מה על הפרק

מסעות החיפושים נדחו זמנית משתי סיבות עיקריות: החופש הגדול (שלוקח כמעט כל דקה מזמני) והחום. עם זאת, תוכניות לא חסר.

כדי שזה לא ייראה כמו בלוג מתייבש או חלילה בלוג רפאים, הנה סקירה קצרה של מה שכבר בוצע וייכתב ומה שטרם בוצע ויבוצע מיד עם תחילת שנת הלימודים:

1. גבעה 113 - הייתי שם פעמיים. החום היה ללא נשוא, ופעם השנייה נאלצתי להתקפל תוך זמן קצר יחסית. למרות זאת, ולמרות הפיתוח המסיבי בסביבות הגבעה, מבין כל המקומות שהייתי בהם זהו אחד משדות הקרב שבהם החפצים השונים נמצאו בקלות הרבה ביותר.

2. קולקציית המאוזר הטורקי - פרט לאזכור קטן, לא פירטתי עדיין על הממצאים האלה. ויש מה לומר ומה להראות.

3. מרעומים - תחום מרתק, שאני חלש בו. אבל גם כאן, יש מעט ממצאים.

4. ניקיון ושיחזור - בעיקרון אני נמנע מלטפל בדברים שאני מוצא, ומעדיף אותם במצבם החלוד והישן. רק מתוך סקרנות החזרתי כמה כדורים ותרמילים למצבם הכמעט חדש. זה נראה מעולה, אעלה פה צילומים.

5. כפר סבא הערבית וזירת השרון - איזור מסקרן, שספג קרבות קשים (אך נשכחים) פעמיים תוך 30 שנה. בשלהי מלחמת העולם השנייה, ובמלחמת השחרור. ישבתי קצת על מפות, והכוונה היא להתמקד באיזור קבר בנימין ובאיזור הכפר הפלסטיני ההרוס מיסקה.

בחזרה לילדים. כאמור, הכוונה היא לשים גז מיד אחרי החופש הגדול.

אתנחתא מבעבעת

נאמן לאסטרטגיית "אם זה נראה מעניין - אל תזרוק", במהלך חיפושיי צברתי ערימה נאה של מציאות מפוקפקות. המסע הוא אומנם מסע אחרי שרידיהם של שדות קרב ארץ ישראליים. אך בשדות האלה הצטברו גם שרידים אחרים.

מדהים להיווכח כמה דברים נושרים מבני אדם כשהם חולפים בדרך מפה לשם ובחזרה. ומדהים להיווכח איך כאשר השנים חולפות, הדברים האלה מצטברים. ונערמים. והופכים לממצא הארכיאולוגי של מחר. למשהו שמשמר תמונת מצב שמספרת על התרבות, האמנות, השגרה הקטנה.

לדעתי, כמעט אין חפצים שמספרים את הסיפור הזה טוב כפי שעושים זאת בקבוקים. כן, בקבוקי שתייה פשוטים שנשתו והועפו לצד הדרך או אל גל האשפה הסמוך באמצע השדה. רובם המכריע מתנפצים ומתפוגגים. מקצתם נשמרים כשהיו - תמימים, כפי שקוראים לזה ארכיאולוגים בעברית יפה וצחה. האדם מתמודד כבר אלפי שנים עם האתגר ההנדסי והעיצובי של הצטיידות בכלי מיטלטל להובלת נוזלים. לכן, בקבוק השתייה המובן מאליו הוא הרבה יותר ממה שהוא נראה לנו: הוא מגלם את הקצה העליון של אבולוציה ארוכה ארוכה. מביצי היען המרוקנות, דרך נאד העור, עבור בג'ארת החרס וכו' וגו'.

אז הנה הפסקה קטנה מהכדורים, הפגזים, המרעומים ושדות הקטל - ודילוג קל לבקבוקי שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. והם היו מקסימים. חושניים. נעימים למגע. מאוזנים בשלמות. הם מבטאים, בעיני, את אחד מרגעי השיא של העיצוב התעשייתי - אולי התקופה האחרונה שבה הייצור ההמוני שימר משהו מהאמנות והאומנות, מהיחס לכל פריט כאל יצירה שמאחוריה יש לא רק פרקטיות ומחיר זול ככל האפשר.

העגלגלות המושלמת של טמפו, שמהדהדת גם את המודל הנשי הלא-אנורקטי של אותן שנים. החספוס הצברי של קריסטל, שבמבט בוחן יותר חושף מגיני דוד שנוצרים ביחד עם ההשתקפות של החספוס מהצד השני ("באחד מצידי הבקבוק מוטבע "רכוש תבורי". אתה קונה שתייה, ומקבל אזהרה חמוצה שהבקבוק לא שלך - מעין הלך רוח שכאילו נלקח מתקופת הצנע). והפשטות הסגפנית והכמו צבאית של יכין, עם החריצים נגד החלקה שמשווים לבקבוק השתייה מראה שמזכיר לי - הקישור הזה הרי היה חייב לבוא! - דווקא את מרעום הפגז שמצאתי בגבעות של תל ברוך, ועליו אספר באחת מהפעמים הבאות.

לרוויה.

טמפו. גזרת שעון חול.

קריסטל. מחוספס, ולא שייך לאבא ש'ך.

יכין. 30 שניות סיימת לשתות, זוז.

רעננה אינה עונה

אחד מנכבדי העדה בפורומים של "פרש" הסב את תשומת לבי לאתר פוטנציאלי. הוא זכר אותו כמקום מילדותו ברעננה, שם הוא וחבריו מצאו בראשית שנות ה-60 תחמושת ישנה רבה. להערכתו, היתה שם חפירה ששימשה או את הטורקים, או את הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ומאוחר יותר, בימי המחתרות, שימשה כאתר אימונים חשאי. בלי עיכובים מיותרים, טסתי לשם.
מדובר בשטח פתוח קטן ומצומצם למדי שמשתרע, בערך, מהקצה הדרום-מערבי של רעננה ועד לשיפולי שכונת שביב (יד התשעה) של הרצליה. פעם זה היה איזור חקלאי. היום יש בו שדות של אתרי בנייה. התנופה מעוררת סחרחורת. באמצע השטח, למשל, עומדים זה מול זה שני שלטים שמכריזים על בנייה של בתי כנסת גדולים. כנראה זה אלה מהבדיחה על העיירה, שני היהודים ושלושת בתי הכנסת. גם השלישי ייבנה בהמשך, אני בטוח.
בתחילה, בין מטלה משפחתית לעבודה, הצלחתי להשחיל סיור מקדים קצרצר. הסיורון הזה הספיק לי כדי לשער שהרבה לא נשאר שם. כמה ימים אחר כך, בבוקרו של יום שישי לוהט ודחוס במיוחד, לקחתי את בני הבכור (לאחר דין ודברים ושכנועים לא פשוטים) ודילגנו לרעננה.
חנינו במגרש כורכר גדול שנמצא ליד בית קפה שמושך אליו את בורגני הסביבה. זה הפרדוקס הרגיל, המעצבן: הם באים לבית קפה בעל אווירה כפרית לכאורה, כשברור שהימצאותו שם הרסה סופית כל שריד לאווירה כפרית. שיהיה להם לבריאות. צעדנו מערבה, עזבנו את משטח הכורכר הכבוש וירדנו לשביל שמוביל אל הנקודה המשוערת כשהעיניים מחבקות את האדמה.
לא עברו עשרות מטרים בודדים - והבן משמיע זעקה חנוקה. די מבהילה, למעשה. הילד, אוטוטו בן 9, נופף בחפץ קטן ומוריק. הקדים אותי: הוא אחז בתרמיל 0.303 נקור, שקצהו העליון נקצץ על ידי שיני הזמן. אבל הקצה התחתון, החשוב, נשמר היטב. גם לפני הניקוי אפשר היה להבחין בהטבעה החדה והברורה: KN 1917.
רגעי ה"כזה עוד אין לי!" חביבים עלי. עד שאגיע הביתה ואפשפש באתר של הבריטי האקסצנטרי דיוויד קושמן (איש בעל סיפור חיים מרתק ומגוון עיסוקים ותחביבים מסחר) לא אדע מה לעזאזל עומד מאחורי האותיות KN. עד אז - לנחש!
ההמשך היה מאכזב יחסית. דליקת קוצים עברה על השדה הפתוח, והותירה שטח שחור שבו פזורים גדמי קוצים ושברי שבלולים שנאפו במה שעבורם ודאי יירשם בדברי הימים החלזוניים כשואת חסרי החוליות הגדולה של קיץ 2010. על האדמה נותרה מעין קליפה קשה וצרובה, שמונעת כל סיכוי שעד הגשמים דברים שטמונים מתחת לפני השטח ישתחררו וייחשפו. כפי שהצהרתי בהתחלה - אני לא חופר בעיקרון. אז אאלץ להמתין לחורף. אם עד אז יישאר משהו מהשטח הזה.
הדברים היחידים שאיתרנו שם היו שלושה מטבעות של 10 אגורות מראשית שנות ה-70, ומגל ישן, חלוד ומפורק לשני חלקים - שלד אומלל ומעוות של ימי החקלאות האבודים של השרון בכלל, ורעננה בפרט.

כאשר אני מגיע לשדה קרבות ישן, אני אוהב להתאפס על תא השטח, להרגיש אותו, להשתדל להבין את ההגיון הטופוגרפי שלו, משתדל לחבר אותו למפת הקרב ולשלב בין העובדות ההסטוריות שידועות לי, לבין הדמיון שמתחיל לצבור תאוצה. תמונה מצטיירת. חיילים. מדים. ירי. הלכו מפה. טיפסו שם. ירו עליהם מהכיוון ההוא. כאלה דברים.
בשדות הקרב של השרון זה קרוב לבלתי אפשרי. מפות הקרב ממלחמת העולם הראשונה, ותיעוד כמו סיפורי חיילים ויומני מבצעים יחידתיים, מספרים על איזור שבו השתוללו כמה קרבות משמעותיים למדי. כפר סבא, למשל, הושמדה כמעט לחלוטין. האיזור היה רווי בסוללות ארטילריה, משני הצדדים, וחיילים וישובים נכתשו. החיצים שמתארים תנועה של כוחות מתווים מהלכים שהיו אפשריים אז, כשהשטח היה פתוח לחלוטין. בלי כבישים, יישובים וקו ירוק. אבל בשרון של ימינו לא נותרו כמעט שטחים פתוחים. כשעמדתי בשדה החרוך, קשה היה לראות מי הסתער לאן, או מי טיווח לאיזה כיוון. מצפון ניצבה שדרה של וילות. ממערב ניבטה הרצליה. ממזרח עמדו הג'יפים שבאו לבקר את בית הקפה הכפרי. מדרום היתמרו ערימות גדולות של חמרה שנחפרו באחרונה, לא יודע לאיזה מטרה, וכנראה עומדות וממתינות עכשיו להובלה על גבי משאיות לאיזו גינה עירונית עתירת דשא מלאכותי או אי תנועה מלוקק. כלום, פשוט כלום.
אבל אני חושב שלא הרמתי ידיים לגבי האיזור הזה. דרושה עבודת הכנה מדוקדקת מעט יותר - השוואה של מפות קרב למפות עכשוויות, למשל. בדיקה של תצ"אות ישנות. ייתכן שיש עוד כמה מקומות שבהם שדה המערכה של השרון החזיק מעמד. ננסה שוב. במקרה הרע ביותר, זה ייגמר באספרסו בבית קפה כפרי.

KN, אגב, הם ראשי התיבות של בית החרושת קינגז נורטון. אפשר לומר שזהו כדור בוטיק: החברה ייצרה תחמושת על פני תקופה קצרה למדי, מסוף המאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה. אחר כך התפוגגה ונעלמה לה לתוך השיכחה, ולתוך אדמת החמרה של השרון.

ציר העלילה

כפי שהזכרתי ממש בתחילת הדרך, אחת מאבני היסוד של כל תחום העיסוק הביזארי שמצאתי לעצמי היא ההטבעה על חלקו האחורי של כל כדור או תרמיל. ההטבעה הזאת, הידועה יותר בשמה הלועזי הדסטמפ (headstamp) מספרת בעצם הכל. מי ייצר. מה ייצר (סוג התחמושת - רגיל, נותב, חודר שיריון וכו'), איפה ייצר. מתי ייצר.

לכל יצרן תחמושת, בכל מדינה, יש דרך מסוימת, מיוחדת וכמעט תמיד בלעדית לסמל את כדוריו. הסימון מעיד על כך שהם שלו, ורק שלו. בעיני, יש משהו מאוד משונה, קצת אירוני, בעובדה הזאת. מדינות יוצאות להילחם זו בזו. צבאות קוטלים זה את זה. חיילים מתעבים עד עומק הלב את יריביהם. ורק יצרני התחמושת נוקטים סוג מוזר של אחווה מקצועית. במהלך מלחמת העולם השנייה, למשל, כמעט כל הצדדים הניצים אימצו את כדור המאוזר, כלומר את התחמושת מסוג 7.92X57. לכאורה, בתוך המולת הקרב, הם יכלו להסתפק בהטבעה שאומרת "כדור 7.92, יוצר בשנה זו וזו". אבל לא: יש עשרות על גבי עשרות של קידודים, סימולים, סימנים וחריטות. גאוות יצרנים נשמרה, גם כאשר התותחים רעמו.

כל זה יכול היה להישאר בגדר מידע שקבור במרתפים טחובים של מפעלים לייצור תחמושת. אך כיום, כשהכל מרושת, המידע נמצא במרחק של שניונת ממך. יש פורומים של אספני תחמושת, אתרים של פסיכים, מדריכים שלמים שפורסים בפניך כל קידוד אפשרי, מאמצע המאה ה-19 ועד היום.
ברוב המקרים, אתה מקבל זיהוי מדויק שמתאים לתיעוד ההיסטורי - ומבסוט מעצמך. לפעמים נותרים עם תעלומה טורדנית. אני מת על התעלומות האלה, כי הן הזדמנות טובה לרקום תיאוריות מופרכות שאפשר לשרוף עליהן שעות על גבי שעות בניסיון להוכיחן.

את שלושת החפצים הבאים מצאתי במקום כלשהו ליד הרצליה (אין סיבה מיוחדת להסתרתו - אני עושה זאת בשביל לשמר את אווירת המסתורין). מצאתי אותם בנפרד, ברדיוס של כמה מאות מטרים ובטווח של כמה חודשים. המשותף לשלושתם הוא שהם נולדו באימפריית הרשע - במדינות הציר. מה לעזאזל הם עושים פה, ואיך הגיעו לארץ ישראל?

נתחיל מהתרמיל המעוך קשות הזה, שהפיקה שלו דלפה לפני אי אילו שנים והפכה את ההטבעה לכמעט בלתי קריאה. למעשה מדובר בכדור שהקליע שלו נעקר. אולי על ידי בעליו המשועמם ואולי כי במהלך 66 שנותיו רכב כלשהו רמס אותו. אחרי ניסיונות רבים לנקותו, מתקבלת ההטבעה הזו: auy S* 13 44. ומאחורי הגיבוב הזה עומד המידע הבא: כדור ה-7.92 הזה יוצר באחד מהמפעלים של חברה בשם "פולטה" (Polte), במקרה הזה במפעל בעיר גרונברג שבחבל שלזיה. אז זו היתה גרמניה. כיום העיר נמצאת בפולין, ושמה הוסב לזילונה גורה. בתקופת המלחמה היתה בעיר אוכלוסייה מעורבת מבחינה אתנית: רוב פולני, מיעוט גרמני. ב-1945, לאחר שהאיזור נכבש על ידי הצבא הסובייטי, הגרמנים נסו על נפשם. הכדור הזה נוצר שנה קודם לכן. סביר בעיני שהוא ירד מפס ייצור שפועליו לא ממש ששו לעבוד בו.

והנה עוד 7.92 אחד, מוזר אף יותר. הקידוד עליו מספר כי הוא יוצר בעיירה פינו (Finow) ב-1938. חמש שנים לאחר עליית היטלר לשלטון, כשנה לפני פרוץ המלחמה. אבל זה לא הכל. הכדור שלם, ובמצב לא רע אחרי שניקיתי אותו. אך מסתבר שמישהו פירק בעדינות את הקליע שלו, הפך אותו ותקע אותו בחזרה. עם השנים, כפי שקורה כמעט תמיד בכדורי מאוזר, הקליע התנפח וסדק את התרמיל.

אז מי הפך את הקליע ולמה? סתם משחק של חיילים שבוזים? לא בטוח. יש טכניקה כזו, שנקראת bullet reversing, או היפוך קליע, שאכן רווחה בקרב חיילים גרמנים. אבל - וזה אבל גדול - זה קרה במלחמת העולם הראשונה. חיילים עשו זאת מתוך מחשבה שהקליע ההפוך אומנם יאבד מתכונותיו הבליסטיות והטווח ייפגע - אך מנגד הוא יהפוך לחודר שיריון. במלחמת החפירות הקשה, ממילא לטווח לא היתה חשיבות גדולה. לכושר החדירה, לעומת זאת, היתה חשיבות משום ששני הצדדים החלו להשתמש בלוחות ברזל ניידים שבהם נוסרו חרכי ירי והם אפשרו תנועה על פני החפירה וירי דרך החרכים, בביטחה יחסית, בעת הצורך.

לפי האמונה, שהתפשטה כשדה קוצים בין כל היחידות, הפיכת הכדור אמורה היתה להפוך את לוח השיריון לחסר אפקטיביות. תיאורטית, כאשר הקליע פגע בשיריון כשצידו האחורי בעל השטח הגדול פונה קדימה, היה אמור להיווצר אפקט שדומה לדרך שבה פועל כיום פגז מעיך של טנקים. כלומר, הפגיעה אמורה ליצור גל הלם שעובר דרך המתכת של השיריון עד הצד הפנימי, ואז גורם לחתיכה נאה ממנה להיפרד ולפגוע באויב המתגונן. כיום, מומחי בליסטיקה אומרים (גם על סמך ניסויים) שהשיטה הזאת מופרכת ופשוט לא עובדת. את החיילים המיואשים בחפירות של 1916 או 1917 זה לא עניין. הם היו מוכנים לנסות הכל.
הכל טוב ויפה - אבל למה לבצע פעולה דומה 20 או 30 שנה מאוחר יותר? האם גאוני האלתור של המחתרות, שמעו על השפצור הגרמני מפיהם של ותיקי המלחמה ההיא וניסו לבדוק אם שווה לחזור עליו גם אצלנו? ואם כן, אז למה עם תחמושת גרמנית? תעלומה.

ונקנח בשיק לטיני. תרמיל 9 מ"מ - מה שייקרא אצלנו בישראלית "כדור תשע ארוך" - שלפי קידודו הסתמי לכאורה יוצר ב-1944 במפעל פיוצ'י שבאיטליה. פיוצ'י הוא יצרן תחמושת מהולל ומוערך שקיים עד היום. אך בימים הסוערים של מלחמת העולם השנייה, המפעל נחשב למטרה אסטרטגית הופצץ על ידי בעלות הברית. הכדור הזה, כך קראתי בפורומים של אספנים, נחשב נדיר למדי משום שהוא יוצר ממש לפני שהמפעל הושמד על ידי מפציצים אמריקאים.

אז מה כל הדברים האלה עושים אצלנו? אני, כמובן, הייתי רוצה לפנטז על מרגלים נאצים שהוצנחו לעורף האויב הבריטי, או על סוכניו של המופתי, ידידו הטוב של היטלר, שאומנו בגרמניה והוחדרו בחזרה לפלשתינה באמצעות צוללות U שהרימו פריסקופים מול חופי הרצליה... אולם כנראה האמת פשוטה יותר, אם כי גם היא מסעירה למדי. האיזור שבו מצאתי את מציאות הציר שימש ככל הנראה כמטווח ניסויים מאולתר של אחת מהמחתרות. אלה השתמשו בכל מה שיכלו לשים עליו את היד. ובאותם ימים פרועים, תחמושת מכל הסוגים והמינים, עודפי מלחמת העולם, הגיעה לזירה. ויש גם את האפשרות הבאה: זוכרים את מבצע שודד? לא, ברור שלא. מדובר בסבא של "קארין A". פעולה נועזת שבוצעה באוגוסט 1948, בדיוק לפני 62 שנה, ובה השתלטו כוחות קומנדו של צה"ל הקטנטן על ספינה שהביאה נשק מאיטליה לסוריה. איטליה? תחמושת של כוחות הציר? נראה סביר לגמרי (על אף שלפי כל מה שנכתב על אותה ספינה, היו עליה כמה מיליוני כדורים מצ'כיה. מאידך, בצ'כיה של אחרי המלחמה נותר ציוד צבאי רב מימי הכיבוש הנאצי). אגב, הפעולה הנשכחת הזאת נחשבת ל"שוברת שיוויון" בגלל הכמות האדירה של הנשק והתחמושת שנמנעה מהאויב ועברה כמעט בשלמותה לידינו ומיוחסת לה, חלקית, הצלחתו של צה"ל בשורת המבצעים שלאחר ההפוגה. הנה, אני חושב ששוב אני מחזיק ביד חתיכה קטנה של ההיסטוריה. טה-דה!

לטיפולו של הרבצ"ר

את העיגול המתכתי, העשוי מאלומיניום שעבר עם השנים שיתוך קשה, הזה מצאתי במהלך החורף. יש לי נוהל שהכרחתי את עצמי ליישם אותו, ולפיו "מה שאינו מזוהה אך נראה שווה בדיקה - לא זורקים". וכך, החפץ התגולל לו בין תרמילים מעוכים וקליעים בלתי מזוהים בתוך קופסת פלסטיק שחורה שפעם ישבו בה נודלס מ"זוזוברה".

עד השבוע, הערכתי שמדובר באחד מהשניים: תג זיהוי ישן של כלב, או מחזיק מפתחות של מכונית מתקופת המנדט (שכן בצילומים ישנים תמיד רואים שלוחיות הזיהוי התחילו באות M). המספר 568 נראה לי נמוך מדי מכדי להיות מספרו האישי של חייל.

ואז, באחד מהגיגולים הבלתי נגמרים שלי בנושא "מי ייצר את הכדור הזה והזה", נתקלתי בצילומים של דיסקיות זיהוי ממלחמת העולם הראשונה.

הנושא היה אז רק בתחילת דרכו. עד אז חיילים נשאו פנקס חוגר מנייר, ולפתע הצבאות נתקלו בקטל ברמות שלא הכירו, ובגופות מרוסקות ללא הכר בשלל דרכים שטניות ויצירתיות. לפתע נוצר צורך דחוף לצרף ללוחם אמצעי זיהוי עמיד. לבהילות הזה יש כמה תוצאות: צורת הדיסקיות אינה אחידה לרוחב הצבאות השונים, לעתים אפילו על פני יחידות שכנות; האינפורמציה שהוטבעה על פני הדיסקית אינה אחידה - היו דיסקיות שהכל נכתב עליהן, כולל דת וכתובת של המשפחה בבית, והיו דיסקיות שכמעט כלום לא הוטבע עליהן; ושיטת המספור לא היתה אחידה. במשך הרבה מאוד זמן, למשל, כל גדוד העניק לחייליו מספרים אישיים משלו, בסדר עולה החל מ-1. לכן, כל כך הרבה פעמים אפשר למצוא חיילים עם מספרים אישיים דו או תלת ספרתיים. זה לא שהם היו פז"מניקים (עד מתי אוג' 1915).

בצבא הבריטי, צבא הקומונוולת', לרוב החיילים האנגליים היתה דיסקית עגולה עם בליטה קטנה, כמו מטקה קטומת ידית - כאשר החור בתוך הידית. אז מה שמצאתי אינו דיסקית אנגלית (או שכן, מאחר והיו המון אילתורים). לחיילים האוסטרלים היתה דיסקית בצורת קופסית קטנה, כשהשם נחרט בצד החיצוני, ובתוכו הוכנסו פרטים על גבי נייר קטנטן כמו מיני-מזוזה. לחיילים הניו-זילנדים היתה דיסקית בצורה כללית של ראש חתול. לקנדים היה עיגול מחורר, כמו זה שמצאתי. אבל במקביל, היו אינספור אילתורים מקומיים, ואפשר למצוא ברשת תמונות של דיסקיות אוסטרליות, קנדיות ואנגליות שנראות בדיוק כך - עיגול אלומיניום מחורר. ויש אפילו מקרים מתועדים של שימוש במטבעות מקומיים מהאזורים שנכבשו, ו - קבלו את הנקודה היהודית - חיילים שבאו מהבית עם תיליון של מגן דוד, ובגדוד שלהם הוטבעו עליו פרטיהם האישיים.

אז כן, ייתכן מאוד שמה שהיטלטל בקופסת הנודלס הוא דיסקית של חייל. התחלתי לעבור על רשימת החיילים שקבורים בבית העלמין הבריטי ברמלה. אבל יש יותר מ-4,000 כאלה וזה כאב ראש רציני. מה שמעצבן במיוחד הוא שהאתר של ה-CWGC, ועדת הקומונוולת' לענייני קברי מלחמה, מאפשר רק חיפוש לפי שם, ובתוצאות מקבלים את המספר האישי. וואלה, לא חשבתי על משהו: אני יכול לצמצם את החיפוש לפי הגדודים שצלחו את הירקון, שמספריהם ידועים. נראה מה ייצא.

אז מי מכיר את החייל האלמוני מספר אישי M568?