טוב, זה כבר מתחיל להיות עצוב עד פתטי. מהרגע שבו איתרתי את זירת "שתי האחיות" היה לי ברור שמדובר באתר נדיר למדי באופיו: נקי, לא מטויל, כמעט בלתי נגוע ועתיר ממצאים - וכל זאת במרחק של כמה דקות נסיעה מהבית. והיה לי ברור גם שהמשמעות העגומה היא שמעכשיו אתחיל להסתובב שם בלי סוף. השתדלתי להתאפק, אך זה לא ממש עזר.
במהלך מילואים, כשהגשם ירד בלי הפסקה והתחושה היתה של אומללות כפי שרק אומללות של להיות חייל בחורף יכולה להיות אומללה, העסיק אותי דבר אחד בלבד: מה עושים עכשיו הגשמים לחולות של שתי האחיות. מה הם חושפים שם, מה מתגלגל לו החוצה ואולי נעלם לבלי שוב. עת השתחררתי, מיהרתי להיכנס לאוטו ולטוס לשם.
שתי האחיות לא איכזבו. הגשמים והרוחות אכן הזיזו כמויות גדולות של חול, וחשפו במקומות רבים פגזי ארטילריה שנותרו "מרוחים" על האדמה ממש במקום שבו התרסקו לפני 93 שנה. ואפילו טוב יותר, בכמה מקומות קרסו קירות חול וחשפו - כמו חתך אורך מדויק - את מה שמסתתר שם כל השנים האלה.
אבל ה-ממצא של יום החיפושים המוצלח היה תרמיל מאוזר גרמני, שנורה מרובה של חייל טורקי אלמוני. בסיורים הקודמים במקום, היינו מתוסכלים להפליא מהעובדה שבשטח פזורה כמות גדולה מאוד של קליעים טורקיים (אותם קל לזהות בשל הקורוזיה הקשה שתוקפת את סוג התחמושת הזה) - אך תרמילים לא מצאנו. בדרך כלל, אתרי מלחמת העולם הראשונה שאותם איתרנו ברחבי הארץ מאופיינים בחוסר איזון: מוצאים המון תרמילים בריטיים, ומעט עדויות לירי טורקי. הכל מצביע על כך שבדרך כלל הקרבות היו חד צדדיים. הרושם הוא של הסתערות סוחפת, שנתקלת בהתנגדות ספורדית. בשתי האחיות, כאמור, מצאנו כמויות נאות מאוד של קליעים טורקיים. אבל מאיפה, לעזאזל הם נורו? היה קל לנחש שהבריטים הסתערו מדרום-מזרח לצפון. ומכאן, תיאורטית, היה אפשר לנחש שאת התרמילים של הטורקים אמורים למצוא במרחק של 50 או 100 או מקסימום 200 מטר מהשטח שבו נמצאים תרמילים בריטיים. אך לא. העלנו חרס. עד הפעם הזאת.
 |
| יש! תרמיל המאוזר שנמצא כמעט על קצה המצוק |
התרמיל הבודד שאיתרתי נמצא מערבית לשיא גובהן של הגבעות. כמעט על קצה המצוק, מעל הים. ההשערה שלי היא שקו העמדות הטורקי נמצא בחלקו או ברובו על אדמה שקרסה זה מכבר מטה, כחלק מהקריסה המתמשכת של מצוקי הכורכר בחופינו (שמואצת באחרונה בגלל שינויי אקלים ובשל הקמת מרינות שמשנה את תנועת הזרמים בים התיכון). המעט ששרד נמצא, כביכול, "יותר מדי מערבה". ולכן לא חשבנו לסרוק שם. עתה, בכל אופן, יש נקודת חדשה להסתובב בה. מה שבטוח יקרה שוב.
בקטע של קיר חול שקרס זיהיתי מרחוק חפץ שהייתי בטוח שהוא כפתור מעניין. רק כשהושטתי את ידי הבנתי שזהו תרמיל בריטי. עומקו (כשני מטר מתחת לפני הקרקע של ימינו) מספק אמת מידה לא רעה לגבי זירת הקרבות של 1918. מעתה, קו ייחוס זה יכול לשמש אותי בחיפושים שם.
 |
| רק הכרכוב מציץ. תרמיל לי-אנפילד בריטי תקוע בדופן של קיר החול שקרס |
ניכר שאותה נקודה היתה ממש טבורה של זירת ההתגוששות ב-1918. הכל מסביב מוצף בכדורי שראפנל, רסיסי פגזים, קליעים של שני הצדדים ופה ושם גם תרמילים שלמים. חלקם כבר גלשו החוצה ולמטה עם החולות שסחפו הגשמים.
 |
| תרמיל לי-אנפילד נוסף שנפלט מהקיר וגלש מטה עם הגשמים |
 |
| בום! האופן שבו פזורים הרסיסים עדיין מתווה את צורת הפיצוץ של הפגז |
בבית ניקיתי קצת חלק מהממצאים. תרמיל המאוזר התגלה כגרמני, שיוצר במפעלי "שפנדאו" ב-1916. תרמילי הלי-אנפילד יוצרו במפעלי בירמינגהם (1917, התרמיל המרכזי) וקינוך (1916, התרמיל השמאלי). כשהם מונחים זה לצד זה, בבית, שנים ארוכות אחרי שמילאו את משימתם הנוראה, קשה שלא לחשוב על האנשים שירו אותם. הנה, חתיכות המתכת יושבות זו לצד זו. אולי מספרות זו לזו, משחזרות, איך זה היה.
 |
| גרמני-טורקי מימין, בריטים-נפאליים משמאלו |
קצת כמו המסע כולו: מתחת לגבעות שהשנים כירסמו בהן, מסתתרים שפיצים דוקרניים שפצעו וקטלו.
 |
| קליעי מאוזר טורקיים מעוותים מקורוזיה - כשלמטה הקליע שחשף את השפיץ שלו |
