"עד הלום" האנונימי

אחד האזורים שמושכים אותי שוב ושוב הוא זירת "קרבות עשרת הימים". בעיני, המקומות האלה הצליחו לשמר איזושהי ישראליות מתומצתת ומזוקקת, שנעלמה מזמן מרוב חלקי הארץ. ובטח נעלמה מאיזור המרכז. רק נעת פחות מ-60 ק"מ מלב תל אביב - ופתאום אתה בישראל צלולה, פשוטה, אהובה. גבעות עגלגלות, מתונות שיפוע. שמים גדולים, כחולים-כחולים עד שהעינים כואבות. שדות. מטעים. מרחבים שביניהם קיבוצים ומושבים. כה רחוק ממגדלי המגורים שמכערים את קו השמיים ועומדים ריקים כי לאיש אין כסף לקנות בהם דירה, פרט למשקיעים זרים קרי לב ועמוקי כיס. רחוק מהגועל, השחיתות, השסעים החברתיים והפוליטיים.

אולי הכל כל כך מזוקק באיזור הזה, משום שהוא היה עד לקרבות מהקשים והעקובים מדם שידענו. חלקם הגדול נשכח ב-62 השנה שחלפו מאז. המקומות היפים האלה והגדושים בהיסטוריה האלה, קשה לומר שהם מתוירים בטירוף. מיותר לציין, שעבור מלקט התרמילים העובדה הזאת היא הזמנה מפורשת למסעות: איפה שהגבעות והשבילים לא נרמסו תחת צמיגי ג'יפים ונעלי טיילים - שם קל יחסית לאתר שרידים.
נתחיל מעיבדיס. הכפר הפלשתיני הזה היה תקוע כעצם בגרונו של קו ההגנה הישראלי בין נגבה בדרום-מערב לבאר טוביה בצפון-מזרח. במשך ההפוגה הראשונה בקרבות של מלחמת השחרור הצליח כוח המשימה המצרי להזרים לגבעה שחלשה על עיבדיס ממערב - לימים היא נקראה "משלט עיבדיס" - כוחות רבים שצוידו בנשק כבד. בין מאות החיילים והקצינים המצרים והסודנים שנערכו בעיבדיס היה רס"ן צעיר ומבטיח, גמאל עבדל נאצר שמו. הוא עוד יגיע רחוק. בכל מקרה, המצרים התבצרו והתחפרו היטב, ורגע לפני שההפוגה הסתיימה - פתחו באש כבדה.
מולם ניצבו כוחות מדולדלים ביותר של חטיבת גבעתי הצעירה. עייפים, לא מצוידים כיאות, ולעתים נטולי הכשרה מתאימה. והיו ביניהם גם עולים חדשים, ניצולי שואה. רק הגיעו, וכבר גויסו ונשלחו לקרב. זה היה אחד מהרגעים הקשים והמכריעים של צה"ל הפעוט, שבקושי מלאו לו שלושה חודשים. בקרבות שפרצו על השליטה בעיבדיס היו רגעים מכוערים. חיילים פחדו, סירבו פקודה. מפקדים נאלצו להסתער לבדם, בודדים. אספקת המים והמזון לקתה בחסר.
קיצורו של דבר - אחרי שורה של קרבות קשים והחלפות ידיים, תוך ששלושת גדודי גבעתי מחליפים זה את זה כדי לאפשר ללוחמים התשושים לאגור כוחות ולהתאושש, החטיבה כבשה את המשלט והתבססה בו. לימים, התברר שהניצחון הזה היה נקודת ציון היסטורית, לא רק מבחינת גבעתי אלא מבחינת המערכה כולה: החל מכיבוש עיבדיס, צה"ל לא איבד עוד נקודות שבהן אחז. משום מה, העובדה הזאת נשכחה כמעט כליל. כולם (טוב, לא כולם - מי שמתעניין) מכירים את גשר עד הלום. כולם יודעים לספר על ארבעת מטוסי המסרשמידט שהפציצו את הטור המצרי, ובלמו את הכוחות השועטים רק 30 ומשהו ק"מ מתל אביב. אבל גם עיבדיס היתה "עד הלום" - עד הלום מבחינתו של הטור האמצעי של המצרים, שגם הוא ניסה לשעוט צפונה ולפורר את ישראל הצעירה. הכפר עצמו, אגב, עבר מה שעבר על יישובים פלשתיניים רבים: ממנו ומהכפר הסמוך בית עפא לא נותר כמעט כלום. כמה עצי פרי, עץ שקמים ענק, ובאר שסביבה גלי הריסות קטנים. וזהו.

בעיבדיס מצאתי תרמילים ספורים, קליעים מעוכים (רבים מהם בקוטר 9 מ"מ - כנראה נורו מתתי מקלע "סטן"), מטבע של מיל אחד, ושני ממצאים שחביבים עלי מאוד.

ראשון הוא כדור 0.303 שלם כמעט לחלוטין, פרט למעיכה קלה, תוצרת "ווינצ'סטר" האמריקאית (באיזו דרך עקלקלה הגיעה תחמושת אמריקאית, מעודפי מלחמת העולם השנייה, לידי צה"ל שזה עתה קם? מי יודע). ההטבעה על תחתיתו מספרת שהוא נוצר ב-1942. תרמיל זהה מצאתי לא הרחק משם, בגבעה 113 (עליה אכתוב בעתיד). חשבתי על הלוחם שמהפאוץ' שלו נפל הכדור הזה. מה הספיק לעשות? כמה ירה? האם נפגע, נפל והציוד שלו התפזר על פני האדמה?

הממצא השני מעניין אף יותר. זהו תרמיל בקוטר 7.92, כדור זהה לתחמושת של רובי המאוזר המוכרים והנפוצים, שעליו סימן שהותיר נוקר בעל צורה יוצאת דופן: מלבנית ומאורכת. איזה כלי נשק מצויד בנוקר כזה, לא עגול ולא סטנדרטי? אחרי חקירת אינטרנט נמרצת, שכללה סיוע ממומחים לתחמושת בפורומים אמריקאיים, נראה שמדובר במקלע בינוני מסוג "בזה" (BESA). מה שהופך את החפץ הקטן הזה לטעון מאוד מבחינה רגשית: בעדויות הלוחמים על הקרבות מתואר בדיוק מי מעמיתיהם היה מקלען, כלומר מי ירה את הכדור שאת התרמיל שלו מצאתי. צמצמתי את הרשימה לשמות הבאים: משה גייסט, אברהם רצ'בסקי, אברמ'לה אברמוביץ' - כולם נהרגו - ושמחה "אייזן" איתן ששרד את הקרבות. ייתכן שאני הוזה לחלוטין. אבל אני מעדיף להחזיק את התרמיל השלם לחלוטין, שנושא את ההטבעה "48" - כלומר, נולד בתש"ח - ולשאול את עצמי אם ייתכן שהוא נורה מהמקלע של רצ'בסקי הנשק שהתנדב לצאת עם הלוחמים, או אברמוביץ' שלפי הסיפורים הסתער במעלה הגבעה כשהוא יורה מהמותן במקלע המגושם והכבד..

אגב, למרות שהכדור נושא הטבעה של מגן דוד, מומחה אמריקאי שאיתו התכתבתי טוען שהכדור הזה לא יוצר בתעשיית הנשק המחתרתית שלנו, אלא דווקא יוצר בצ'כוסלובקיה והובא, שלא לומר הובהל - חמישה חודשים בלבד אחרי שירד מפס הייצור, כחלק ממשלוחי הנשק הצ'כיים לצה"ל שנזקק להם נואשות.