פיצוץ מן העבר

כדבר הזה עוד לא היה לי: אחרי העיסוק בתרמילים, קליעים ופה ושם גם שברי מרעומים - הגיעה תורם של התותחים הכבדים, תרתי משמע.

אתמול, שעת בוקר מוקדמת. בחוץ מבול, ורוחות משתוללות. אני מחליט שאין זמן טוב מזה לצאת ולבדוק, בפעם האלף ואחד, מה נשתנה שם למעלה בדיונות שמצפון לחוף תל ברוך. ואולי, אם יזדמן, לצלם את הטבע המתעורר.

התוכניות משתבשות מהר מאוד: בשוליה של אחת מהדרכים הרחבות שנהגי הג'יפים חצבו ופרצו אני מזהה משהו שעל פניו נראה כקצהו של צינור חלוד, המציץ החוצה מהחול.  אחד מהדברים שלימדתי את עצמי במהלך המסע הארוך אחרי שדות הקרב הישנים הוא "לעולם אל תזים בעצמך סימני שאלה". רוצה לומר: ראיתי חפץ מתכתי עגול? לא אגיד לעצמי "נאאא, זו בטח שייבה ישנה" - אלא ארים אותו גם אם אני משוכנע ב-99 אחוז שזו שייבה. ולו בזכות הסיכוי שזהו כפתור מעניין של מדי צבא קדומים, למשל.

נאמן לעקרון הזה, אני שולף את הצינור הבלתי מזוהה מהחול - ומיד קופץ באוויר כנשוך נחש. אין לי כל ספק: זהו פגז 75 מ"מ שנותר שלם. אני אפילו מזהה במהירות שמדובר בפגז שראפנל, למרות שמעולם לא ראיתי אחד כזה במו עיני, אלא רק שברים ורסיסים (אליהם התייחסתי פה, וגם פה).

 נכון, המרעום חסר. אבל מכיוון שהפגז מכוסה חול, אין לי כל דרך לדעת אם זהו נפל - או רק מעטפת ריקה, כלומר: הפגז לאחר שכדוריות העופרת שוחחרו ממנו. מה עושים? ההיגיון אומר: חבוב, זה כבר לא בליגה שלך, חייג 100. האי-היגיון אומר: נו, ברור שזו מעטפת ריקה שהתמלאה בחול. קח אותו, שטוף אותו בבית, ויהיה לך פריט מפואר ביותר לאוסף. 30 שניות מחשבה, ואני מבין שאין ברירה: זו עבודה לחבלנים.

הסבר קצר למוקדנית (המבוהלת, בהתחלה לא נראה לה הכי סביר שאדם ימצא פגז ישן בתל אביב) - ותוך דקה בדיוק כבר מתקשר אליי החבלן. גם הוא מעט מופתע מהתמהוני שיודע לומר לו בדיוק שזהו פגז 75 מ"מ שראפנל. עוד דקות בודדות, ובמקום כבר יש ניידת עם שוטרי סיור, ואחריהם מגיע החבלן. הטיפול כולו מקצועי וזריז באופן מרשים. אני יודע מה אני ואתם חושבים בדרך כלל על המשטרה. אולי יש לזה ביסוס. מערך החבלה, על כל פנים, הרשים אותי במקצועיות ובמהירות התגובה.

למקום מגיע חבלן נוסף, ואחרי התייעצות מקצועית קצרה מגיעה החלטה: משמידים. להחלטה יש שתי סיבות. ראשית, אכן אין דרך לדעת בוודאות אם זו רק מעטפת או האם זה קלע שלם. שנית, מתעורר חשד שאולי זו מעטפת של פגז זרחן, ולא פגז שראפנל. ולכן לא לוקחים צ'אנסים.

בשלב הזה תם תפקידי. "יש לנו עבודה לעשות", רומז לי בעדינות אחד החבלנים - ואני מסתלק משם. מראשה של אחת מהגבעות שמדרום לנקודה שבה מתרחש האקשן אני משקיף על הנעשה. קצת חרד לשלומם של החבלנים שסיבכתי במו ידיי, וקצת נבוך מהבלגן שעוררתי. חסימה פה, חסימה שם, מרחיקים את שארית כלי הרכב האזרחיים שנקלעו למקום - ופוף, פיצוץ קטן מפריח לשמיים את כל ציפורי הסביבה. ריק או לא ריק, הפגז הזה כבר לא מסוכן (אגב, הוא היה ריק). את הרגע אני מפספס, ולא מספיק לצלם. לא נורא. 

ואז אני חושב שוב על היקפה של מלחמת העולם הראשונה. על הממדים המפלצתיים, שמשמעותם היא שהמלחמה הזאת לא באמת תמה. ב-1917, תותחים בריטיים הרעישו עמדות טורקיות, כחלק מהתרחשות צדדית, משנית, זערורית בקרב על כיבוש פיסה מהלבאנט. ב-2011, שלושה רכבי משטרה ובהם כמות נכבדת של קצינים ושוטרים עדיין צריכים להקדיש מזמנם היקר, ולסכן את עצמם, כדי לטפל בספיחיה של אותה מלחמה. 

מעל ראשי הגבעות, מבעד למסך הגשם, מתוך וילון של מחטי חול הים שהסופה יורה ויורה, רוחותיהם של חיילי הוד מלכותו יכלו להשקיף על הנעשה ולקמט את השפתיים לאיזשהו חיוכון בריטי ציני. "תיפח רוחי, אולד מייט, תיפח רוחי". 

Blast from the past, indeed

בצד הדרך מוטלת גופתו של צינור שחור. צינור שהוא פגז שראפנל בריטי ישן

הצד הקדמי של הפגז: המרעום חסר. אפשר להבחין בסימני האצבעות שלי: ברוב פזיזותי ניסיתי לבדוק עד לאן מגיע החול

הפגז, מראה מאחור. אפשר להבחין היטב ב"סאבוט", פס הנחושת שנועד לאטום את המרווח בין
 הקלע לקנה התותח. ניכרים היטב גם הסימנים שסלילי התותח הותירו על פס הנחושת.

הבלגן בשיאו, שניות לפני נטרול הפגז. החבלנים אינם נראים משום שהפגז נמצא במקום נמוך ונסתר

ודבר אחרון:
 בשום מקרה, בשום מצב, אין לראות בפוסט הזה הזמנה לחיפוש תחמושת ארטילרית חיה.
זה עיסוק מסוכן - רק לפני כשבועיים נהרג נער בדואי שאסף נפלים משטחי אימונים בנגב. וזה עיסוק שאני לא מעוניין לקחת בו חלק. לא תיכננתי למצוא את הפגז. הגשמים חשפו אותו בנקודה מרכזית מאוד, שג'יפים רבים נוסעים עליה מדי יום. במצב כזה לא היתה ברירה אלא לעשות משהו. זה לא שיכולתי פשוט להסתלק מהמקום מבלי לדווח לאיש.