מסע בשתי תחנות לא קשורות

לרגל החנוכה המתקרב, הפעם שמתי על הכוונת זירת קרבות שנמצאת קרוב מאוד למקום שממנו יצאו, לפי המסורת, המכבים. היופי הוא שהקרב שבו נעסוק התרחש ב-1 בדצמבר 1917, כלומר בט"ו בכסלו תרע"ז, תשעה ימים לפני נר ראשון של חנוכה. במקרה לגמרי, תאריך עברי זה נופל על יום לפני שהפוסט הזה נכתב.

לקראת סוף נובמבר 1917 הפיקוד הגרמני של הכוחות הטורקים בארץ ישראל, תחת הנהגתו של הגנרל אריך פון-פאלקנהיין, פתח בשורה של יוזמות התקפיות שעיקרן ניסיון נואש למדי למנוע מהבריטים להשתלט על מה שכונה אז דרך שכם, ואנו מכנים כיום ציר 60 כחלק ממאמץ לכיבוש ירושלים. התוואי שלו, אגב, כמעט ולא השתנה מאז.

הסיפור שלנו מתמקד בקרב אחד, שהשתולל בין הכפר נעלין (כן, ההוא מההפגנות) בצפון לכפר אל-בורג' בדרום כשבתווך יושבים כוחות אוסטרליים סביב הכפר שילתא – שילת של ימינו.

מבט לכיוון צפון מזרח. הוואדי התלול שממנו טיפסו הטורקים נמצא היכן שנראים עצי האורן

 בליל חורף קר ורטוב הופתעו כוחות אוסטרליים מדולדלים על ידי כוחות טורקיים שטיפסו מצפון לדרום על מורדותיו התלולים והסלעיים של ואדי מלקי, הוא נחל מודיעין. התפתח קרב פנים אל פנים מטווח אפס, כאשר כל צד מנסה להמתין עד לירי של הצד השני, כדי לראות משהו בעלטה. האוסטרלים, נעזרים בארטילריה (סוללות שמקורן בסינגפור והונג-קונג) ובאש מקלעי הוצ'קיס, טבחו ביעילות בטורקים.

כשהבוקר עלה התברר שהמתקפה הטורקית נבלמה. כ-100 הרוגים היו מוטלים במעלה הוואדי וסביב הגבעות הסלעיות. כ-60 פצועים נלקחו בשבי. אצל האוסטרלים, כמו שקורה לא פעם במצבים של קרבות מטווח קצר, ההרוגים הספורים היו קצינים ומש"קים.

אחת הגבעות הסלעיות שעליהן ישבו האוסטרלים. הגג האדום שייך ליישוב שילת. מעבר לו - הוואדי 

היום, את שילתא החליף המושב שילת. אך המורדות הסלעיים של הוואדי עדיין שם, וכך גם הגבעות החשופות והקשות, שעליהן נכתב ביומנים האוסטרליים שלא ניתן היה לחפור בהן ביצורים, מה שתרם לאכזריות של הקרב.

מרשם הקרב של האוסטרלים

מרשם קרב אוסטרלי מהמלחמה מסמן את נתיב ההסתערות של הטורקים. באמצעות משחק בין מפות PEF (מפות שמבוססות על סקר מדוקדק שעשתה משלחת בריטית בסוף המאה ה-19) לבין גוגל ארת' של ימינו ניתן לאתר בקלות את הנקודה הזאת – "מתחת" לשילת של ימינו. וכך גם את הגבעות שעליהן התפזרו כוחות קטנים של האוסטרלים.

אך למרבה הצער... לא מצאתי כלום. הקטעים שאינם סלעיים מכוסים במעטה דחוס של עשבים וקוצים יבשים, ואין לדעת מה מסתתר למטה, על האדמה. אם בכלל.

הסתפקתי בשני דברים: העובדה שהצלחתי לנווט אל היעד בקלות ולאתר את הנקודות השונות. והעובדה שחזרתי בחיים ולא נפלתי לבורות המים הרבים והיפים שחצובים בסלע הגיר על הגבעות. זריקת אבן לתוך כמה מהבורות העלתה באופן די מרשים שלמרות הבצורת ומזג האוויר הכמעט קיצי בחורף הזה – בורות המים עדיין מכילים מים. אבל, זו סכנת נפשות אמיתית להסתובב שם מבלי להיות סופר-עירני.

חציבה מושלמת ונאה: אחד מבורות המים הרבים והמסוכנים שעל הגבעות

בבית, כאשר ניסיתי לקרוא עוד קצת על הקרב ממלחמת העולם הראשונה, הסתבר לי שגם הפלמ"ח לחם שם במלחמת השחרור, כאשר נכבש הכפר הפלשתיני שילתא. פספוס גדול שלי, ועילה להגיע לשם שנית.
אה, ועוד משהו: בערבו של אותו יום הסתבר לי שאנשי ימין חסמו את צומת שילת על כביש 443 במחאה על המו"מ שמנהל ראש הממשלה נתניהו עם האמריקאים, בדרך להסכם על הקפאת הבנייה באיו"ש. כל פעם מחדש המסעות שלי אל העבר מסתיימים בהכרה שכברת הארץ שלנו, איך לומר, מקוללת ונועדה לנצח של סכסוכים, התלהטות רוחות ופרצי אלימות. 

בכל מקרה, בחזרה לסיור. היום הזה התחיל מוקדם מאוד, ולאחר הכישלון של שילת עדיין נותר לי זמן. לכן דילגתי לאתר אחר ממלחמת העולם הראשונה – החפירות שנמצאות מדרום לרעננה, ופעם כבר מצאתי שם תרמיל בודד של רובה לי-אנפילד.

הפעם עזבתי את קו החפירות ששרידיו ניכרים לעין בשטח, ופניתי דרומה ומזרחה על שבילים שמובילים לכמה פרדסים שעדיין לא נעקרו. באיזור יש כמה וכמה שטחים פתוחים, שדות בור שמעט מאוד צומח בהם, שאדמתם חרבה ורצופה בקעים וחורים קטנים. ליד אחד מהם נח נחש שחור, גדול ונאה, ככל הנראה זעמן שחור, הגדול בנחשי ישראל. גם כשאתה מצויד בידיעה הברורה שהזעמן השחור אינו ארסי ולמעשה מדובר בטורף מכרסמים שנחשב לאחד מידידו הטובים של החקלאי – ההיתקלות בו היא חוויה שמעבירה צמרמורת בעורף. עד שהתעסקתי עם הטלפון כדי להעביר אותו למצב מצלמה, הנחש חמק לו באיוושה חרישית לנגד עיני לתוך אחד מחריצי היובש באדמה. בפעם הבאה שאראה חור כזה באדמה, אדע להיזהר ממנו – זה בטוח.

רסיס של תחמושת ארטילרית. לפני תקופת היובש לא טרחתי להרים אותם

בכל מקרה, ההסתובבות המדוקדקת במקום העלתה כמה וכמה ממצאים. רסיסים של מרעומים, למשל. וגם תחתית של מה שהיה פעם קלע (החלק של הפגז שמתעופף לו מהקנה, המקבילה הארטילרית של קליע) בקוטר 75 מ"מ.

לבני פירשן לי שמדובר באחד מהקטרים הפופולריים ביותר במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה. חתך הקלע מראה את החלל שבו שכן חומר נפץ, או אולי חומר נפץ וכדוריות שראפנל.

בשבילו היה שווה להגיע. שבר ה-75 מ"מ, רחוק באופק שיפוליה של שכונת שביב בהרצליה

ניסיתי להשוות את החתך בעל הפינות המעוגלות לכמה פגזים ידועים, ובינתיים אני לא הכי מצליח. ייתכן שזהו פגז גרמני מדגם קרופ (Krupp). מצאתי איור ישן שמתאר חתך אורך של פגז שראפנל צרפתי בעל קוטר זהה. התחתית דומה מאוד. אני לא אומר שזהו סוג הפגז, רק מצרף את האיור לשם המחשה איפה נמצא הרסיס שמצאתי ביחס לחלק השלם.

פגז 75 מ"מ צרפתי - שימו לב לתחתית

והתחתית של הממצא שלי, משדות הקרב של רעננה

אחרי 93 שנה בתוך אדמת החמרה, אם היתה הטבעה כלשהי בתחתית הקלע - היא נעלמה מזמן

תוך כדי הסיור הציץ אלי משהו ירוק מתוך האדמה. ממש צד את עיני, המתוכנתת כמו רובוט לתור אחר חפצי ארד, בשאיפה תחמושת ישנה. שלפתי בזהירות את הרגב, וכשהיבטתי מקרוב הצלחתי לזהות איכשהו ציור של גביע על גבי מה שנראה לי כמטבע עברי עתיק יומין. התרגשתי להפליא...

אהה, מטבע עתיק יומין! לא, לא ממש

אך לאחר שהמטבע חולץ ונשטף במים, והחול גורד ממנו, הסתבר שזהו שקל ישן אחד. עולה מכאן "בעיה" קשה: המטבעות של ימינו מיוצרים מסגסוגות זולות שפשוט לא מחזיקות מעמד אפילו עשורים ספורים בתוך אדמת חמרה קורוסיבית. ראוי לציין שבעבר יצא לי למצוא כמה מטבעות מנדטוריים – וחלקם שמורים במצב כמו חדש. לידיעת בנק ישראל: יש לכם בעיית איכות, טפלו בה.

האם בכך תמה סוף סוף תקופת היובש הגדולה? יש לקוות.