להתאים לדגם של מכונת ירייה צרפתית מיושנת - שושה או הוצ'קיס. המחתרות וצה"ל הצעיר אכן עשו שימוש בכלי נשק מסובכים, עדינים ולא אמינים אלה. בשני המקרים התחמושת היתה 8 מ"מ "לבל" (הזכורה מהתרמיל הבודד שמצאנו בתל א-ריש) כשכל פס מכיל 24 כדורים. למרבה הצער, הפס הנדיר נשמט לי מהתיק ונעלם, ככל הנראה בתוך החור השחור של תא המטען המבולגן.
הממצא השני הקשור למחסניות הוא תחתית של מחסנית שנראית כאלתור מחתרתי לתמ"ק שירה כדורי 9 מ"מ. ייתכן שאחד מחיקויי ה"סטן" שיוצרו על ידי המחתרות הישראליות. כאן גם מצאנו עוד ועוד רסיסים, רובם גדולים מאוד.  אלה פיסות מתכת מעוותות ומחודדות, שמספרות על הזוועה שהיתה שם.

התחתית של המחסנית הישנה. תמ"ק או אקדח?

 שרידי פגזים שבהם ניכר עדיין התבריג שאליו הוכנס המרעום

רסיסים מעוותים וחדים של פגזים. מן הסתם עשו שמות במי שספג אותם

בסך הכל, יצאנו מהתל בתחושה של אכזבה מסוימת. פני השטח נראו כאילו יניבו ערימה של תחמושת, ואילו בספירה הכוללת חזרנו עם ארבעה כדורים מעוכים בלבד. נראה שכל מה שהיה על התל נסחף מזמן עם הגשמים. ומכיוון שרוב השטחים שמתחת לתל הפכו למטעים או פרדסים, רוב הסיכויים שהם נגרסו תחת המחרשות ונעלמו לעד. מצד שני, חזרנו עם משהו. כמה ימים לאחר מכן, סריקה של שרידי הכפר אבו-שושה שליד תל גזר (נקודה שהיתה זירה כפולה של מלחמות: הן במלחמת העולם הראשונה, והן ב-1948) לא הניבה דבר פרט לתרמיל מאוזר שלא ניתן לזהותו. אסור להפוך לגרגרן.