אובססיה ותוצאותיה

טוב, זה כבר מתחיל להיות עצוב עד פתטי. מהרגע שבו איתרתי את זירת "שתי האחיות" היה לי ברור שמדובר באתר נדיר למדי באופיו: נקי, לא מטויל, כמעט בלתי נגוע ועתיר ממצאים - וכל זאת במרחק של כמה דקות נסיעה מהבית. והיה לי ברור גם שהמשמעות העגומה היא שמעכשיו אתחיל להסתובב שם בלי סוף. השתדלתי להתאפק, אך זה לא ממש עזר. 

במהלך מילואים, כשהגשם ירד בלי הפסקה והתחושה היתה של אומללות כפי שרק אומללות של להיות חייל בחורף יכולה להיות אומללה, העסיק אותי דבר אחד בלבד: מה עושים עכשיו הגשמים לחולות של שתי האחיות. מה הם חושפים שם, מה מתגלגל לו החוצה ואולי נעלם לבלי שוב. עת השתחררתי, מיהרתי להיכנס לאוטו ולטוס לשם.

שתי האחיות לא איכזבו. הגשמים והרוחות אכן הזיזו כמויות גדולות של חול, וחשפו במקומות רבים פגזי ארטילריה שנותרו "מרוחים" על האדמה ממש במקום שבו התרסקו לפני 93 שנה. ואפילו טוב יותר, בכמה מקומות קרסו קירות חול וחשפו - כמו חתך אורך מדויק - את מה שמסתתר שם כל השנים האלה.

אבל ה-ממצא של יום החיפושים המוצלח היה תרמיל מאוזר גרמני, שנורה מרובה של חייל טורקי אלמוני. בסיורים הקודמים במקום, היינו מתוסכלים להפליא מהעובדה שבשטח פזורה כמות גדולה מאוד של קליעים טורקיים (אותם קל לזהות בשל הקורוזיה הקשה שתוקפת את סוג התחמושת הזה) - אך תרמילים לא מצאנו. בדרך כלל, אתרי מלחמת העולם הראשונה שאותם איתרנו ברחבי הארץ מאופיינים בחוסר איזון: מוצאים המון תרמילים בריטיים, ומעט עדויות לירי טורקי. הכל מצביע על כך שבדרך כלל הקרבות היו חד צדדיים. הרושם הוא של הסתערות סוחפת, שנתקלת בהתנגדות ספורדית. בשתי האחיות, כאמור, מצאנו כמויות נאות מאוד של קליעים טורקיים. אבל מאיפה, לעזאזל הם נורו? היה קל לנחש שהבריטים הסתערו מדרום-מזרח לצפון. ומכאן, תיאורטית, היה אפשר לנחש שאת התרמילים של הטורקים אמורים למצוא במרחק של 50 או 100 או מקסימום 200 מטר מהשטח שבו נמצאים תרמילים בריטיים. אך לא. העלנו חרס. עד הפעם הזאת.

יש! תרמיל המאוזר שנמצא כמעט על קצה המצוק

התרמיל הבודד שאיתרתי נמצא מערבית לשיא גובהן של הגבעות. כמעט על קצה המצוק, מעל הים. ההשערה שלי היא  שקו העמדות הטורקי נמצא בחלקו או ברובו על אדמה שקרסה זה מכבר מטה, כחלק מהקריסה המתמשכת של מצוקי הכורכר בחופינו (שמואצת באחרונה בגלל שינויי אקלים ובשל הקמת מרינות שמשנה את תנועת הזרמים בים התיכון). המעט ששרד נמצא, כביכול, "יותר מדי מערבה". ולכן לא חשבנו לסרוק שם. עתה, בכל אופן, יש נקודת חדשה להסתובב בה. מה שבטוח יקרה שוב.
בקטע של קיר חול שקרס זיהיתי מרחוק חפץ שהייתי בטוח שהוא כפתור מעניין. רק כשהושטתי את ידי הבנתי שזהו תרמיל בריטי. עומקו (כשני מטר מתחת לפני הקרקע של ימינו) מספק אמת מידה לא רעה לגבי זירת הקרבות של 1918. מעתה, קו ייחוס זה יכול לשמש אותי בחיפושים שם.

רק הכרכוב מציץ. תרמיל לי-אנפילד בריטי תקוע בדופן של קיר החול שקרס

ניכר שאותה נקודה היתה ממש טבורה של זירת ההתגוששות ב-1918. הכל מסביב מוצף בכדורי שראפנל, רסיסי פגזים, קליעים של שני הצדדים ופה ושם גם תרמילים שלמים. חלקם כבר גלשו החוצה ולמטה עם החולות שסחפו הגשמים.

תרמיל לי-אנפילד נוסף שנפלט מהקיר וגלש מטה עם הגשמים

כאמור, חלק מהממצאים המעניינים שבשתי האחיות הם הפגזים המרוחים. הנה דוגמה נאה: אפשר להבחין איך רסיסי המעטפת של הקלע עדיין מסודרים במעגל, שהותווה על ידי הפיצוץ שנבלם בחלקו בחול. החלק הירקרק במרכז הצילום, בערך בשני-שליש הגובה, הוא רסיס מטבעת ה-sabot העשויה נחושת שהקיפה את הקלע כדי לאטום את המרווח שבינו לבין קדח התותח.

בום! האופן שבו פזורים הרסיסים עדיין מתווה את צורת הפיצוץ של הפגז

בבית ניקיתי קצת חלק מהממצאים. תרמיל המאוזר התגלה כגרמני, שיוצר במפעלי "שפנדאו" ב-1916. תרמילי הלי-אנפילד יוצרו במפעלי בירמינגהם (1917, התרמיל המרכזי) וקינוך (1916, התרמיל השמאלי). כשהם מונחים זה לצד זה, בבית, שנים ארוכות אחרי שמילאו את משימתם הנוראה, קשה שלא לחשוב על האנשים שירו אותם. הנה, חתיכות המתכת יושבות זו לצד זו. אולי מספרות זו לזו, משחזרות, איך זה היה.

גרמני-טורקי מימין, בריטים-נפאליים משמאלו

שווה לדבר קצת גם על קליעי המאוזר. כתבתי בעבר על הקורוזיה האכזרית שמשאירה מהם כמעט כלום. או כך לפחות חשבתי. אחד מהקליעים שמצאנו בשתי האחיות בלט בחריגותו: היה לו שפיץ קטן. אחרי השרייה ארוכה בחומצה ציטרית, ונקיונות, וקילוף באמצעות להב של אולר, והשרייה שעוד תימשך כמה ימים, הסתבר שהקורוזיה תקפה רק את המעטפת של הקליע (שהיתה עשויה מתרכובת בשם קופרו-ניקל, ולא מנחושת כפי שנהוג בדרך כלל). בפנים, בתוך החפץ המעוות שמזכיר במעט גללים קטנים, ליבת העופרת המחודדת שמרה על צורתה.
קצת כמו המסע כולו: מתחת לגבעות שהשנים כירסמו בהן, מסתתרים שפיצים דוקרניים שפצעו וקטלו.

קליעי מאוזר טורקיים מעוותים מקורוזיה - כשלמטה הקליע שחשף את השפיץ שלו

פעם שנייה אצל האחיות

לאחר האיתור המוצלח של זירת "שתי האחיות" היה ברור שאפתח אובססיה גם כלפי האתר הזה. ביקרתי בו פעמיים נוספות, כשבפעם השנייה החלטתי לסרוק את האיזור הצפוני יותר. זאת מתוך ניחוש מושכל, שהסתמך על הממצאים הרבים שמצפון לתל רקית: ההנחה הלא מבוססת שלי היא שלבריטים היה תו"ל לכיבוש יעדים מבוצרים של הרעשה, הסתערות הטעיה מכיוון ההגעה של הכוח המרכזי והסתערות לשם כיבוש תוך כדי איגוף והגעה מהכיוון ההפוך. אין לי מושג אם ההנחה שלי שווה משהו מבחינה היסטורית, אבל ההחלטה התבררה כמוצלחת מאוד, והממצאים החלו לזרום. 

אני מביא אותם כאן בצורה מבולגנת, בצירוף מידע מינימלי. עצלות, וכל זה. אגב, מיד אחרי שאעלה את הפוסט הזה אני מתכוון לרוץ לשם שוב ולבדוק מה צף על פני השטח בגשמים האחרונים.

מגוון: באתרים רבים אפשר למצוא כדוריות שראפנל ורסיסים של פגזי ארטילריה. בשתי האחיות, מה שלא מצאתי באף מקום אחר, אפשר למצוא כדוריות במגוון קטרים. אין לי מושג לאיזה פגזים הן שייכות, והאם חלקן הוא בכלל תחמושת של רובי מוסקט מימים קדומים יותר. בצילום שלמטה, הכדורים האמצעית היא כדורית שראפנל סטנדרטית - יצוקה מסגסוגת של עופרת ומתכת בשם אנטימון - כמוה מצאתי עשרות רבות בחולות תל ברוך. 

שני התרמילים הם 0.303 של רובי לי-אנפילד. הקליע המאורך שייך לאותה תחמושת. הקליע ה"שמנמן" הוא קליע 7.92 של מאוזר טורקי. הוא עבר אותו תהליך קורוזיה הרסני שעברו הכדורים הטורקיים שמצאתי בתל ברוך. הקליע הקטן יותר עדיין בלתי מזוהה. ייתכן שהוא נורה ממכונת ירייה טורקית (כלומר גרמנית) כלשהי.

מסדר אנגלו-טורקי

אמריקה: עד שלא אמצא תחמושת נוספת לא אוכל לקבוע אם מדובר במגמה. אך בינתיים, מעניין לציין שהתחמושת שמצאתי היא מתוצרת אמריקאית, חלק מהסיוע שניתן לבריטים לפני שארה"ב נכנסה באופן פעיל למלחמה. התרמיל שמימין נושא את ההטבעה (החריגה במתכונתה - לרוחב הכרכוב ולא "מסביב") W 15 שמעידה על כך שהוא יוצר ב-1915 על ידי מפעל ווינצ'סטר שבניו-הייבן, קונטיקט. ואילו השני נושא את ההטבעה US 15 שמספרת כי הוא נוצר באותה שנה במפעלי "החברה האמריקאית לייצור כדורים" בלוול, אוהיו.

מזה הזהירו כשסיפרו לנו על מגדל בבל: נוצרו בארה"ב, הוענקו לבריטניה, נורו
על ידי נפאלים כנגד טורקים בשעת מלחמה על חבל ארץ כמוש בשם פלשתינה

והנה עוד כל מיני צילומים שלא היה לי כוח להאריך בדיבור על אודותיהם..

 מבט מהגיא הקטן שבין האחיות, מזרחה. השביל מתפתל לכיוון היישוב ארסוף-קדם

אני מחבב את הדרך שבה הרוח חושפת ממצאים: הדוגמה
 הקטנה  שנוצרנ מאחורי כדורית השראפנל

ממצא קטנטן שצריך עין טובה באמת כדי לאתר אותו: שריד מטבעת הנחושת
 שמקיפה פגזי ארטילריה ויוצרת אטימה טובה יותר בין הקלע לקנה התותח.
אפשר אפילו להבחין בהטבעה שהותירו סלילי הקנה

זה כבר לא שייך למלחמת העולם הראשונה: ראש חץ מושלם (עוביו דקיק להפליא)
מתקופה לא ברורה. כנהוג אצלי, ממצאים ארכיאולוגיים נותרים במקום
 ולא נלקחים הביתה. חוק זה חוק

אחרי יום של רוחות עזות, האדמה חושפת הכל. במקרה הזה
 אזעקת שווא: כדור של עוזי משנת 1968

הרוח נושבת, החולות גולשים, והזכרונות מ-1918 צצים. תרמיל לי-אנפילד
מציץ החוצה באחות הצפונית מבין השתיים

הנה הוא, אחרי השליפה. מכוסה בחול ים שהדביקו לו השנים

והנה עוד אחד צץ, ממש ליד

האחיות האבודות נמצאו

בראשית ימי כמחטט בדרכים עסקתי רבות - עד כדי אובססיה - בגבעות החול שנמצאות לא רחוק ממקום מגוריי, צפונית לחוף תל ברוך. למדתי המון על הנקודה. מה שהחמצתי הוא המשמעות של האתר בתוך התמונה הכוללת של הקרבות. דמיינתי את השלב הזה של מלחמת העולם הראשונה כהסתערות סוחפת של הבריטים צפונה-צפונה, תוך הכנעה שיטתית של הטורקים החבולים והשבורים, שלא נותר להם לעשות דבר פרט להימלטות מבוהלת לסוריה. זו היתה טעות של טירון: פשוט מאוד, תקעתי את המבט בחול ושכחתי לבדוק מה יש מסביב. הן גיאוגרפית, והן מבחינת לוח הזמנים.

מסתבר שגבעות תל ברוך - תל רקית, בשמן הערבי דאז - היו חלק מהפינה המערבית ביותר של מה שכונה לימים קו העוג'ות. זהו קו החזית שאליו הגיעו הבריטים לאחר חציית הירקון (נהר אל-עוג'ה) וכיבוש היעדים העות'מנים בתל רקית, שייח' מוניס, הדרה (נאות אפקה של ימינו), והלאה משם מזרחה ודרומה עד לנחל ייטב שליד יריחו, שגם הוא נקרא עוג'ה. זה קרה בדצמבר 1917. הבריטים ביצעו עוד התקדמות קטנה על קו החוף, עד לאיזור שפיים של ימינו. וזהו. הקו נותר סטטי כמעט שנה, עד שבספטמבר 1918 פתח הגנרל אלנבי במתקפה שגמרה את הסיפור הטורקי בארץ ישראל. לפחות בינתיים, בררר.

אמרתי כמעט סטטי, כי פה ושם היו יוזמות מקומיות. ושתיים מהן החלטתי לאתר. מדובר באתר שביומני הקרבות הבריטיים זכה לשם "שתי האחיות". אלה שתי גבעות כורכר זהות גובה, שעליהן התנוססו עמדות עות'מניות שהרגיזו מאוד את הבריטים ששכנו בעמדות שכנות כחלק מקו העוג'ות (באיזור הכפר אל-חראם, שאת שרידי קבריו הפולטים חלקי שלדים מדי חורף אפשר לראות ליד מסגד סידנא-עלי בהרצליה). 

בין ה-8 ל-10 ביוני הסתערו הבריטים צפונה מאל-חראם לשתי האחיות. המתקפה היתה מוצלחת, ולפי הדיווחים נתפסו כ-250 שבויים והעמדות החשובות החליפו ידיים. כחמישה שבועות אחר כך נרשמה יוזמה מקומית נוספת, חריגה, אמיצה ואכזרית. כוח קטן של מפקדים בריטיים - קצינים זוטרים, לא יותר מסג"מ וסגן - ולוחמי גורקה נפאליים, הסתערה לאור יום, סביב 1 בצהריים, על יעד נוסף בסמוך לשתי האחיות. הטורקים הופתעו לחלוטין, וכשניסו להגיב בקרב פנים אל פנים מטווח אפס עשו הגורקה מה שהם עושים מזה מאות בשנים: שלפו את הפגיונות הטקסיים שלם ("קוקרי" שמם, כדי לראות גורקה בפעולה בכל מלחמות ישראל - תיקון, האימפריה הבריטית - אפשר לעיין פה), וערפו את ראשי יריביהם האומללים.

אמרתי לעצמי שיהיה מעניין למצוא ראש טורקי מתגולל על הדיונה.

במפתיע, זיהוי שתי האחיות היה קל למדי. המפות מאותה תקופה מתארות שפך ואדי צפון-מערבית לשתי האחיות. את תוואי הוואדי אפשר לזהות בנקל גם כיום בגוגל ארת', אם כי רובו נעלם מתחת לאדמות חקלאיות. הוואדי הזה הפך לערוץ שמפריד בין יישוב המיליארדרים המבחיל ארסוף, לבין שמורת חוף השרון שהוכרזה לפני כמה שנים במטרה לבלום את התפתחות היכלות הטעם הרע של הטייקונים. וכך זה נראה, מראשה של אחת האחיות, כשהמבט מונה דרומה.

האחות הצפונית. באופק קו החוף של הרצליה

טיפוס על ראש הגבעה גילה מיד שזהו יופי של אתר. יחסית, לא הרבה אנשים מסתובבים שם. האדמה לא חפורה על ידי רכבי שטח, והטבע נראה בריא ולא מופרע. ועל הקרקע פזורים רסיסי ארטילריה רבים.

רסיס ממעטפת של פגז ארטילריה. מסכנים הטורקים

הזדמנתי לאיזור רק בגלל פגישה כלשהי בגעש. לכן היה לי מעט מאוד זמן להסתובב שם. החלטתי שראיתי מספיק מהאחות הצפונית, וגלשתי מטה במדרון. ואז, באמצע הדרך, היה מונח לו תרמיל.

הצורה הכל כך מוכרת של כדור 0.303 בריטי

מפרויקט שהחל בשקית ניילון ובה שני תרמילים, הגעתי למצב שבו בסלון עומדים כמה קרטונים גדושים בכדורים, תרמילים, קליעים, מרעומים, כפתורים ושלל שרידים אחרים. ועדיין, אחרי כל זה, הרגע שבו אני מצליח לסגור את כל המעגלים - מהעדות ההיסטורית, דרך זיהוי האתר על מפות בנות ימינו וכלה בהוכחה על ידי ממצא פיזי - הוא רגע של סיפוק קטן. כמו כיבוש של מיקרו אוורסט מדעי שכזה. או אחות אחת מבין שתיים, במקרה הספציפי הזה.
ניקוי של הכרכוב העלה שהתרמיל, כמו המונים אחרים שמצאתי, יוצר על ידי חברת קינוך הסקוטית (Kynoch). התיארוך שלו בעייתי יותר. בעוד שספרה 1 נותרה שלמה יחסית, ספרת השנה השנייה נשחקה. אני כמעט בטוח שמה שכתוב שם הוא 15, קרי 1915.
במרחק קצר מהתרמיל אספתי מתוך החול כדורית שראפנל נאה. כמו בכמה שדות קרב שבהם ביקרתי בארץ, אני מסיק שהבריטים, כנראה, היו שיטתיים מאוד ודבקו בנוסחה הקלאסית של הרעשה ארטילרית בפגזי נגד-אדם אכזריים, שאחריה הסתערות בדיוק על הנקודה שטווחה.
פרט לרסיסים, לתרמיל ולכדורית אספתי בשטח חפץ לא מזוהה, כבד וקוצני, שאני סבור כי הוא קשור איכשהו לפרשים צבאיים. או שהוא חלק מהאפסר, או חלק מסוג מסוים של דורבנות. ההשערה הזאת לא נזרקת סתם כך: לא רחוק מהחפץ, בנקודה שבה האדמה נחשפה לעומק כתוצאה מגשמים שחצבו נקיק ניקוז, מצאתי שלד ישן מאוד של חמור או סוס. השלד טמון בעומק רב והוא מתפורר למגע, לכן אני מניח שזוהי לא בהמה שהתפגרה בשנים האחרונות. את הצילום אני חוסך משיקולי מבחן הבחילה.
ליותר מזה לא היה לי זמן באותו יום, והסתלקתי מהמקום.
אבל זה לא מסתיים כאן. שבוע אחר כך שבתי לזירה שנפאלים ערפו ראשי טורקים - וכל זאת כמה מאות מטרים מ"צומת ספרים"! - עם בני. תחמושת ממלחמת העולם הראשונה לא מצאנו. אבל עין הנץ של הילד איתרה שלושה ראשי חץ מצור, מסותתים לתפארת. אין לי מושג מי ירה אותם. אני כן קולט, ולא בפעם הראשונה, איך קטל הוא עניין של טופוגרפיה. יש לך ביד נקודה שלטת, גבעת כורכר רמה שמאפשרת להשקיף על הים, על יפו ועל אדמות המישור החקלאיות שמשתרעות מזרחה? אז יש לך ביד משהו ששווה להרוג ולהיהרג עבורו. בין אם בחיצים שראשיהם עשויים צור, ובין אם בפגיונות טקסיים שנשלפים על ידי אנשים שהובאו לפה ממזרח, מרחק של אלפי קילומטרים, כדי לקטול בשמה של האימפריה הבריטית.

סימן הנקירה האופייני על הכרכוב. ההטבעה נהרסה קצת 

קוצני, בעל פתחים להשחלת רצועות או כבלים. מה זה?!

כדורית שראפנל מוטלת בחול במקום שבו ננעצה לפני 93 שנה

מי התגנב שם, ליד המגדל

יציאה לציד מתוכנן של ממצאים היא תענוג אחד. יציאה לטיול שמניב במקרה מציאה נאה היא תענוג אחר לגמרי. אולי מתוק יותר.

ביום כבשני של סוף אוגוסט התאבדנו להנאתנו בטיול לאיזור בקעת בית שאן, שזכה באחרונה למעין מיתוג מחדש (אולי כי מישהו חשב שצירוף ההברות "בית שאן" נשמע עיירת פיתוחי מדי) ועתה הוא נקרא עמק המעיינות. בחום של 41 מעלות צעדנו בנתיבו היפהפה של נחל הקיבוצים. פעם בתוך המים המרעננים והנקיים ופעם בגדותיו, כשבאופק הלא רחוק ניבט הגלבוע.

הגלבוע ברקע. נחל הקיבוצים זורם למרגלות הסבך הירוק

בשלב מסוים, כדרכן של משפחתות מאותגרות הורית, התגלעו חילוקי דעות קשים לגבי ציר התנועה של הטיול. הורה אחד טען שאם נמשיך עוד קצת על השביל, ונפנה בפיצול המסוים הזה, נגיע לבריכה גדולה וצלולה ויפה. ואילו ילד אחד, בהגיון הברזל הילדותי שלו, אמר שלא אכפת לו מהבריכה שבסוף הציר. הוא רוצה מים כאן, ועכשיו, ושנלך בפנייה הזאת והזאת, וניכנס לתוך הנחל וננוע בתוך המים. תוך כדי הוויכוח, בטש הנער בעפר מרוב תסכול. בטש, ומצא.

התרמיל האנגלי, והאדמה שמעליה שכב קרוב ל-70 שנה

הבן כבר מאומן. הוא ידע לזהות מיד שזהו כדור לי-אנפילד בריטי. השאלה של מי. ובבית בליעה של איזה רובה הוא שכן, לפני שננקר לפני כך וכך שנים. בבדיקה ראשונית בשטח, כרכוב התרמיל היה בלתי קריא לגמרי. אי אפשר היה לדעת מי היצרן ובאיזו שנה. מריחה אחת גדולה של אדמה ושנים. מה שכן, בקרבת מקום - מרחק של כ-300 מטר, שוכן מגדל השמירה המפואר והמבוצר של ניר דוד (שנקראה פעם תל עמל - בבקעת בית שאן אוהבים לשנות שמות, מסתבר).

מגדל השמירה .המבוצר. האם הוא קשור לירי התרמיל?

המגדל הוקם ב-1939, זמן לא רב אחרי שנהרגו באיזור השלושה שהעניקו לסחנ'ה את שמה העברי, גן השלושה. קיוויתי איכשהו שהתרמיל הבודד הזה קשור לימיה הראשונים של ההתיישבות בבקעת בית שאן, לימי חומה ומגדל ולתקופת המרד הערבי הגדול. אך לאחר תהליך ארוך למדי של ניקוי, הסתבר שתקוות לחוד, ומידע קונקרטי לחוד.

אחרי הניקוי: ההטבעה נחשפת, המסתורין נותר

הכדור הזה לא יכול היה להשתתף בחילופי אש עם חמושים ערבים במרד הגדול מסיבה פשוטה: הוא צעיר יותר. ההטבעה על הכרכוב שלו מספרת כי הוא יוצר ב-1942. הסימול הנדיר למדי MJ (הראשון מסוגו שמצאתי) מעיד על כך שפריט התחמושת הזה הגיע אל מרגלותיו המאובקות של הגלבוע ממרחק של אלפים רבים של קילומטרים: ממפעלי התחמושת של הנדון, פרבר של העיר אדלייד שבדרום אוסטרליה.

מי השתמש בו? מי ירה? על מי הוא ירה? ומתי? אין לדעת. האם זה חייל בריטי שהופתע בסבך הקנים על ידי מישהו או משהו? האם זה שומר מקיבוצי הסביבה, שהציב מארב לחמושים ערבים? או אולי זהו דווקא לוחם ערבי שהתגנב בחסות ערוץ הנחל לעבר מגדל השמירה, וירה ממרחק? ואולי ייתכן שהכדור האוסטרלי בכלל נורה במהלך חלקיק קטן ונשכח ממלחמת תש"ח? באמת, באמת שאין לי מושג.

הו, תן לי כ"ח

השבוע מלאו 63 שנה לקרב הקשה על הכפר קולה, הקרב שבעקבות תוצאותיו העגומות זכה לימים להיקרא הקרב על גבעת כ"ח. קודם לכן, לקראת יום השנה המתקרב, ביקרתי באיזור הקרבות, שנמצא לא הרחק מהעיר החרדית אלעד שקמה שם בשנים האחרונות.

נפל בחלקי מזל עצום, וכאשר התקרבתי לחנייה שליד האנדרטה לזכר נופלי חטיבת אלכסנדרוני זיהיתי מרחוק שתי דמויות שאי אפשר לטעות בשיוכן. אלה היו גברים כבני 80 וקצת, חובשים כובעים רחבי תיתורת של רשות הגנים, לאחד מהם מכשיר שמיעה באוזניו ולשני שפם אדירים לבן. כל זה כיוון לדבר אחד - על המצח שלהם היה רשום: דור תש"ח.

שאלתי אותם. בתחילה הם לא כל כך רצו לשתף פעולה. אחד מהם הסכים לומר רק "בוא נגיד שאני מכיר את הקרב על סמך עדות מיד ראשונה". הסברתי להם על העיסוק שלי, על הסיורים באתרי קרבות ועל איסוף השרידים. ואז הם נדלקו. מסתבר שהשניים חוו על בשרם את הקרב הנורא מול חיילי הלגיון הירדני. אחד מהם אף היה מפקד מחלקה בקרב.

בניגוד לסיורים הרגילים, שבהם אנחנו מסתמכים על מרשמי קרב לא ברורים ועל תחושות בטן, הפעם הכווינו אותים לוחמים שמכירים וזוכרים כל גבעה וכל שלב בקרב. התוצאות מרשימות. 

מכיוון שקצת נסחבתי עם העלאת הפוסט הזה, אני מציג את צילומי השטח והממצאים. בעתיד (הקרוב, יש לקוות) אוסיף את עדותם של הלוחמים כפי שגביתי אותה במעין ראיון על רגל אחת.

על המשלט שהותקף, מבט לצפון-מזרח. משמאל: אלעד. מימין לעיר אפשר
 להבחין ברכס שממנו הגיע הכוח המשוריין של הלגיון הירדני

ומבט הפוך, לדרום-מזרח. היער ננטע על חורבות הכפר קולה. הגבעה הקירחת
 במרכז הצילום היא תל אל-בונדוק, שלפי עדות הלוחמים אליו נסוג הכוח
 לאחר שנפגע קשות ממרגמות הלגיון

איזור הקרב מכוסה בכמות נדירה של זעתר, שעומד עתה בפריחתו היפהפייה

הקרקע הטרשית שומרת על שרידי המלחמה. למשל מעטפת מרוחה של קליע

קליע שלם כלשהו. מבנה "זנב הסירה" שלו מעיד על כך שהוא מיושן

רסיס ארטילריה, ככל הנראה אחת מפצצות המרגמה של הירדנים

ברור שמדובר בחלק של אמל"ח, אבל מה בדיוק? אולי חלק מכנה של מקלע

ככל שמתקדמים במעלה הגבעה מתחילים למצוא תרמילי 7.92 שמקורם
 באנשי חטיבת אלכסנדרוני המותקפים

על ומאחורי מחסות סלעים מצאתי מכסים רבים כאלה. בהתחלה הם נראו כמו
 מכסים של קופסאות קפה נמס ישנות. הצד העליון של ההטבעה נעלם עם
 השנים. הצד  התחתון, בכתב ראי, שרד

וכך זה נראה אחרי שהפכתי את הצילום: מדובר במכסה של גליל קרטון שהכיל
 רימון יד אמריקאי מימי מלחמת העולם השנייה

כפי שהסבירו לי שני הלוחמים הוותיקי, כל התחמושת שהיתה בידיהם בקרב היא צ'כית

עוד תרמיל, נח לו בין זרעי הקיץ

ועוד תרמיל. בשעה 10 שלו אפשר להבחין בפס הטענה חלוד ומפורר, שכנראה
 הכיל את התרמיל שבצילום ו-4 חברים נוספים שלו 

כל המדרון מלא בפסי ההטענה האלה, עדות לחילופי האש העזים והנואשים.
אפשר להבחין בסרט סימון לבן (סס"ל) שמעיד על כך שבמקום עדיין
 מסתערים חיילים, גם אם על יבש

ספירת מלאי חלקית, על סלע. התרמיל השבור אינו שייך לקרב: מדובר
 בכדור קלצ'ניקוב מ-1952, תוצרת רוסית

המחיר. האנדרטה שמנציחה את הנופלים. הלוחמים
 הסבירו לי שבניגוד למה שסברו מקימיה, זו לא הנקודה
 שעליה ישב המשלט. הממצאים בשטח מחזקים את דבריהם

כמה היינו קרובים לביתור

בילדותי,  לימוד מהלך האירועים ב-1947-1948 היה עסק די פשוט. הנהגת היישוב קיבלה את תוכנית החלוקה, כך נאמר לנו, אך הערבים לא. הם רצו הכל או לא כלום, ולכן פרצה המלחמה. חמישה צבאות - או שבעה, תלוי באיזה ספר קראת - פלשו מכל עבר לתוך המדינה הצעירה בנסיון להכחידה. לזרוק אותנו לים, כמו שנאמר. היינו מעטים מול רבים, אך איכשהו, בזכות ההקרבה העילאית וצדקת הדרך, הצלחנו לשרוד. עד כאן האתוס שעליו אני, כמו גם כל חברי לספסל הלימודים, גדלנו באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת.
זה היה פעם. אחר כך העניינים התחילו להסתבך. שורה של היסטוריונים צעירים, חלקם מזוהים כ"פוסט-ציונים", התחילו לצייר תמונה שונה שהלכה והתברגה בזריזות לתוך חיקו החמים של המיינסטרים הישראלי. שניים מהאתוסים שהם שחטו בעליצות כה רבה הם "צבאות ערב פלשו" ו"מעטים מול רבים". טענותיהם, אם לשטח אותן עד מאוד לצורך קיצור, היו שחלקם של  הכוחות הזרים במלחמה היה זעום ופזור. ובהמשך לקו מחשבה זה, גרסו אותם היסטוריונים צעירים כי צה"ל הצעיר היה מאורגן, מאומן ומצויד באופן שעלה על הכוחות הערביים, שמצטיירים בעיניהם כאסופה של כנופיות שבטיות חסרות אונים.
אני מודה שחלק מהדברים נראו לי הגיוניים, ברבות השנים. אולי כי כשהמאורעות טסים אחורה בזמן ביחס אלינו, מתעוררת נטייה טבעית להביט במבחן התוצאה. ומבחן זה אכן נורא מבחינת הצד השני: הפסד משפיל, אובדן בית למאות אלפים, והרס מאות יישובים. הדחף האנושי הטבעי לבחון דברים באופן לוגי, לסדרם לפי מודל של גורם-תגובה (S-R), מסייע לנו, כאשר האירועים מתרחקים אחורה בזמן, להסיק כי אם אלה היו התוצאות - ככל הנראה יחסי הכוחות היו שונים ממה שנדמה בתחילה.
והנה, הגיע הזמן למעין פניית פרסה רעיונית. כי מאז שאני חורש את הארץ הלוך ושוב ומבקר בשרידיהם של שדות הקרב מאותם ימים, אני מבין דברים שאפשר להבין רק דרך הרגליים. וזאת גם ההמלצה שלי למי שרוצה לעסוק בהיסטוריה כאיש אקדמיה: עזבו קצת את הספרים, הביטו בשטח. קראו לזה: ארכיאולוגיה של אירועים.
השבוע נוצר לי מעט יותר זמן פנוי מהרגיל, והספקתי לדחוס שתי גיחות מעניינות, ששתיהן מביטות ממש בלבן של העיניים בשני האתוסים המנופצים. אתחיל מקיבוץ מענית, ובפוסט הבא אתייחס לגבעת כ"ח.
מענית היתה בקושי בת שש, כשמצאה את עצמה משמשת כקו בלימה אחרון לפני ביתור הארץ. כוחות צבא עיראקיים הצליחו לעבור כברת דרך עצומה - בלתי נתפסת ממש - ובקיץ 1948 עמדו בתוואי של ואדי נרבתה, שעל הגדה הצפונית הנישאת והתלולה שלו ניצב הקיבוץ הזעיר (כיום עובר מתחת כביש 6). לא היה חסר הרבה כדי שהעיראקים ישלימו את משימתם. בסך הכל, הם היו צריכים להמשיך בתוואי הוואדי, לאגף את כרכור ופרדס-חנה ולדהור עד לים. בסך הכל דרך של כ-15 ק"מ, שהשלמתה היתה מבתרת את ישראל ומנתקת את חיפה מהמרכז.
הם לא עשו את זה - איני יודע מה היו שיקולי המפקדים בשטח - והחליטו לתקוף את הקיבוץ שהנקודה הגבוהה ביותר בו שימשה כמשלט מבוצר. אולי מתוך ניתוח שטח שגרס כי זוהי נקודת מפתח שלטת, שחיוני להחזיק בה אם רוצים להעביר כוחות נוספים מערבה. מכל מקום, ההגנה במענית התבססה כמעט באופן בלעדי על חברי הקיבוץ החמושים בנשק קל, בתוספת של תגבור צנוע ביותר על בסיס חטיבת אלכסנדרוני. הכוח הצנום הזה העסיק את ראש החץ העיראקי, התיש אותו ולבסוף בלם והניס אותו. צבא פולש מאורגן, ומעטים מול רבים - הנה, עובדה.
אנשי מענית שימרו את אתר הקרבות בדרך יוצאת דופן. הם הצליחו לשלב בין עבודות פיתוח ושילוט שמאפשרות לטייל ולהתרשם - לבין הותרת השטח בדיוק כפי שהיה ב-1948. בכניסה לאתר, שלט מאיר עיניים מזהיר מפני תעלות הקשר והבונקרים שזרועים בכל עבר, ומציע באדיבות אך בתקיפות לדבוק בשביל. אהמממ..

מה אומרים על כזה שלט? שהסיכויים מצוינים!

כבר בתחילת המסלול המסומן ניתן להבחין בבירור בתעלות, על אף שהן התמלאו חלקים ברבות השנים. מדי פעם אפשר להבחין בשאריות של דיפון בפח גלי. חלק מהדיפונים השתמרו במצב מצוין.

תעלת קשר בחלק הצפון-מזרחי של האתר. היא נסרקה, למרות החשש מנחשים

היהלום בכתרו של אתר מענית הוא הפילבוקס הרבוע שחולש על האיזור. צדו המזרחי, ורק צדו המזרחי, נשמר כפי שנותר אחרי הקרב: נקוב ביריות. העובדה שהיריות באות רק ממזרח אמורה היתה להקל עלי למצוא את שרידי התחמושת של החיילים העיראקיים. והעובדה שניתן להבחין בבירור שהיורים כיוונו (ופגעו) לחרכי הירי מעידה על כך שהטווחים היו קצרים למדי. בשלב זה, חשבתי לעצמי שהסיכויים למצוא תחמושת עיראקית - שכלל אין לי מושג מאיזה סוג היא - טובים מאוד.

הפילבוקס נקוב היריות. לעולים אל גגו: היזהרו לא להיחבט בראש
 באחד  מפיתולי המדרגות, שהותקנו במקום הסולם המקורי 

מבט דרומה מגגו של הפילבוקס. ניתן להבחין באחד משני בונקרים שבנויים מצדדיו

כשעליתי לתצפית על גגו של הפילבוקס התעוררה תעלומה: מהיכן בדיוק הגיעו העיראקים? מצד אחד, כפי שכבר נאמר כאן סימני הירייה מעידים על כך שההתקפה באה רק ממזרח. אך מצד שני, ממזרח נמצאים שטחים כה נחותים, שלא ברור איך אפשר היה - נניח - להציב מקלע מטווח של מאות מטרים ולצלוף אל הפילבוקס. בטווחים האלה היו מוצאים התוקפים מדרון אחורי שממנו לא רואים את היעד. לכן, הגעתי למסקנה שהאפשרות היחידה היא שהעיראקים - מתוך אומץ שגובל בטירוף - טיפסו מתוך הוואדי על תל נרבתה התלול וניסו להסתער רגלית מטווח אפס.
כשירדתי מהפילבוקס והתחלתי להסתובב בשטחים הפתוחים יחסית שלידו, מצאתי מהר מאוד את שני החבר'ה האלה, דבוקים זה לזה:

תרמילי 7.92 של מגיני מענית. מהם נורו הקליעים שהדפו את העיראקים

תרמיל אחד זוהה מיידית ככדור מאוזר צ'כי תוצרת 1947. מה שמסתמן כתחמושת הנפוצה ביותר, ובפער גדול, שהיתה בשימוש ישראל במלחמת 1948 החל מאפריל של אותה שנה. הכדור השני היה בעייתי יותר. קורוזיה באיזור הפיקה כיסתה את כל ההטבעה, וחשיפת הכיתוב עלתה במאמצים רבים. עניין של השרייה בחומצה ציטרית, שפשוף, השרייה וחוזר חלילה. בסוף התגלה שמדובר בתחמושת מגרמניה הנאצית. הכדור יוצר ב-1943 באחד ממפעלי חברת הענק "פולטה", במקרה זה מפעל בעיר גרונברג שבחבל שלזיה. מצאתי בעבר לא מעט תרמילים וכדורים נאציים, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא אחד כזה בשדה קרב ממשי ואוחז במו ידי באירוניה הפואטית של המלחמה.
למרות שונותם, שני התרמילים נורו כנראה מאותו נשק. ואת זה אני מסיק הן על סמך הימצאותם צמודים זה לזה, והן על סמך הסימן הזהה שהותירה השן הפולטת על הכרכוב - ניתן להבחין בו בצילום הבא מימין לאותיות PS בתרמיל השמאלי, ומתחת לשנה 43 בתרמיל הימני. מכיוון שברובי מאוזר לא רואים סימן פליטה שכזה, אני מניח שהכדורים ממענית נורו מנשק אוטומטי, ייתכן שמקלע MG34.

השמאלי צ'כי, הימני נאצי. שניהם נטלו חלק צנוע אך משמעותי
בהקמת מדינת היהודים. מה אדולף היה אומר

תחמושת עיראקית לא הצלחתי למצוא. האיזור היחיד שנראה לי סביר שממנו ירו אל הפילבוקס - כיפונת קטנה במרחק של כ-100 מטר משיא הגובה של הגבעה - מכוסה עכשיו בסבך של קוצים. הלאה משם, מזרחה, הוקם בית הקברות של הקיבוץ ואם היה שם משהו - הוא כבר טמון לצד המתים. הלאה משם כבר מוקף הקיבוץ בגדר מערכת נוסח הגבול עם לבנון. עצמאות או לא עצמאות, מענית עדיין שוכנת במרחק נגיעה מבאקה אל-ע'רבייה ומקו הירוק, ותושביה צריכים להתמגן בהתאם. כדי לסרוק את המדרונות שממזרח ודרום לקיבוץ נדרשת חצייה של הגדר, ואת זה לא יכולתי לעשות. עוד אתר שאסמן תחת הסעיף "לחזור בסוף הקיץ, כשהקוצים ייעלמו".

עיראקי עצוב

משוכות הצבר האופייניות. תל עירני, מבט לחלקו הצפוני והתלול

תל עירני והכפר הגדול שעמד למרגלותיו, עיראק אל-מנשייה, היו זירה לאחד מהכשלונות הצורבים והמדממים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. 

סיפור הרקע: בקיץ 1948, כשחטיבת גבעתי ניהלה קרבות מרים בנגב כנגד טורי הצבא המצרי, כותר נלכד כוח גדול - חטיבה 4 המצרית - באיזור שקיבל לימים את הכינוי "כיס פלוג'ה". בהכללה אפשר לומר שגבולות הגזרה של הכיס המאורך היו בין שני העיראקים: עיראק סווידאן ומבנה המשטרה המבוצר היטב שלה בדרום, ועיראק אל-מנשייה בצפון. במשך חודשים ניסתה ישראל הצעירה לכבוש את הכיס. זו היתה טעות: עדיף היה  לכתר ו"לייבש" את הכוחות המצריים, המצוידים והמאומנים היטב, במקום להתנפץ עליהם שוב ושוב בשורה של מבצעים קטנים שמשתתפיהם היו חיילים מותשים, ואירגונם היה שכונתי וחובבני.

בתחילת נובמבר נכבשה סוף סוף עיראק סווידאן. הכיס המצרי הצטמק, ועתה הוא התמקד באיזור הכפרים הסמוכים פלוג'ה (צומת פלוגות) ועיראק אל-מנשייה (קריית גת). בשלב הזה של הלחימה אפשר היה לראות מגמה של הזרמת יותר ויותר כוחות חדשים לגזרה, לאחר שגבעתי נשלחה דרומה משם, ומן הסתם נדרשה להתרענן, להכשיר ולהחליף את חייליה המרוטים. וכך, בסוף דצמבר, במהלך חג החנוכה, יצאה חטיבת אלכסנדרוני למבצע "חיסול", שמטרתו היתה כשמו - לחסל סופית את הכיס.

אחד היעדים העיקריים של המבצע היה תל עירני. זהו מקום בולט ושולט בגזרה, וישבה עליו מפקדה של החטיבה המצרית. המבצע הסתבך מתחילתו. המצרים הצליחו להעביר תגבור של רכבים משוריינים מפלוג'ה לכיוון התל, לאחר שפלוגה שהיתה אמורה לבצע חסימה על הציר שמחבר בין הכפר ליעד המצרי המבוצר נכשלה במשימה. למרות זאת, המבצע נמשך ללא שינוי. והתוצאות היו נוראיות.

פלוגה ג', מה שכונה אז "הפלוגה הדתית" (והיום אולי היה מכונה "מסלול בני'שים") נלכדה בין בתי הכפר, ממש מתחת לתל. הפלוגה לא הצליחה לפרוץ דרך החוצה - ולמעשה כולה חוסלה. 87 חיילים וקצינים נהרגו.

למעשה, בכך תמו הנסיונות למגר את הכיס. חטיבה 4, תחת הנהגתו של מח"ט סודאני כריזמטי ומוכשר (ששלישו היה גמאל עבד אל-נאצר - אז כבר קצין ששרד כמה וכמה התכתשויות איתנו, למשל בגבעה 113 שאותה חרשתי לא מעט בעבר), נותרה בשטח עד סוף פברואר 1949, אז סוכמו תנאי כניעתה והיא נסוגה בחזרה למצרים.

ושוב, על השביל שמטפס בדרך לתל

יצאנו לשם בבוקר של ראשית הקיץ. ההיסטוריה מתגלגלת באופן אירוני מעט, וכך יוצא שהנקודה שבה התרחש הקרב הנורא משמשת היום כתחנת מנוחה, איסוף ופיזור של פועלים פלשתינים שנכנסים לישראל דרך מחסום תרקומייה הלא רחוק. התל הבולט והגבוה (שפעם חשבו בטעות שהוא-הוא מקומה של גת המקראית, ולכן קריית גת וקיבוץ גת הסמוך קיבלו את שמם) נראה לנו מיד כאחלה אתר בפוטנציה. נקי יחסית, בנוי מאדמת לס עם מעט צמחייה, ורחב ידיים. משוכות צבר גדולות עדיין מתוות את סמטאות ורחובות הכפר שכבר מזמן איננו במקום (אפשר להבחין בכך בקלות בצילומי לוויין).

View Larger Map

חנינו לצד הכביש הזערורי והמתפתל שמוביל לקיבוץ גת והחלנו לצעוד בשביל שמטפס מסביב לתל, מצפון לדרום דרך צידו המזרחי. השביל התחיל להניב ממצאים ממש מיד.
בשלב הזה מצאנו שני תרמילי 0.303. מעניין שההטבעות על שניהם זהות להטבעות שנמצאו בתרמילים מגבעה 113: תרמיל אחד מתוצרת ווינצ'סטר האמריקאית, ותרמיל נוסף מתוצרת דום-דום שבהודו. הנה תיאוריה, אולי מרחיקת לכת: הכדורים האלה - גם אלה שנמצאו ב-113, וגם אלה מעיראק אל-מנשייה - הם מצריים, ולא ישראלים. למה? משום בגבעה 113 לחמה גבעתי, ואילו בעיראק אל-מנשייה לחמה אלכסנדרוני. לכן, יש סיכויים גדולים יותר שמבחינת הממצאים תורגש בשטח שונות מסוימת בסוגי התחמושת שבה היו מצוידים חיילי שתי החטיבות. ואילו הכוחות המצריים בכל הגזרה היו הומוגניים יותר: מה שהיה בכיס פלוג'ה בקיץ 1948 היה גם בסוף דצמבר של אותה שנה. אלה אותם חיילים, וסביר שבידיהם אותה תחמושת. האם זה נכון? מי יודע.

תרמיל לי-אנפילד מעוך, שנמצא בחלקו התחתון של התל

כשהשביל השלים את איגוף התל ממזרח, טיפסנו לשיא גובהו במעלה קצר ותלול בצדו הדרומי. ניכר שהקטע הזה משמש חובבי ג'יפים במפגשים של סוף השבוע. רכבי השטח חצבו בתל כמה זוגות קוליסים. היחס שלנו לקוליסים מורכב: מצד אחד, הם מחרבים את השטח ואת הנוף. מצד שני, הם הופכים את השכבה העליונה של הקרקע כמו מחרשה, ואם מוסיפים לכך כמה שבועות של גשמים טובים, כפי שהיה בחורף החולף, בכך גדלים הסיכויים למצוא בנתיבי הניקוז של התל עוד שרידי תחמושת ישנה.

העלייה המבטיחה ל"שולחן". למרבה הצער, היא לא הניבה דבר

אבל הסתבר שלא כך הדבר. בעלייה אל התל לא מצאנו דבר. וגם על התל עצמו - שבשיאו "שולחן" רחב ידיים ושטוח שנראה בתחילה כאיזור מעולה לממצאים -  לא מצאנו תחמושת. לא כדורים, לא תרמילים וגם לא קליעים. מה שכן מצאנו, ובכמויות גדולות מאוד בהשוואה לשדות קרב אחרים, הוא שרידים של פגזי ארטילריה ופצצות מרגמה. המונים מהם. עוד מצאנו על התל שרידים של חפירות (קשה לדעת מה מהן חפירות שהן חלק מביצורים, ומה חלק מהחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במקום) וגם שרידים בודדים ממבנה אבן שעמד על התל.

פסגת התל, מבט לצפון-מזרח. בשטח נמצאו בעיקר רסיסי ארטילריה

מבט מזרחה. בקדמת התמונה אפשר להבחין בשרידי בית אבן

דווקא בירידה מהתל, בשביל שהמשיך ומקיף אותו בחצי גובהו, התחלנו למצוא שוב דברים מעניינים. ראשית, נמצא עוד תרמיל 0.303, הפעם בעל הטבעה שמשייכת אותו למפעל Radway Green הבריטי ושנת ייצורו 1944. זו הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים תרמיל מתוצרת זו. דווקא כשכמעט השלמנו את הסיבוב מסביב לתל וחזרנו לנקודת ההתחלה, צצו עוד ועוד דברים. למשל, כדור 7.92 מעוך וקרוע (אך לא נקור). ההטבעה שעל הכרכוב שלו מעידה כי יוצר בגרמניה ב-1917 ב"מפעלי המתכת גרונברגר". המפעל הזה ייצר תחמושת במשך שנתיים בלבד, בחלקה האחרון של מלחמת העולם הראשונה. מה הוא עושה שם? בשלב זה איננו מכירים קרב ממלחמת העולם הראשונה שהתרחש בנקודה הזאת. אך הכל ייתכן. ייתכן גם שזוהי תחמושת ישנה שמי מבין הצדדים, ישראל או מצרים, שמו עליה את ידם.

מאיזה מלחמה אתה? כדור מאוזר מעוך יליד 1917

ההטבעה הברורה והיפה על הכדור הגרמני הישן. ברקע, התל

עוד שלושה ממצאים מעניינים: זנב פז מרמה, ושרידי של שתי מחסניות פרימיטיביות. הראשון מבין השניים הוא פס הטענה של רובה או מכונת ירייה בלתי מזוהים. מדובר בסוג קדום של מחסנית: פס מתכת בעל כיפופים שמתאימים להשחלת כרכוב של כדור. פס ארוך שכזה עשוי להתאים לדגם של מכונת ירייה צרפתית מיושנת - שושה או הוצ'קיס. המחתרות וצה"ל הצעיר אכן עשו שימוש בכלי נשק מסובכים, עדינים ולא אמינים אלה. בשני המקרים התחמושת היתה 8 מ"מ "לבל" (הזכורה מהתרמיל הבודד שמצאנו בתל א-ריש) כשכל פס מכיל 24 כדורים. למרבה הצער, הפס הנדיר נשמט לי מהתיק ונעלם, ככל הנראה בתוך החור השחור של תא המטען המבולגן.
הממצא השני הקשור למחסניות הוא תחתית של מחסנית שנראית כאלתור מחתרתי לתמ"ק שירה כדורי 9 מ"מ. ייתכן שאחד מחיקויי ה"סטן" שיוצרו על ידי המחתרות הישראליות. כאן גם מצאנו עוד ועוד רסיסים, רובם גדולים מאוד.  אלה פיסות מתכת מעוותות ומחודדות, שמספרות על הזוועה שהיתה שם.

התחתית של המחסנית הישנה. תמ"ק או אקדח?

 שרידי פגזים שבהם ניכר עדיין התבריג שאליו הוכנס המרעום

רסיסים מעוותים וחדים של פגזים. מן הסתם עשו שמות במי שספג אותם

בסך הכל, יצאנו מהתל בתחושה של אכזבה מסוימת. פני השטח נראו כאילו יניבו ערימה של תחמושת, ואילו בספירה הכוללת חזרנו עם ארבעה כדורים מעוכים בלבד. נראה שכל מה שהיה על התל נסחף מזמן עם הגשמים. ומכיוון שרוב השטחים שמתחת לתל הפכו למטעים או פרדסים, רוב הסיכויים שהם נגרסו תחת המחרשות ונעלמו לעד. מצד שני, חזרנו עם משהו. כמה ימים לאחר מכן, סריקה של שרידי הכפר אבו-שושה שליד תל גזר (נקודה שהיתה זירה כפולה של מלחמות: הן במלחמת העולם הראשונה, והן ב-1948) לא הניבה דבר פרט לתרמיל מאוזר שלא ניתן לזהותו. אסור להפוך לגרגרן.