זו הפעם השלישית שמתקבלת החלטה לתקוף את תל א-ריש (תל גיבורים). בפעמיים הקודמות נחלתי כישלון חרוץ, ואפילו לא הצלחתי להתקרב לשטח שעניין אותי ואותו רציתי לסרוק. נקודת המוצא שלי היתה שאין טעם לעלות על ראשו של התל, ולהסתובב ליד הפילבוקס הערבי הישן ובאתר ההנצחה הנאה שהקימה עיריית חולון. כיום זהו פארק, עם מדשאות רחבות ידיים, שבילים ומדרכות. אם יש שם משהו, הוא מתחת ל-50 ומשהו שנות פיתוח.
מה שעניין אותי הוא השטח הפתוח היחיד באזור, שנמצא צפונה ומערבה משם, בתחום המוניציפאלי של תל אביב. בשנים האחרונות, כשנסעתי דרומה הבחנתי שלא רחוק מנקודת הפיצול של כביש 20 מכביש 1 רואים בצד ימין מגרש כורכר גדול וכמה מבנים ערבים. הנחתי שאם יש באזור ממצאים, הם פזורים שם. אבל בגיחות הקצרות ומוגבלות הזמן שלי לא הצלחתי למצוא את הדרך אל המגרש ואל הבתים הערבים!
בביקורים הראשונים חניתי ליד "בית פנורמה" המכוער (מבנה ובו עסקים ובתי מלאכה קטנים, לא רחוק מבית המעצר אבו-כביר), טיפסתי על סוללת עפר דרומה ומיד טבעתי בסבך של קוצים, אורוות סוסים מאולתרות שכלבים תוקפניים מסתובבים סביבן, ואתרי הטמנת פסולת בניין שחוקיותם מוטלת בספק. כל השטח מתאפיין בהשתלטויות פרועות על אדמות. זה לא המקום שרוצים להסתובב בו לבד.
לכן, כאשר לבני הציע שנצא שנית אל איזור התל, וזה אפילו נפל יומיים לפני יום השנה ה-63 לאותו קרב עגום, הסכמתי בהתלהבות. פרט קטן שלא סיפרתי לו, זה שאני רוצה להסתובב שם, באותם מגרשים לא נעימים. הוא דווקא חשב יותר בכיוון של הפילבוקס.
נפגשנו במגרש החניה שמתחת לפילבוקס. לקח בדיוק שנייה להבין שהסיכויים למצוא בשדה הקרב הנושן הזה כדור, תרמיל, או שריד כלשהו קרובים לאפס מאופס. ובכל זאת, החלטנו שאם כבר הגענו לאתר הזה – שבו ספגה חטיבת גבעתי הצעירה טראומה נוראה – למה לא נסתובב בו.
לאחר סיבוב קטן סביב הפילבוקס (שהוקם על ידי ערביי יפו, בתמיכה ובתכנון של סייען גרמני) נענו לעבר המורדות המזרחיים של התל. כלומר לצד שפונה לכיוון בית הספר "מקווה ישראל". שם, בכיתות הלימוד, התארגנו הלוחמים בחופזה לקראת כיבוש התל, ב-28 באפריל 1948. הטווחים קצרים להדהים. קשה לדמיין, קשה לעכל, איך נראו החיים ערב המלחמה, כששתי אוכלוסיות עוינות וחמושות חיו ממש זו דבוקה לזו. נסיעה מתל אביב דרומה לכיוון חולון, או מזרחה לכיוון ירושלים חייבה ישראלי להתחכך ביישובים גדולים מאוד, ובעייתיים: תל כביר, תל א-ריש, סלמה, חירייה, יאזור ועוד כמה. מבצע "חמץ", שכיבוש תל א-ריש היה חלק ממנו, היה אמור לפתור את הבעיה הזאת. והוא פתר: כל היישובים האלה אינם עוד.
ובחזרה לצד המזרחי של התל. הסתבר שזו הנקודה היחידה באתר, שבו עדיין אפשר להבחין בקרקע המקורית של האזור. ירדנו ועלינו שוב ושוב במדרון התלול, שמתחתיו ניצב בית ערבי ישן שהוסב לספק בית אבות, ספק בית משוגעים. המשכנו בסריקה על רקע יללות וצווחות נוראיות שנשמעו כל הזמן מכיוון המוסד המצמרר שלמטה. במאמץ רב, רגע לפני שהתייאשנו סופית, מצאנו חלקיק קטן של רסיס. ככל הנראה של מרעום מס' 161, שהיה מוברג לפצצת מרגמה בקוטר 2 אינטש (51 מ"מ). זהו, זה כל מה שנשאר פיזית מהקרב המר.
עכשיו שלפתי את התוכנית המתוחכמת שלי: לפנות לצד השני של נתיבי איילון, צפונה משם, למגרש הפנוי הענק ולבית הקברות.
 |
| זה כל מה שנשאר. הרסיס הבודד שנמצא |
 |
| מרעום מס' 161, הפוך ביחס לצילום הרסיס שמימין |
מבחינתנו, עשרות שנים של סכסוכים משפטיים, פירושם שטח בלתי נגוע. אף טרקטור, דחפור או מכבש לא נע שם מזה כ-70 שנה. וזה מכרה זהב, שלא לומר גן עדן. פרט לשטח מוגבל שבו פעיל בית הקברות המוסלמי, הכל נקי ופתוח, ואפשר להסתובב ולהתרשם כיצד נראה שדה הקרב לפני שטבע בתוך חולון. זהו רכס כורכר נמוך שמשתפל בשיפוע מתון מזרחה וצפונה. הקרקע צחיחה לחלוטין, כמעט כלום לא מצליח לצמוח עליה. פה ושם נמלטת בבהלה חוגלה במעוף הנמוך והמגושם שלה.
על הקרקע מוטלים שרידים שכל אחד מהם הוא כמוסת זמן קטנה. הנה מסמרים גדולים בעלי חתך רבוע, מסמרים תוצרת בית, שחושלו במהלומות פטיש ושימשו למסמור הקורות הגדולות מעל למבני האבן. הנה סוליות נעלי עבודה (או צבא?!) עתיקות, סוליות מעור עבה, שעדיין מחוברות להן לוחיות ברזל חלודות בחרטום ובעקב. והנה מבנים כמעט שלמים, חוץ מהגג שנעלם, בנויים מלבני כורכר גדולות. עדיין, גם עכשיו, אפשר להרגיש את הנטישה הגדולה.
ואז, ליד אחד מאותם בתים, מצא לבני את המציאה שבשבילה היה שווה להגיע לשם: תרמיל של רובה צרפתי מדגם "לבל". זוהי תחמושת נדירה למדי באיזור שלנו (שתמיד נחשבה אצלי כסוג של הולי גרייל, והנה סוף סוף עיני שוזפות אותה במציאות)
. הכדור, שקוטרו 8 מ"מ, אחד מהכדורים המודרניים הראשונים שיוצרו, כבר נחשב למיושן מאוד באותה תקופה. הוא זלג לזירה הערבית-ישראלית מסוריה ולבנון (שנשלטו על ידי צרפת) והשימוש בו אופייני יותר לכוחות ערביים שבאו מצפון. הוא היה קיים במספרים קטנים גם אצלנו, כנראה כנשק שלל מידי אותם כוחות ערביים צפוניים (מכאן שהוא עשה את המסלול הפתלתל והארוך הבא: צרפת-סוריה-ערביי הגליל-מחתרות ישראליות).
התרמיל שנמצא יוצר ב-1930 בעיר בורז' שבמרכז צרפת, בבית חרושת בעל השם הנפלא "סדנאות בית הספר לפירוטכניקה". מי השתמש בו? או, הנה סוגיה.
אני סבור שזהו ממצא סופר-מרגש, שבמידת סבירות גבוהה לפני 63 שנה התגלגל בין אצבעותיו של לוחם בצבא ההצלה של קאוקג'י, אחד מכ-200 לוחמים שביצעו את התקפת הנגד המפתיעה, שגרמה לזוועה על התל. אחד מהלוחמים שבסוף אותו קרב ביצעו שפטים נוראיים בגופותיהם של ההרוגים מגבעתי.
נכון, הנקודה שבה הוא נמצא לא הכי מסתדרת עם תיאור הקרב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אנחנו יודעים שלוחמי קאוקג'י הגיעו ממערב, מיפו. ושלוחמי גבעתי נמלטו דרומה ומזרחה, אל חולון ומקווה ישראל. וחוץ מזה, באומדן גס התרמיל מונח במרחק של כ-300-400 מטר מהתל. טווח גדול מדי לשימוש ברובה פרימיטיבי כמו ה"לבל".
 |
| לוחמי צבא ההצלה מצוידים בערב רב של כלי נשק. הבחור החמישי משמאל בשורה השנייה (לצידו לוחם מצויד במקלע ברן) אוחז ברובה לבל |
אבל אני אומר: אף אחד לא יודע באמת איך התנהל הקרב. כששומעים עדויות של לוחמים מבינים שהבלגן חגג. אין לדעת בדיוק מי ירה לאן, או מי נע לאן, לאחר שהכוח התפצל לחוליות קטנות שדאגו להישרדותן. באותה מידה, אין לדעת איך התפתחה התקפת הנגד. בעיני הגיוני שהכוחות הערבים שהגיעו ממערב המשיכו בתוך הכפר הידידותי להם תל א-ריש, ותקפו גם מצפון לתל. ובכלל, יכול להיות שהכדור שמצאנו אכן נורה מערבה מהנקודה שבה מצאנו אותו, וב-63 השנים שחלפו מאז הוא התגלגל לאיטו במורד רכס הכורכר, נישא על מי הגשמים הלאה והלאה.
 |
| הגביע הקדוש של התרמילאות. תרמיל 8 מ"מ לבל שאיתר לבני בין המבנים הישנים שעל אדמות טאסו |
האם האתר הזה אמר את המילה האחרונה מבחינתנו? לדעתנו לא. בהחלט שווה להמתין כמה חודשים עד הגשמים של תחילת החורף הבא - ואז להסתער שנית על פרדס טאסו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה