מה נשאר משדות הקרב הנשכחים שלנו?

הם בכל מקום, גם באתרים מפתיעים, גם ליד הבית. מסע מתמשך לתחמושת ולחפצים שהחיילים האלמונים הותירו מאחוריהם

יום ראשון, 13 במרץ 2011

גרמני שכונתי

הייתי לחוץ מעט בזמן, ובמקום ללכת או לדווש על אופניים החלטתי לקצר טווחים ולקפוץ במכוניתי לכיוון הדיונות. השארתי את המכונית בחניון הצפוני ביותר של שכונת אזורי חן והתקדמתי מערבה לכיוון הכביש שמפריד בין השכונה לבין החולות והים (כביש שעדיין לא זכה לשם, והוא ידוע כרחוב 2040). הנקודה הזאת נמצאת בדיוק מול החלק של הדיונה שבו מצאתי שלל ממצאים בשבועות האחרונים.
בין השכונה לבין הכביש מפרידים כמה עשרות מטרים שאיכשהו נפלו בין הכיסאות של אנשי הגינון של עיריית תל אביב ונותרו בתוליות. עכשיו, בתקופה היפה של בין סוף החורף לתחילת האביב, הרצועה הצרה הזאת מתפוצצת מירוק ומלבלוב. אם מישהו מבין תושביה המתוחכמים והכה-מעודכנים של תל אביב שכח איך נראה שטיח של כוכבנים ובא לו להיזכר - זה המקום בשבילו. ואם מישהו מבין כלואי המאפרה האורבנית של גוש דן שכח איך נראית התערובת הנפלאה של חרציות, חמציצים, חובזות, ברקנים סגולים בפריחתם הדוקרת ועוד ועוד מינים שלמדנו עליהם בבית הספר היסודי והם נשכחו ונעלמו מהנוף שלנו - זה המקום בשבילו. שירוץ.
אני דווקא לא רצתי. התהלכתי. וכבר אחרי פסיעות בודדות עיני נחו על שני תרמילי מאוזר, מוטלים במרחק של כמטר אחד זה מזה.

אחד מתרמילי המאוזר שמצאתי באזורי חן. מצבו מעולה, וקשה להבין איך נותר מונח במקומו עשרות שנים

לאכזבתי המסוימת, הם התבררו לא כטורקיים כפי שקיוויתי - אלא כגרמנים. שוב, תרמילים שמוצאם בגרמניה הנאצית. לפי ההטבעות שבתחתיתם, שניהם נוצרו בשנת 1936 (השנה שבה סבתי, אז רק נערה בת 15, קמה וברחה לגמרי לבדה מברלין לפלשתינה). שניהם משומשים ובעלי סימן של נקירה. האחד - השמאלי בצילום - נוצר ב"מפעלי המתכת של וולפנבוטל". השני נוצר במפעלי "פולטה" בעיר מגדבורג. "פולטה" היה יצרן סולידי של שסתומים וכלי בית ממתכת. ב-1934, שנתיים לפני שיוצר הכדור שמצאתי, הוא הולאם והפך בזריזות ליצרן התחמושת הגדול ביותר בגרמניה הנאצית. עם השנים, החברה התפתחה למגוון עצום של מוצרים. איכשהו, היא שרדה את המלחמה ומאוחר יותר פעלה גם תחת הכיבוש הסובייטי, אחר כך תחת המשטר המסוגר של גרמניה המזרחית. ב-1996, חמש שנים אחרי נפילתה של חומת ברלין, החברה נסגרה לאחר שלא היתה מסוגלת להתאים את עצמה לעולם החדש. 

ההטבעות ברורות וחדות: איכות גרמנית, כמו שצריך

אלה לא הכדורים הגרמניים הראשונים שאני מוצא באיזור. ועדיין, עדיין אין לי פתרון לחידה: מה עשו כדורים מגרמניה הנאצית, בארץ ישראל. יש לי שני רעיונות, האחד סביר והשני מופרע.
אתחיל בסביר: המחתרות, או אולי צה"ל הצעיר, שמו יד על כל נשק ותחמושת אפשריים. ייתכן שלאחר מלחמת העולם השנייה זרמו לאיזור גם אמצעי לחימה שמקורם בעודפים שנותרו באירופה. ייתכן שהאיזור הריק שימש כשטח אימונים, או לימים כבסיס. עדיין לא הצלחתי למצוא עדות מודפסת או מצולמת לכך שבאיזור היה בסיס או שטח אימונים.
והתיאוריה המופרעת: ידוע שהבריטים, במסגרת הפעילות החשאית המגוונת שלהם, ייצרו עבור סוכניהם חיקויים של תחמושת גרמנית. זאת על מנת שלא ישאו על גופם שום פרט שיחשוף את שיוכם לאויב. ייתכן שתחמושת כזאת התגלגלה לאיזור, בין אם בידי הבריטים עצמם, ובין אם לידי המחתרות או צה"ל.
מכל מקום, הקרבה הרבה לשכונה מודרנית, שהוקמה תוך עבודות פיתוח אינטנסיביות בשטח, מרתקת בעיני. גם כאשר נותרת רק פיסת אדמה זערורית שאיכשהו לא עלו עליה דחפורים ולא הונחו עליה מרבדי דשא ונשתלו בה דקלים ושיחים - התחמושת שנשמטה עליה לפני עשרות רבות של שנים עדיין לא משה ממקומה. היא ממתינה בסבלנות, בלתי נגועה להדהים על ידי שיני הזמן, עד שמישהו ירים, יביט, וינסה לסחוט מהפריט הקטן והדומם את סיפור חייו.

רצועת טבע קטנטנה, על התחמושת שבה, נותרה בירכתיים הבלתי מתוירות של אזורי חן

יום רביעי, 9 במרץ 2011

פיצוץ מן העבר

כדבר הזה עוד לא היה לי: אחרי העיסוק בתרמילים, קליעים ופה ושם גם שברי מרעומים - הגיעה תורם של התותחים הכבדים, תרתי משמע.
אתמול, שעת בוקר מוקדמת. בחוץ מבול, ורוחות משתוללות. אני מחליט שאין זמן טוב מזה לצאת ולבדוק, בפעם האלף ואחד, מה נשתנה שם למעלה בדיונות שמצפון לחוף תל ברוך. ואולי, אם יזדמן, לצלם את הטבע המתעורר.
התוכניות משתבשות מהר מאוד: בשוליה של אחת מהדרכים הרחבות שנהגי הג'יפים חצבו ופרצו אני מזהה משהו שעל פניו נראה כקצהו של צינור חלוד, המציץ החוצה מהחול.  אחד מהדברים שלימדתי את עצמי במהלך המסע הארוך אחרי שדות הקרב הישנים הוא "לעולם אל תזים בעצמך סימני שאלה". רוצה לומר: ראיתי חפץ מתכתי עגול? לא אגיד לעצמי "נאאא, זו בטח שייבה ישנה" - אלא ארים אותו גם אם אני משוכנע ב-99 אחוז שזו שייבה. ולו בזכות הסיכוי שזהו כפתור מעניין של מדי צבא קדומים, למשל.
נאמן לעקרון הזה, אני שולף את הצינור הבלתי מזוהה מהחול - ומיד קופץ באוויר כנשוך נחש. אין לי כל ספק: זהו פגז 75 מ"מ שנותר שלם. אני אפילו מזהה במהירות שמדובר בפגז שראפנל, למרות שמעולם לא ראיתי אחד כזה במו עיני, אלא רק שברים ורסיסים (אליהם התייחסתי פה, וגם פה).
 נכון, המרעום חסר. אבל מכיוון שהפגז מכוסה חול, אין לי כל דרך לדעת אם זהו נפל - או רק מעטפת ריקה, כלומר: הפגז לאחר שכדוריות העופרת שוחחרו ממנו. מה עושים? ההיגיון אומר: חבוב, זה כבר לא בליגה שלך, חייג 100. האי-היגיון אומר: נו, ברור שזו מעטפת ריקה שהתמלאה בחול. קח אותו, שטוף אותו בבית, ויהיה לך פריט מפואר ביותר לאוסף. 30 שניות מחשבה, ואני מבין שאין ברירה: זו עבודה לחבלנים.
הסבר קצר למוקדנית (המבוהלת, בהתחלה לא נראה לה הכי סביר שאדם ימצא פגז ישן בתל אביב) - ותוך דקה בדיוק כבר מתקשר אליי החבלן. גם הוא מעט מופתע מהתמהוני שיודע לומר לו בדיוק שזהו פגז 75 מ"מ שראפנל. עוד דקות בודדות, ובמקום כבר יש ניידת עם שוטרי סיור, ואחריהם מגיע החבלן. הטיפול כולו מקצועי וזריז באופן מרשים. אני יודע מה אני ואתם חושבים בדרך כלל על המשטרה. אולי יש לזה ביסוס. מערך החבלה, על כל פנים, הרשים אותי במקצועיות ובמהירות התגובה.
למקום מגיע חבלן נוסף, ואחרי התייעצות מקצועית קצרה מגיעה החלטה: משמידים. להחלטה יש שתי סיבות. ראשית, אכן אין דרך לדעת בוודאות אם זו רק מעטפת או האם זה קלע שלם. שנית, מתעורר חשד שאולי זו מעטפת של פגז זרחן, ולא פגז שראפנל. ולכן לא לוקחים צ'אנסים.
בשלב הזה תם תפקידי. "יש לנו עבודה לעשות", רומז לי בעדינות אחד החבלנים - ואני מסתלק משם. מראשה של אחת מהגבעות שמדרום לנקודה שבה מתרחש האקשן אני משקיף על הנעשה. קצת חרד לשלומם של החבלנים שסיבכתי במו ידיי, וקצת נבוך מהבלגן שעוררתי. חסימה פה, חסימה שם, מרחיקים את שארית כלי הרכב האזרחיים שנקלעו למקום - ופוף, פיצוץ קטן מפריח לשמיים את כל ציפורי הסביבה. ריק או לא ריק, הפגז הזה כבר לא מסוכן (אגב, הוא היה ריק). את הרגע אני מפספס, ולא מספיק לצלם. לא נורא. 
ואז אני חושב שוב על היקפה של מלחמת העולם הראשונה. על הממדים המפלצתיים, שמשמעותם היא שהמלחמה הזאת לא באמת תמה. ב-1917, תותחים בריטיים הרעישו עמדות טורקיות, כחלק מהתרחשות צדדית, משנית, זערורית בקרב על כיבוש פיסה מהלבאנט. ב-2011, שלושה רכבי משטרה ובהם כמות נכבדת של קצינים ושוטרים עדיין צריכים להקדיש מזמנם היקר, ולסכן את עצמם, כדי לטפל בספיחיה של אותה מלחמה. 
מעל ראשי הגבעות, מבעד למסך הגשם, מתוך וילון של מחטי חול הים שהסופה יורה ויורה, רוחותיהם של חיילי הוד מלכותו יכלו להשקיף על הנעשה ולקמט את השפתיים לאיזשהו חיוכון בריטי ציני. "תיפח רוחי, אולד מייט, תיפח רוחי". 
Blast from the past, indeed


בצד הדרך מוטלת גופתו של צינור שחור. צינור שהוא פגז שראפנל בריטי ישן

הצד הקדמי של הפגז: המרעום חסר. אפשר להבחין בסימני האצבעות שלי: ברוב פזיזותי ניסיתי לבדוק עד לאן מגיע החול

הפגז, מראה מאחור. אפשר להבחין היטב ב"סאבוט", פס הנחושת שנועד לאטום את המרווח בין
 הקלע לקנה התותח. ניכרים היטב גם הסימנים שסלילי התותח הותירו על פס הנחושת.


הבלגן בשיאו, שניות לפני נטרול הפגז. החבלנים אינם נראים משום שהפגז נמצא במקום נמוך ונסתר

ודבר אחרון:
 בשום מקרה, בשום מצב, אין לראות בפוסט הזה הזמנה לחיפוש תחמושת ארטילרית חיה.
זה עיסוק מסוכן - רק לפני כשבועיים נהרג נער בדואי שאסף נפלים משטחי אימונים בנגב. וזה עיסוק שאני לא מעוניין לקחת בו חלק. לא תיכננתי למצוא את הפגז. הגשמים חשפו אותו בנקודה מרכזית מאוד, שג'יפים רבים נוסעים עליה מדי יום. במצב כזה לא היתה ברירה אלא לעשות משהו. זה לא שיכולתי פשוט להסתלק מהמקום מבלי לדווח לאיש.

יום שבת, 5 במרץ 2011

המכנסיים של קוזלובסקי


אדם מבוגר למדי ממקום העבודה שלי, שמודע לעיסוקי הצדדי ההזוי, סיפר לי כי בילדותו, שעברה עליו בגבעתיים, היה בעיירה השלווה שטח פתוח גדול ובו חפירות מימי מלחמת העולם הראשונה. אני לא צריך לשמוע הרבה מעבר לזה כדי לצאת לשטח.
האיש לא זכר כמעט דבר שקשור לזהותו של האתר. אך חיפוש אינטרנטי קצרצר העלה שמדובר ב"גבעת קוזלובסקי" שברחוב המרי בגבעתיים, לא הרחק ממצפה הכוכבים. מדובר באתר משונה, כמעט סוריאליסטי: גבעה גבוהה מאוד שלכודה מכל צדדיה בג'ונגל אורבני אפור, מעושן ומכוער. בדרך נס נותרה הגבעה בלתי נגועה: מובלעת קטנטנה של טבע פראי בלב גוש דן.
למעשה, לנס הזה אחראי סכסוך אדמות בין עיריית תל אביב לעיריית גבעתיים. השטח נקנה לפני עשרות שנים על ידי תל אביב. גבעתיים חושקת בו, וחולמת על הקמת כמה מגדלי נדל"ן שמן הסתם ישתלבו היטב בסביבה הכעורה. עד שהסכסוך יוכרע, קמו התל אביבים וגידרו את השטח בגדר תיל גבוהה, שאפילו גדר תלתלית סבוכה נוספה לה, כאילו שמדובר במתחם צבאי סודי. הטבע הרוויח: זוהי כמוסת זמן זערורית שבה השתמרו פני קרקע של ארץ ישראל שכבר מזמן איננה - רכס כורכר, שיחי רותם שפורחים ומפיצים ריח טוב, עיריות, חרציות, כלניות, חבצלות וחצבים בסתיו, ועוד מינים רבים, טובים, ריחניים ופורחים.
מפסגת הגבעה, במבט כללי מזרחה, אפשר לזהות שתי שוחות עמוקות (או לפחות חריצים בקרקע שנראים כשוחות) שנחצבו בכורכר. השוחות התמלאו עם השנים בצמחייה סבוכה ביותר, וביום חמים של סוף החורף בואכה האביב - כשיש סיכוי טוב שהנחשים מתעוררים - העדפתי לא להיכנס לשם.

מבט מזרחה: השוחות מסומנות באדום. אוהב את הניגוד בין הירוק-ירוק לכיעורם של הבתים
עם גובה של 85 מטר, הגבעה חולשת יפה בתצפית על פני כל גוש דן, על נקודות הצליחה האפשריות בירקון, ואפילו בכיוון ההפוך והרחק משם, לכיוון הדרך לירושלים. לכן ברור למה הוא יכול היה לשמש כיעד מבוצר טורקי. למעשה אם הוא לא שימש ככזה - אהיה מאוד מופתע. מוצב כזה יכול היה להפריע מאוד לבריטים כאשר אלה תכננו את חציית הירקון ואת המשך התנועה צפונה. עד כה נוכחתי לדעת שכמעט כל גבעה שחולשת על סביבותיה הפכה למוצב עות'ומני. תל רקית המוכרת והאהובה, למשל, מגיעה לגובה של 40 מטר ולכן היא שולטת היטב על כל האיזור השטוח יחסית שמיפו בדרום לארסוף בצפון.  
במבט לכיוון כללי דרום-מזרח אפשר לזהות באופק את איזור שוהם-מודיעין. מבט מערבה מגלה את כל תל אביב פרוסה מתחת, על כל מגדליה המפלצתיים. העדפתי לא לצלם את המחזה.

מבט לזרום-מזרח: המון שיחי רותם ויישובי מודיעין באופק האביך
במשך שהותי הקצרה במקום שמחתי להיתקל, אחרי המון שנים, בשניים מהחבר'ה האלה.

לפעמים נדמה שהצבים, כמו מכנסיים מתרחבים וטלוויזיה שחור לבן, שייכים לשנות ה-70 שחלפו ואינן עוד
עוד סימן לבריאותו של הטבע בתוך תא השטח הזערורי היה קיפוד שמצאתי במקום. למרבה הצער, זו היתה גופה של קיפוד. מן הסתם נקטל על ידי חתול. כפי שכתבתי קודם, השטח מגודר סביב סביב. אבל אני התעקשתי ומצאתי נקודה שבה מישהו - הולך על שתיים או הולך על ארבע - הרים קצת את שוליה התחתונים של הגדר. נכנסתי. הסתובבתי פה, הסתובבתי שם, והנה, כשהוא נעוץ בכורכר, מצאתי את החפץ הבא:

בהתחלה חשבתי שזה כפתור מג'ינס מודרני
צורתו של הכפתור זהה לכפתורי ה-utility האנגליים שמצאתי פעמים רבות בחולות תל ברוך. אך ההטבעה אומרת שהמקור אחר: US ARMY, כלומר צבא ארצות הברית. וגם הגימור של הכפתור, עם פני השטח המחוספסים והכוכבים, קצת בלבל אותי: אולי זהו פריט אזרחי? אולי זה משהו חדש? לא ידעתי כיצד לתארך את הממצא. גם הפעם, השקעת מאמץ בינוני בחיפוש אינטרנטי העלה תוצאה טובה: אכן, זהו כפתור מימי מלחמת העולם הראשונה. באתר militaryitems.com מצאתי אפילו לאיזה פריט לבוש הוא שייך: זהו הכפתור העליון והחיצוני של מכנסי עבודה צבאיים מימי מלחמת העולם הראשונה.

כך נראה כפתור כשהוא מחובר למקומו צילום: militaryitems.com


ואלה המכנסיים עצמם. צילום: military items.com

השאלה היא, מה עושה כפתור אמריקאי באתר שבו נלחמו בריטים (או אוסטרלים, לפי חלק מהמקורות) בטורקים. בין עשרות כדורי ותרמילי ה-0.303 שבידי, יש שלושה המסומנים US, כלומר כדורים אמריקאיים שהגיעו כחלק מהסיוע של היאנקים לחברים שמעבר לשלולית. האם האמריקאים העבירו גם מדי צבא? לא אתפלא אם כן. אך כרגע זה עדיין דורש ממני חיפושים של מידע נוסף. כמו גם האתר עצמו, שוודאי אשוב אליו בשלהי הקיץ, כאשר הצמחייה תהיה סבוכה פחות.
ועוד משהו: ממש ליד הכפתור, מצאתי משהו שנראה לי כמו פיסה בת כמה סנטימטרים משוליה של קסדה. פיסת המתכת היתה נעוצה היטב בכורכר, ונדרשה עדינות כדי לחלץ אותה. הצלחתי לשלוף אותה שלמה למדי, אך היא היתה חלודה להפליא והחלה להתפורר לי בין האצבעות. החלטתי שיש גבול אדום תחתון לחפצים שאני מוכן לאסוף אתי. אחרי הכל, לפעמים חתיכת פח חלוד היא בסך הכל חתיכת פח חלוד.