בראשית ימי כמחטט בדרכים עסקתי רבות - עד כדי אובססיה - בגבעות החול שנמצאות לא רחוק ממקום מגוריי, צפונית לחוף תל ברוך. למדתי המון על הנקודה. מה שהחמצתי הוא המשמעות של האתר בתוך התמונה הכוללת של הקרבות. דמיינתי את השלב הזה של מלחמת העולם הראשונה כהסתערות סוחפת של הבריטים צפונה-צפונה, תוך הכנעה שיטתית של הטורקים החבולים והשבורים, שלא נותר להם לעשות דבר פרט להימלטות מבוהלת לסוריה. זו היתה טעות של טירון: פשוט מאוד, תקעתי את המבט בחול ושכחתי לבדוק מה יש מסביב. הן גיאוגרפית, והן מבחינת לוח הזמנים.
מסתבר שגבעות תל ברוך - תל רקית, בשמן הערבי דאז - היו חלק מהפינה המערבית ביותר של מה שכונה לימים קו העוג'ות. זהו קו החזית שאליו הגיעו הבריטים לאחר חציית הירקון (נהר אל-עוג'ה) וכיבוש היעדים העות'מנים בתל רקית, שייח' מוניס, הדרה (נאות אפקה של ימינו), והלאה משם מזרחה ודרומה עד לנחל ייטב שליד יריחו, שגם הוא נקרא עוג'ה. זה קרה בדצמבר 1917. הבריטים ביצעו עוד התקדמות קטנה על קו החוף, עד לאיזור שפיים של ימינו. וזהו. הקו נותר סטטי כמעט שנה, עד שבספטמבר 1918 פתח הגנרל אלנבי במתקפה שגמרה את הסיפור הטורקי בארץ ישראל. לפחות בינתיים, בררר.
אמרתי כמעט סטטי, כי פה ושם היו יוזמות מקומיות. ושתיים מהן החלטתי לאתר. מדובר באתר שביומני הקרבות הבריטיים זכה לשם "שתי האחיות". אלה שתי גבעות כורכר זהות גובה, שעליהן התנוססו עמדות עות'מניות שהרגיזו מאוד את הבריטים ששכנו בעמדות שכנות כחלק מקו העוג'ות (באיזור הכפר אל-חראם, שאת שרידי קבריו הפולטים חלקי שלדים מדי חורף אפשר לראות ליד מסגד סידנא-עלי בהרצליה).
בין ה-8 ל-10 ביוני הסתערו הבריטים צפונה מאל-חראם לשתי האחיות. המתקפה היתה מוצלחת, ולפי הדיווחים נתפסו כ-250 שבויים והעמדות החשובות החליפו ידיים. כחמישה שבועות אחר כך נרשמה יוזמה מקומית נוספת, חריגה, אמיצה ואכזרית. כוח קטן של מפקדים בריטיים - קצינים זוטרים, לא יותר מסג"מ וסגן - ולוחמי גורקה נפאליים, הסתערה לאור יום, סביב 1 בצהריים, על יעד נוסף בסמוך לשתי האחיות. הטורקים הופתעו לחלוטין, וכשניסו להגיב בקרב פנים אל פנים מטווח אפס עשו הגורקה מה שהם עושים מזה מאות בשנים: שלפו את הפגיונות הטקסיים שלם ("קוקרי" שמם, כדי לראות גורקה בפעולה בכל מלחמות ישראל - תיקון, האימפריה הבריטית - אפשר לעיין
פה), וערפו את ראשי יריביהם האומללים.
אמרתי לעצמי שיהיה מעניין למצוא ראש טורקי מתגולל על הדיונה.
במפתיע, זיהוי שתי האחיות היה קל למדי. המפות מאותה תקופה מתארות שפך ואדי צפון-מערבית לשתי האחיות. את תוואי הוואדי אפשר לזהות בנקל גם כיום בגוגל ארת', אם כי רובו נעלם מתחת לאדמות חקלאיות. הוואדי הזה הפך לערוץ שמפריד בין יישוב המיליארדרים המבחיל ארסוף, לבין שמורת חוף השרון שהוכרזה לפני כמה שנים במטרה לבלום את התפתחות היכלות הטעם הרע של הטייקונים. וכך זה נראה, מראשה של אחת האחיות, כשהמבט מונה דרומה.
 |
| האחות הצפונית. באופק קו החוף של הרצליה |
טיפוס על ראש הגבעה גילה מיד שזהו יופי של אתר. יחסית, לא הרבה אנשים מסתובבים שם. האדמה לא חפורה על ידי רכבי שטח, והטבע נראה בריא ולא מופרע. ועל הקרקע פזורים רסיסי ארטילריה רבים.
 |
| רסיס ממעטפת של פגז ארטילריה. מסכנים הטורקים |
הזדמנתי לאיזור רק בגלל פגישה כלשהי בגעש. לכן היה לי מעט מאוד זמן להסתובב שם. החלטתי שראיתי מספיק מהאחות הצפונית, וגלשתי מטה במדרון. ואז, באמצע הדרך, היה מונח לו תרמיל.
 |
| הצורה הכל כך מוכרת של כדור 0.303 בריטי |
מפרויקט שהחל בשקית ניילון ובה שני תרמילים, הגעתי למצב שבו בסלון עומדים כמה קרטונים גדושים בכדורים, תרמילים, קליעים, מרעומים, כפתורים ושלל שרידים אחרים. ועדיין, אחרי כל זה, הרגע שבו אני מצליח לסגור את כל המעגלים - מהעדות ההיסטורית, דרך זיהוי האתר על מפות בנות ימינו וכלה בהוכחה על ידי ממצא פיזי - הוא רגע של סיפוק קטן. כמו כיבוש של מיקרו אוורסט מדעי שכזה. או אחות אחת מבין שתיים, במקרה הספציפי הזה.
ניקוי של הכרכוב העלה שהתרמיל, כמו המונים אחרים שמצאתי, יוצר על ידי חברת קינוך הסקוטית (Kynoch). התיארוך שלו בעייתי יותר. בעוד שספרה 1 נותרה שלמה יחסית, ספרת השנה השנייה נשחקה. אני כמעט בטוח שמה שכתוב שם הוא 15, קרי 1915.
במרחק קצר מהתרמיל אספתי מתוך החול כדורית שראפנל נאה. כמו בכמה שדות קרב שבהם ביקרתי בארץ, אני מסיק שהבריטים, כנראה, היו שיטתיים מאוד ודבקו בנוסחה הקלאסית של הרעשה ארטילרית בפגזי נגד-אדם אכזריים, שאחריה הסתערות בדיוק על הנקודה שטווחה.
פרט לרסיסים, לתרמיל ולכדורית אספתי בשטח חפץ לא מזוהה, כבד וקוצני, שאני סבור כי הוא קשור איכשהו לפרשים צבאיים. או שהוא חלק מהאפסר, או חלק מסוג מסוים של דורבנות. ההשערה הזאת לא נזרקת סתם כך: לא רחוק מהחפץ, בנקודה שבה האדמה נחשפה לעומק כתוצאה מגשמים שחצבו נקיק ניקוז, מצאתי שלד ישן מאוד של חמור או סוס. השלד טמון בעומק רב והוא מתפורר למגע, לכן אני מניח שזוהי לא בהמה שהתפגרה בשנים האחרונות. את הצילום אני חוסך משיקולי מבחן הבחילה.
ליותר מזה לא היה לי זמן באותו יום, והסתלקתי מהמקום.
אבל זה לא מסתיים כאן. שבוע אחר כך שבתי לזירה שנפאלים ערפו ראשי טורקים - וכל זאת כמה מאות מטרים מ"צומת ספרים"! - עם בני. תחמושת ממלחמת העולם הראשונה לא מצאנו. אבל עין הנץ של הילד איתרה שלושה ראשי חץ מצור, מסותתים לתפארת. אין לי מושג מי ירה אותם. אני כן קולט, ולא בפעם הראשונה, איך קטל הוא עניין של טופוגרפיה. יש לך ביד נקודה שלטת, גבעת כורכר רמה שמאפשרת להשקיף על הים, על יפו ועל אדמות המישור החקלאיות שמשתרעות מזרחה? אז יש לך ביד משהו ששווה להרוג ולהיהרג עבורו. בין אם בחיצים שראשיהם עשויים צור, ובין אם בפגיונות טקסיים שנשלפים על ידי אנשים שהובאו לפה ממזרח, מרחק של אלפי קילומטרים, כדי לקטול בשמה של האימפריה הבריטית.
 |
| סימן הנקירה האופייני על הכרכוב. ההטבעה נהרסה קצת |
 |
| קוצני, בעל פתחים להשחלת רצועות או כבלים. מה זה?! |
 |
| כדורית שראפנל מוטלת בחול במקום שבו ננעצה לפני 93 שנה |
