להקת הפיפטיז

וזה רק חלק קטן מהמצבור שרובץ לו בלב מסלול לספורט עממי

בתחילת הדרך, חשבתי שהבלוג הזה יעסוק בשדות קרב היסטוריים, מהדהדים, שתיאור המהלכים שלהם מתועד היטב במפות, בעדויות ובספרים. אני חושב שדי מהר קלטתי שכאשר עוסקים בכברת האדמה הנקראת ארץ ישראל - ההגדרה של שדה קרב גמישה בהרבה. למעשה, כל פיסת אדמה, כל תא שטח, כל שדה פתוח הם שדה קרב. או לפחות מקום שבו היתה פעם התרחשות צבאית.

מי שמצויד בעין מיומנת, יקלוט תחמושת מוטלת בכל מקום. פה קליע, שם כדור שלם, שם כדור שתכולתו נורתה זה מכבר. והאקסיומה שפיתחתי לעצמי קובעת שבמקום שבו תמצא כדור אחד - תמצא ודאי עוד. ועוד. והשבוע קיבלתי שיעור מצוין בנושא הזה.

מסיבות שעוד מעט יהיו מובנות, הפעם ארמוז באופן כללי מאוד היכן נמצא המקום שבו אספתי את מה שאספתי. מדובר באיזור מוכר מאוד, שלדעתי כמעט כל תושב תל אביבי שעוסק בספורט עממי - הליכה, ריצה או רכיבה על אופניים - עבר בו בשנה החולפת. באותו מקום הונחו שני מסלולים - האחד להליכה או ריצה, והשני לרכיבה. הם רחבים ונוחים, ופס דשא נאה מפריד ביניהם. מצידם האחד כביש, ומצידם השני שטח פתוח שעד לא מזמן צמחו בו פרא קוצים ושיחים יבשים.

לפני כשבועיים עבד במקום טרקטור של העירייה, שעקר את הקוצים והשיחים וניקה את הנקודה שבה מתחבר צינור ניקוז גדול לתוך ערוץ טבעי, קטע קצר של ואדי טבעי שאיכשהו שרד בתל אביב הבנויה לעייפה. הכל כחלק מההכנות לחורף ולגשמים, אם יהיו כאלה.

כשעברתי שם, הבחנתי בציפור נודדת בלתי מזוהה שעמדה על עץ קטן (בין השאר, אני גם משתדל להיות צפר אורבני - תחביב שלא דורש כלום, ומעניק המון הנאה בתמורה). זיהיתי שזהו סוג כלשהו של סלעית, אך לא הצלחתי להבחין בכל הפרטים. התקרבתי, ולשם כך הייתי צריך לחצות את השטח שניקה הטרקטור. ואז, כשדרכתי על האדמה החרושה וההפוכה - הנה זה בא - מצאתי שלושה כדורים. 

אלה היו שני כדורי 9 מ"מ לוגר (מה שמכונה אצלנו בעברית עממית "תשע ארוך") וכדור 7.92 אחד של רובה מאוזר. הבחנתי מיד שאלה כדורים מתוצרת ישראלית. הלכתי לי לדרכי. אך למחרת הרגשתי שאולי אני מפספס משהו, וחזרתי לאותה נקודה, מצויד בעוזר המצטיין - הבן הבכור. התחלנו לסרוק את השטח בשיטתיות ותוך דקות הבנו שכל האיזור פשוט מרוצף בכדורים 9 ו-7.92 מ"מ. 

כל כדורי ה-9 מ"מ שייכים לאותה סדרה, ונושאים את ההטבעה TA 54 (כלומר, תל אביב 1954). זוהי ממש השנה הראשונה שבה העוזי המיתולוגי נכנס לשירות בצה"ל. לכן, ככל הנראה מדובר בסדרת הייצור הראשונה של כדורים שנועדו לעוזי. אך אולי נעשה בהם שימוש גם בתת מקלעים הישנים יותר שעדיין היו בשימוש באותה תקופה - סטן, למשל.

כדור 9 מ"מ מציץ מתוך החול. השנים העניקו לו גוון ירוק מקסים, כפסל ברונזה הלניסטי

כדורי ה-7.92 התפרסו על פני שלל מגוון יותר של תקופות. 1955, 1952 והישן ביותר מ-1950. אפילו כדור קטנטן בקוטר 0.22 השתרבב לו שם למצבור. 

עכשיו כבר הבנתי שיש פה עסק מעט רציני. הכדורים אולי היו קבורים באדמה בביטחה יחסית. אבל עכשיו הטרקטור הפך את הקרקע ושלף אותם החוצה. ובקיץ הבא, אם תפרוץ במקום שריפת קוצים אקראית (כפי שקורה כמעט מדי שנה) - התוצאה עלולה להיות לא נעימה למדי עבור הרוכבים, הרצים וההולכים במסלולים הסמוכים. שלא לדבר על מצב שבו ילדים ימצאו את הכדורים הללו, ויחליטו לשחק איתם.

למחרת, רגע לפני שהחלטתי סופית להזעיק לשם מישהו שיטפל במפגע, ביקרתי שוב. הפעם עם כל המשפחה. חזרנו עם שלל נאה של כדורי 7.92 מכל הסוגים והמינים. כשהמציאה היוקרתית ביותר, מבחינתי, היא כדור שמסומן PS 48 - הטבעה שמשויכת לתעשיית הנשק המחתרתית מהתקופה שלפני קום המדינה. כדור תש"ח אמיתי. בנוסף, בביקור הזה מצאנו גם כדור 9 מ"מ ישראלי מ-1952, עידן הטרום עוזי. 

1952, שהיא לגמרי במקרה שנת הולדתו של דאגלס אדאמס

1950, שהיא לגמרי במקרה השנה שבה מת הגנרל המהולל "האפ" ארנולד

1955, שנה שתיזכר לעד כשנת הולדתו של הצ'לן יו-יו מה

כדור אורגינל ממלחמת השחרור. PS = "פלשתינה שלנו"

מה המצבור עושה שם? ההנחה שלי היא שבמקום עמד פעם מתקן צבאי כלשהו. בשלב מסוים, אולי בשנות ה-60, מישהו ערך ביקורת בנשקייה והבחין שיש שם מאגרים של תחמושת ישנה. אלה מקרים קלאסיים שבהם הצבא מטפל בבעיות כפי שהוא יודע לטפל בבעיות: שלחו איזה חייל צעיר להיפטר מהזבל. והוא זרק את הארגזים במקום הראשון שבו הוא היה בטוח שאיש לא רואה אותו.
אבל מעבר לסיטואציה המצחיקה הזאת שבטח התרחשה לפני 50 או 40 שנה, אני מוצא הרבה ייאוש. אני סבור שאין המחשה טובה יותר לעובדה שכל פיסת אדמה פה קשורה איכשהו לצבאיות ולקיום שמתבסס על עוצמה צבאית. הכל שדה קרב. אנחנו באמת, באופן הכי מילולי שיש, עם שחי על חרבו. פשוט כך: על חרבו, ועל כדוריו הישנים. אם מאיר אריאל כתב פעם שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אני מרשה לעצמי להוסיף: בסוף כל שדה כורכר פתוח שבו אנחנו הולכים או רצים או מדוושים יושבים חיילים. או רוחות הרפאים שלהם.

** עריכה ותיקון - 9-10-2010 **

בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שההטבעה PS על גבי הכדור מ-1948 אינה של תעשיית התחמושת המחתרתית שלנו. זוהי תחמושת צ'כוסלובקית, חלק מהרכש המאסיבי שבוצע בראשית מלחמת השחרור.
 PS הם ראשית תיבות של Povázské Strojárne - שמו של מפעל מהעיר ביסטריצה, כיום בסלובקיה. ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה (פובאצ'קה סטרוינה?!). הטבעה צ'כית נפוצה נוספת מ-1948 היא Z, ממפעלי הנשק והתחמושת בעיר ברנו (שהעניקו למקלע ברן - BREN - את שתי האותיות הראשונות בשמו. שתי האותיות האחרונות מייצגות את אנפילד).
באופן מעניין, שני סוגי תחמושת אלה נושאים עליהם, לצד קוד המפעל והשנה, גם הטבעה של מגן דוד. ככל הנראה זו שורש המחשבה הנפוצה, שמדובר בתחמושת מחתרתית מייצור מקומי. האם הסימון במגן דוד נעשה משום שהתחמושת יוצרה במיוחד עבור המשלוחים לצה"ל הצעיר? אין לי מושג.

הקולקציה הטורקית

כידוע או לא כידוע, כל סיפור העיסוק שלי בשדות קרב נשכחים החל בעקבות מציאה של כדור טורקי בודד בקוטר 7.92 מ"מ, שנשמט מחגורו של חייל טורקי בסוף 1917 על הגבעות שהפכו לימים לאיזור חוף תל ברוך. במשך הזמן התברר לי שמדובר באם כל המזלות של המתחילים, ושמדובר במציאה נדירה למדי.

היתה תקופה מסוימת, שבה הפכתי למעט אובססיבי בנסיונות שלי למצוא עוד ועוד שרידים טורקיים. תוך כדי החיפושים מצאתי תחמושת בריטית בכמויות נאות. זו הטורקית נמצאת במשורה. מה שעשוי להעיד על יחסי הכוחות בקרבות שבהם באה לסופה האימפריה העות'מנית.

מול עשרות כדורים, תרמילים וקליעים בריטיים - בסך הכל מצאתי ארבעה כדורי מאוזר טורקי שלא נורו - שניים מתוכם איבדו את הראש ברבות השנים, ושני תרמילים נקורים. בנוסף מצאתי גם שני שלושה (עידכון: מסתבר שהיה זרוק אצלי עוד אחד, שלא זכרתי על קיומו!!!) קליעים שנורו, נחתו בחול הרך ונותרו יחסית שלמים. כשהמילה יחסית היא, איך לומר, מאוד יחסית. וזאת משום שקליעי המאוזר נוטים ליפול קורבן לקורוזיה אלימה שמנפחת אותם ולבסוף מפוררת אותם. בניגוד אליהם, קליעי הלי-אנפילד הבריטיים נמצאים במצב חדש להפליא גם אחרי 90 ומשהו שנים. ברור שזה חייב להיות קשור לסוג המתכת שממנה יוצרו הקליעים. קליעי הלי-אנפילד סימן VII יוצרו בדרך המסורתית כפי שאנחנו מכירים עד היום: ליבת עופרת מצופה ב"ג'קט" של נחושת, כשההבדל בינם לבין קליעי 5.56, למשל, הוא שבחלק האחורי יש גם ליבה-בתוך-ליבה שעשויה מאחד מהחומרים הפלסטיים הראשונים שפותחו. ממה יוצרו קליעי ה-7.92? בצילומים של כדורים שהשתמרו במצב חדש הקליעים נראים כעשויים מחומר אפרפר, דמוי אלומיניום.

אדם בשם גרנדר, אמריקאי שמשפץ להנאתו רובי מאוזר טורקיים שלדבריו הוא קונה בזול במכירות פומביות, כתב לי שהקליעים היו עשויים מצופים בקופרו-ניקל במקום בנחושת. זוהי סגסוגת שמכילה נחושת, ניקל, ברזן ומנגן. משהו פה לא מסתדר לי, משום שקופרו-ניקל אמורה להיות סגסוגת שמצטיינת בעמידות לקורוזיה, ובאופן ספציפי לקורוזיה כתוצאה מחשיפה למי ים. מי יודע?

שמתי גם לב שהמצאי שלי מתחלק לשני סוגי כדורים: אחד שבו מסומנת בתחתית טבעת נוספת, פנימית, שאף עולה על סמל הסהר והכוכב של האימפריה ומאופיינת בפיקה שטוחה יותר; וסוג שני, שבו אין טבעת פנימית והפיקה מעט קמורה יותר. מה זה אומר? כמה מפעלים ייצרו את התחמושת הזו, ואיפה הם נמצאו? אין לי מושג.

בכל מקרה, הנה כל הקולקציה, עם הסברים מינימליים על מה שלדעתי אפשר ללמוד מההטבעות בתחתית.

שישה כדורים ותרמילים - זה כל המצאי שלי.

קליעי ה-7.92 מ"מ הטורקיים לא מחזיקים מעמד. לשם השוואה: הכדור מימין הוא 0.303 בריטי משנת 1915 שנמצא בחולות תל ברוך. החבר הבריטי הגיע למצב הכמו-חדש להפליא שלו אחרי השרייה קצרה במיץ לימון, זה הכל. הם ידעו לייצר דברים כמו שצריך, החבר'ה הבריטים.

הכדור הראשון שמצאתי. למעלה נכתב בערבית "מאוזר". למטה מוטבעת שנת הייצור - 1329 לפי לוח השנה הרומי (Rumi). כדי להמירו ללוח הגריגוריאני יש להוסיף 584. הוא יוצר, איפוא, בשנת 1913.

כדור נוסף, שנמצא כשהוא שלם (עם הקליע). ניקיתי אותו, ולהפתעתי, בניגוד למצבו הנורא בתחילה התרמיל חזר למצב כמו חדש: צבע פליז בוהק. ההטבעה מעידה על כך שהוא יוצר בשנה הרומית 1332, כלומר ב-1916. 

תרמיל נקור במצב שימור יוצא דופן. העובדה שהוא נקור מעידה, לדעתי, שהטורקים המועטים שאיישו את קו מוצבי החוף בשעה שהבריטים חצו את הירקון והסתערו צפונה (בסוף נובמבר 1917) ניסו לבלום את האויב. גם הכדור הזה יוצר ב-1329 הרומית, כלומר ב-1913.

והנה עוד תרמיל נקור. הוא נמצא במצב גרוע מאוד - מעוך ופגוע קורוזיה במידה שלא מאפשרת לנקות ולשחזר אותו. ההטבעה מלמדת שהוא העתיק מכל הכדורים הטורקיים שברשותי: הוא יוצר ב-1325 הרומית, כלומר ב-1909. בן 101 שנה, הילד!

כדור שהקליע שלו נערף לו מתישהו בחייו הארוכים. שנת ההטבעה מעט לא קריאה. אני חושב שמדובר ב-1326 רומית, כלומר ב-1910.

עוד כדור שלא נורה אך איבד את הקליע שלו ברבות השנים (האם חייל צ'רקסי משועמם - חיילים צ'רקסים הם אלה שהוצבו בנקודה הזו - עקר את הקליע והצית את אבק השריפה, כמו שכולנו עשינו בשמירות ארוכות ומתישות?). גם במקרה הזה הסיומת של הטבעת השנה לא ברורה. אני משער שמדובר שוב ב-1332, כלומר 1916.
העובדה שהכדורים הצעירים ביותר שמצאתי הם מ-1916 עשויה להעיד על כך שעד לתקופה שבה הבריטים החלו במסע לכיבוש ארץ ישראל, הצבא העותמ'ני נהנה מקווי אספקה תקינים. מ-1917 כבר היתה בעיה להזרים (או בכלל לייצר!) תחמושת טרייה. למה אני טוען כך? כי התחמושת הבריטית שמצאתי באיזור יוצרה כולה בין השנים 1915 ל-1917, כאשר רובה המכריע מ-1917. כלומר, יוצרה חודשים ספורים לפני המתקפה ונדחפה לכוחות הלוחמים באופן כמעט מיידי. זאת בעוד שהטורקים נאלצו להסתפק במה שהצטבר אצלם בשנותיהם האחרונות בארץ ישראל.

פה גרו מנוולים

את שמו של הכפר מיסקה שמעתי לראשונה לפני שבועות בודדים. זה קרה במהלך מיני-מחקר הכנה שערכתי לקראת יציאה לאיזור שבו נערך ב-13 למאי 1948 "מבצע מדינה" - הקרב לכיבוש כפר סבא הערבית. זהו קרב שנשכח. מעטים מאוד יודעים שהיתה פעם כפר סבא ערבית, שהיה קרב לכיבושה, ששרידיה (פרט למבנים בודדים) נעלמו מתחת לשיכונים ישראליים טיפוסיים.
מעטים עוד יותר יודעים שמבצע מדינה מחזיק בשיא מפוקפק: כיום, לאחר שרוב התעלומות נתפרו זה מכבר (ובראשן תעלומת הנעדרים מתל א-ריש), זהו הקרב הבודד והנקודתי שעלה לצה"ל במספר הנעדרים הגדול בתולדותיו. שישה חיילים וקצין מחטיבת אלכסנדרוני, לא פחות, נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם. ובניגוד למקרים אחרים של נעדרים ממלחמת השחרור, כשפעמים רבות ברור שהם נקברו כאלמונים ועבודת האיתור היא ברובה מציאת קרובי משפחה ועריכת בדיקות DNA, במקרה הזה התעלומה מושלמת. לא היו גופות. אפילו לא סימני דם. השבעה נעלמו.
מתוך יומרה מופרכת החלטתי לגשת לאיזור הקרבות כדי לראות אם אני מוצא משהו. כבר דמיינתי איך אני עושה כותרות: האיש שהצליח לפתור תעלומה של יותר מ-60 שנה. אולם החיפושים באיזור הקרבות של כפר סבא הערבית לא העלו כלום. האיזור בנוי ברובו, ובשטח הפתוח המועט שנותר מצאתי רק שרידים למחנות אירעיים של הומלסים. וכרגיל: מטבע של לירה אחת משנת תשל"ד. וכאן נכנסת לתמונה ההתפתחות צדדית. כי במהלך חיפושי הגוגל והעיונים במפות שמצאתי שם, נודע לי קיומו של הכפר מיסקה.
הכפר, שיש המבטאים את שמו גם כמיסקי, כבר היה נטוש בערך חודש כאשר מבצע מדינה יצא לדרכו. ממה שקראתי, מסתבר ש-30 השנים שבין 1918 ל-1948 היו תקופה סוערת מאוד באיזור ההוא בשרון. גדוד גרמני ישב שם במלחמת העולם הראשונה וספג הפגזות מידי הבריטים כחלק מהקרב על כפר סבא הערבית (שבמהלכו הושמדה כפר סבא היהודית כליל). אחר כך, במהלך שנות המנדט הבריטי, נרשמו אינספור התקפות אלימות וקטלניות על השכנים היהודים . בתיאורים שקראתי, היו כמה מהם שנכתבו על ידי אנשים שונים, שבה וחזרה מילה אחת: "מנוולים". זה נגמר בכיבוש והרס הכפר עד לרמה של שרידים מועטים, כשסוף סוף הזדמנה לקיבוצניקים האפשרות לנקום על כל מה שעוללו להם תושבי מיסקה.
הכפר, או המעט שנותר ממנו, נמצא ממש ליד רמת הכובש (צפונית-מערבית משם), עמוק בתוך נוף יפהפה של פרדסים שנמשכים ונמשכים ככל שהעין יכולה לראות. סיפורו ושרידיו מעסיקים לא מעט חובבי נאכבה מהצד השני (הקישור שהבאתי הוא מלפני כארבע שנים. כיום, האתר פחות נגיש בהרבה). אני, אישית, משתדל לראות את כל הצדדים בסיפור הזה. הצטברו בידי די עדויות ולפיהן תושבי הכפר היו טיפוסים אלימים, שעסקו בטרור למטרות שוד עוד לפני שעסקו בטרור למטרות טרור. והקורבנות שלהם היו גם מקרב ערביי הסביבה. ומצד שני, זה ודאי לא מפחית מעוצמת הרגשות שחשו התושבים כשהעיפו אותם מבתיהם. רגשות שמועברים כמיתוס שהולך ומהדהד ומתעצם ומתעוות - עד היום. ומצד שלישי... עובדה שלא הרחק נמצאים כפרים ערביים - טירה הוא הדוגמה הבולטת - שתושביהם איש לא נגע, והם הפכו ברבות השנים ליישובים גדולים ומבוססים בישראל.
האמת היא שזה מקום מדכא, מדכא מאוד. נראה שמישהו הרחיק לכת כדי לגרום לערבים לא לשוב לשם לעולם. זה מתחיל מגדר שמקיפה שטח גדול מאוד, מרוחק מהכפר, ועליה נתלו שלטים בזו הלשון: "שטח זה הוא רכוש מדינת ישראל". בחיים לא ראיתי ניסוח כזה. זה ממשיך מחפירה עמוקה שמקיפה את המתחם הקטן שבו נמצאים עדיין שרידיהם של כמה בתים מהכפר (צאצאי התושבים טוענים שמדובר במסגד ובבית ספר. ותיקי רמת הכובש אומרים שזה היה כפר עלוב וקטן, ומעולם לא היו בו מבני ציבור). מכל מקום, גם האיזור שסביב הבתים גודר - ללא פתח או שער. ועל הגדר מישהו הציב פגרים של שלוש בהמות כלשהן, שהפכו לשלדים מצמררים. כשהייתי שם חשבתי שמדובר בכבשים או בפרות צעירות. מאוחר יותר עלה בי חשד שמדובר בחזירים - אולי כדי להשפיל ולהבריח את מי שמעוניין לעלות שוב למיסקה. אין סיכוי שאני חוזר לשם כדי לבדוק את התזה הזו.
רציתי להסתלק משם כמה שיותר מהר. היה חם, ומסריח מאגן חמצון סמוך. פריטי החימוש היחידים שמצאתי היו רסיסים בודדים של פגזים. אפילו הם היו רותחים מחום השמש, והותרתי אותם במקום. בבית גיליתי שהצילומים שלהם יצאו מטושטשים ובלתי ראויים לשימוש. הדבר היחיד שתיעדתי בהצלחה הוא אחת מכמה ערימות של חרסים - צלחות, כדים, נרות, הכל במצב מרוסק. הערימות שהעלו אצלי את החשד שמישהו ביצע באתר חפירה פיראטית, מיין את מה שראוי להילקח, והותיר את הפסולת הארכיאולוגית בצד.
מקום מצמרר, שרוחות רפאים של אלימות ומלחמה מסתובבות בו. בררר.

בין הרגבים

הגבעה כוסתה באקליפטוסים. מרחוק אפשר להבחין בכרם הזיתים.

וערימה קטנה של תרמילים, מיד עם השליפה מהאדמה

גבעה 113, שידועה גם בשם גבעת ארנון, היא אחד מאתרי הקרבות הקשים של יולי-אוגוסט 1948, אז בלמו הגדודים המדולדלים של חטיבת גבעתי את הטור המצרי- האמצעי מבין שלושה - שחתר לבתר את ישראל הצעירה. כפי שכתבתי בעבר, הנקודה הצפונית ביותר שאליה הגיע הטור הזה היא משלט עיבדיס. חלקים גדולים ממנו הפכו ברבות הקרבות ל"כיס פלוג'ה" - הכוחות הנצורים באיזור שכיום נמצאת בו קריית גת, העיר שהעניקה לנו נינט טייב.

הגבעה, שנמצאת משהו כמו קילומטר (אולי טיפונת יותר, אולי פחות) צפונית לצומת גבעתי, היא כיום אתר שעצב ותחושה של אי נעימות יושבים עליו. על אנדרטה מוזנחת למדי חקוקים שמותיהם של עשרות הנופלים בשרשרת הקרבות לכיבושה וכיבושה מחדש. זרים מצומקים, שאריות מיום העצמאות דאשתקד, מתפוררים על השיש המאובק. חורשה של אקליפטוסים מכסה את השיפולים המזרחיים והצפוניים של הגבעה, אך העצים נתונים במצב חולני ויבש.

בני הצעיר, שאותו סחבתי לאחד משני הביקורים שלי בגבעה, התחנן בפניי אחרי דקותיים: אבא, בוא נלך מפה, זה מקום מפחיד.
אבל כשיורדים מהגבעה למטה, מזרחה, המצב משתפר. המישור העצום שנפרש ממך והלאה הוא פסיפס של מטעים ושדות. ממש למרגלות הגבעה החלו באחרונה אנשי נגבה לנסות ענף חדש: כרם זיתים. הכרם נטוע ממש לצד אתר ארכיאולוגי מעניין: מערכת גתות מהתקופה הביזנטית. שהשתמרה היטב. ככה שהחקלאות של פעם משתלבת יפה עם החקלאות של עכשיו.
הלכתי לי צפונה, על הדרך החקלאית שמשרתת את הטרקטורים של הקיבוצניקים. המבט שלי ליווה את קצה השטח המעובד. ושם, בתלמים שהותירו המחרשות, בין הרגבים, צצים להם תרמילים ורסיסים של פגזי מרגמה. הקלות שבה הם נפלטים החוצה ישר לידייך (אפילו הבן שלי מצא אחד) מעידה במשהו על עוצמת הקרבות שהשתוללו פה, ומשמשת כמעין הוכחה לכך שהתחושה המעיקה של המקום היא לא סתם תחושה: היה שם רע ונורא.
מבחינה אספנית גרידא, הבשורה הרעה היא שכל התרמילים מעוכים להפליא מלהבי המחרשה או מצמיגי הטרקטור.
הנה כמה דוגמאות לתרמילי 0.303 שמצאתי שם. חלקם שימשו מקלעי "ברן" (ואת זה יודעים לפי סימני הנוקר המלבניים וסימן ה"זפטה" הרצינית שחטפו התרמילים מהשן הפולטת של המקלע הצ'כי-בריטי המעולה) וחלקם שימשו רובי לי-אנפילד (ואת זה יודעים לפי סימן הנוקר העגול).

נתחיל בשני תרמילים שיוצרו ב-1943 והגיעו מאותו מפעל: "המטבעה הדרום אפריקאית, פרטוריה". המטבעה ייצרה תחמושת כדורי 0.303 ופגזי ארטילריה - מ-1937. רק ב-1964 היא סגרה את ארבעת מפעלי התחמושת שלה, וחזרה להתמחות במטבעות ומדליות. סימול היהלום ליד האות U אומר שהכדור הגיע לא מהמפעל הראשי ביוהנסבורג, אלא ממפעל משני בעיר קימברלי. מעניין שכדור אחד התגלגל לשימוש ברובה, וכדור אחד התגלגל לשימוש ב"ברן". זה האחרון גם השתמר באופן יוצא דופן, ואחרי ניקוי אפשר להבחין אפילו בחומר השחור דמוי הזפת שאוטם את המרווח שבין הפיקה לתרמיל עצמו.

הצמד הדרום אפריקאי. העליון נורה ע"י מקלע "ברן"


וזה תרמיל של כדור שיוצר ב-1945 על ידי חברת "גרינווד אנד בייטלי". במקור, החברה המכובדת והענקית ישבה בעיר לידס ועסקה בייצור שורה ארוכה של מוצרים שקשורים לתעשיות כבדות: מכונות לייצור כלי עבודה, מחרטות, מכונות לייצור בדים, ציוד דפוס, קטרים, ציוד חשמלי ומצברים (כולל תחנת כוח מקומית: עוד בשנות ה-80 של המאה ה-19, זו היתה אחת מהחברות הראשונות בעולם שהציוד שלה עבד על חשמל - שסופק באופן עצמאי) ובין השאר, גם תחמושת. אך במהלך מלחמת העולם השנייה עבר רוב ייצור הכדורים לעיר פרנהם. מקורות שונים מציינים שהחברה היתה אחד מספקי הכדורים הגדולים ביותר במהלך המלחמה - לא פחות משלושת רבעי מילארד כדורים ירדו מפסי הייצור שלה. גם כשעסקו בייצור ציוד צבאי, החבר'ה מלידס התפרשו על פני ספקטרום אדיר: מפרסות לסוסי הצבא - ועד לטורפדו עבור צוללות הצי. חברת הענק החלה להדרדר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. נכסיה נמכרו ונבלעו אט אט, ובאופן מדהים, לאחר שמפעליה הענקיים נהרסו ב-1987, כיום אין ממנה שריד וזכר פיזי.
ואני דווקא כן מצאתי שריד שכזה, שהתגלגל לגבעות שבשולי הנגב, שם נורה ממקלע "ברן". את התרמיל הזה מצאתי לא למטה, בשדות, אלא בערוץ העמוק שעולה ממערב למזרח ומגיע כמעט עד לאנדרטה עצמה. לפי עדויות מהקרבות שקראתי, לפחות בקרב אחד ניסו להסתער דרך הערוץ הזה עד לעמדות המצריות שככל הנראה ישבו איפה שממוקמים כיום האנדרטה ומגרש הכורכר שלידה.

אני מחבב את הספרה 7 המסוגננת והמסולסלת, שהחליפה בתחמושת הזאת את הסימול הרומי VII שליווה את סוג הכדור הזה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה.

החוט שמידלדל מלמטה הוא שארית צמר גפן לניקוי

הנה תרמיל מ-1942, תוצרת "ווינצ'סטר" האמריקאית (WRA = Winchester Repeating Arms). כדור דומה, שלם כמעט לגמרי, מצאתי במשלט עיבדיס. את הכדור מעיבדיס ניקיתי למצב כמעט חדש. את זה בחרתי להשאיר כפי שמצאתי אותו - אכול על ידי שיני הזמן.

התרומה האמריקאית למאמץ המלחמתי. מווינצ'סטר באהבה

והנה דוגמה לרסיס מפגז מרגמה. לא מעט רסיסים מפוזרים שם. את רובם הנחתי במקום. המחשבה על מה שהם עוללו, ובמי או מה הם פגעו קצת הרתיעה אותי. לקחתי אחד, בסופו של דבר. עם קצת סבלנות אני חושב שאוכל לבדוק מה קוטר הפגז (ע"י שרטוט מעגל בקוטר המשוער, והשוואה לרסיס). כרגע נשאיר את זה בלי פתרון.

מה אומרים המספרים שעל רסיס הפגז?