לבנים שלי יש שם משחק קבוע: הם מטפסים על שיא הגבעה, ומשם קופצים לתוך אחד מה"קניונים" הרבים שנחצבו על ידי מי הגשמים והורחבו על ידי רכבי השטח שנוסעים שם. הם קפצו, טיפסו, קפצו וטיפסו ואני רציתי להצטרף. ואז, בצלע של אחד מהקניונים הקטנים האלה, מצאתי כדור של רובה כשהוא תקוע באדמה ורק קצהו האחורי בולט החוצה.
בדרך כלל, כדור של רובה הוא לא מציאה גדולה בישראל. חלק מהמציאות העגומה שלנו: עם שחי על חרבו (ורובהו). אבל הכדור הזה היה שונה, ומשהו גרם לי לשלוף אותו ובמקום להעיף אותו הרחק מהישג ידם של הילדים - להביט בו בעין בוחנת.
הוא היה מוזר. בתחילה, הייתי בטוח שמדובר במה שכל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר ככדור מאג, הכדור שמכונה בשפה המקצועית 7.62X51. אבל בתחתיתו היה מוטבע כיתוב בערבית. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בטח כדור של קלצ'ניקוב, זה שמכונה בשפה המקצועית 7.62X39. מה הוא עושה כאן? יכולתי לחשוב על הסבר הגיוני: אולי מדובר בכדור מתוצרת מצרית, שלל ממלחמת ששת הימים או ממלחמת יום הכיפורים, והוא נשמט ממחסניתו של חייל שהסתובב פעם באיזור.
תיאוריה יפה, אך שני דברים קלקלו אותה. ראשית, למרות שקלצ'ניקוב ראיתי רק בחטף זכרתי שהכדורים שלו גוצים - שמנמנים ונמוכים. הכדור הזה היה ארוך למדי. ושנית, הקליע שלו היה אכול קורוזיה לגמרי. לא יכול להיות שמשהו נאכל כך ב-30 ומשהו או 40 שנה בתוך החול. לא יכול להיות גם שהוא הספיק להיקבר בכזה עומק.
התעמקתי בהטבעה הערבית. זיהיתי שם את סמל הסהר והכוכב. קראתי את המספר 1329. זהיתי את האות פ' סופית. במילה הנוספת נתקעתי: יש לי ערבית בסיסית ביותר - מדוברת ברמה של אינתיפאדה ראשונה ("ג'יב אל עווייה!"), וספרותית ברמה של בית ספר יסודי.חשבתי שמה שכתוב שם הוא "סארזר".
בבית ניקיתי קצת את הכדור. חוץ מהקליע המסכן, הוא נראה חדש לחלוטין, וההטבעה היתה חדה וברורה. התעלומה הזאת שיגעה אותי: מאיפה הוא הגיע לשם? מה זה? לרגע אפילו המצאתי לעצמי תיאוריה מטורפת, לפיה הכדור שייך למקלעיו של הספיטפייר המצרי, שהתקיף את שדה דב הסמוך ביום שאחרי הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948. בהתקפה ההיא כמעט חוסל חיל האוויר הקטן והדל שלנו, וכמה חיילים נהרגו. החיילים שאיישו את עמדת הנ"מ הצליחו לפגוע בספיטפייר התוקף, ולפי התיעוד המקובל הוא גרר את עצמו עד הרצליה, שם נחת נחיתת אונס בחוף הים. אולי, הפלגתי בדמיונות, אולי התיעוד ההסטורי שגוי. אולי הוא התרסק בחוף תל ברוך וזהו אחד משרידיו.
בינתיים כבר שקעתי בגיגול נמרץ. פריצת הדרך היתה כשקלטתי שפירוש הכיתוב אינו "סארזר" אלא "מאוזר". מאוזר, רובה גרמני! גרמני? סמל הסהר והכוכב? אולי הוא עות'מני? אולי אני מחזיק ביד שריד ממלחמת העולם הראשונה? שאלתי את אנשי פורום הצבא והביטחון של "פרש" - רובם מומחים ברמה אקדמית, אדיבים וששים לסייע. ואכן, אחד מהם - לבני שמו - אישר את המסקנה שאליה התחלתי להגיע בכוחות עצמי: זהו כדור מאוזר טורקי, מציאה נדירה מאוד. הוא עצמו, כך התוודה, שעוסק בתחום במשך שנים ארוכות, לא זכה לשים את ידו על מציאה כזו.
חיפושון קצרצר באינטרנט סייע לי לתארך את הכדור. 1329 לפי לוח השנה הרומי (עם שורוק ב-ו') שהיה נהוג באימפריה העות'מנית פירושו 1913. הכדור, איפוא, יוצר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. בינגו.
לא ידעתי אז, אבל המציאה הבודדת הזאת הפכה תוך זמן קצר לתחביב של ממש. איסוף כפייתי, מציאת תחמושת עתיקה במקומות הכי לא צפויים ולימים גם נדידה ברחבי הארץ במקומות שבהם השתוללו פעם קרבות - ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת השחרור. מקומות שלווים, יפים, שקשה לנחש שלפני מצמוץ במונחים היסטוריים צעדו בהם חיילים גרמנים, טורקיים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, לוחמי המחתרות, מצרים, עיראקים, סורים ומה לא.
עם הזמן למדתי שגם אחרי שהארץ הולבשה שמלת בטון ומלט, אתרי הקרבות משובצים בזכרונות פיזיים. חפירות וביצורים מפח גלי. כפתורים שנשרו ממדי החיילים. מרעומים של פגזי ארטילריה. מטבעות. וכמובן - הממצא הנפוץ מכל: תרמילים וכדורים, שקריאת ופענוח ההטבעה על תחתיתם היא צלילה לאוקיינוס של מידע מרתק.
הכוונה שלי, היא להתמיד בסיפור המסע הזה.
והערה חשובה: חפירות וליקוט ממצאים באתרים ארכיאולוגיים מוגדרים הינם עבירה פלילית בישראל. ההגדרה לממצא ארכיאולוגי שמוטלת חובה להעבירו לידי רשות העתיקות מדברת על חפצים שנוצרו עד 1700. כך שהממצאים שבידי אינם בלתי חוקיים. שמתי על עצמי שורה של סייגים חמורים: אני לא חופר, לא משתמש במכשור כמו מגלה מתכות, ולא נוגע בחרסים ושאר חפצים שאפשר להיתקל בהם לעתים בשטח.
בדרך כלל, כדור של רובה הוא לא מציאה גדולה בישראל. חלק מהמציאות העגומה שלנו: עם שחי על חרבו (ורובהו). אבל הכדור הזה היה שונה, ומשהו גרם לי לשלוף אותו ובמקום להעיף אותו הרחק מהישג ידם של הילדים - להביט בו בעין בוחנת.
הוא היה מוזר. בתחילה, הייתי בטוח שמדובר במה שכל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר ככדור מאג, הכדור שמכונה בשפה המקצועית 7.62X51. אבל בתחתיתו היה מוטבע כיתוב בערבית. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בטח כדור של קלצ'ניקוב, זה שמכונה בשפה המקצועית 7.62X39. מה הוא עושה כאן? יכולתי לחשוב על הסבר הגיוני: אולי מדובר בכדור מתוצרת מצרית, שלל ממלחמת ששת הימים או ממלחמת יום הכיפורים, והוא נשמט ממחסניתו של חייל שהסתובב פעם באיזור.
תיאוריה יפה, אך שני דברים קלקלו אותה. ראשית, למרות שקלצ'ניקוב ראיתי רק בחטף זכרתי שהכדורים שלו גוצים - שמנמנים ונמוכים. הכדור הזה היה ארוך למדי. ושנית, הקליע שלו היה אכול קורוזיה לגמרי. לא יכול להיות שמשהו נאכל כך ב-30 ומשהו או 40 שנה בתוך החול. לא יכול להיות גם שהוא הספיק להיקבר בכזה עומק.
התעמקתי בהטבעה הערבית. זיהיתי שם את סמל הסהר והכוכב. קראתי את המספר 1329. זהיתי את האות פ' סופית. במילה הנוספת נתקעתי: יש לי ערבית בסיסית ביותר - מדוברת ברמה של אינתיפאדה ראשונה ("ג'יב אל עווייה!"), וספרותית ברמה של בית ספר יסודי.חשבתי שמה שכתוב שם הוא "סארזר".
בבית ניקיתי קצת את הכדור. חוץ מהקליע המסכן, הוא נראה חדש לחלוטין, וההטבעה היתה חדה וברורה. התעלומה הזאת שיגעה אותי: מאיפה הוא הגיע לשם? מה זה? לרגע אפילו המצאתי לעצמי תיאוריה מטורפת, לפיה הכדור שייך למקלעיו של הספיטפייר המצרי, שהתקיף את שדה דב הסמוך ביום שאחרי הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948. בהתקפה ההיא כמעט חוסל חיל האוויר הקטן והדל שלנו, וכמה חיילים נהרגו. החיילים שאיישו את עמדת הנ"מ הצליחו לפגוע בספיטפייר התוקף, ולפי התיעוד המקובל הוא גרר את עצמו עד הרצליה, שם נחת נחיתת אונס בחוף הים. אולי, הפלגתי בדמיונות, אולי התיעוד ההסטורי שגוי. אולי הוא התרסק בחוף תל ברוך וזהו אחד משרידיו.
בינתיים כבר שקעתי בגיגול נמרץ. פריצת הדרך היתה כשקלטתי שפירוש הכיתוב אינו "סארזר" אלא "מאוזר". מאוזר, רובה גרמני! גרמני? סמל הסהר והכוכב? אולי הוא עות'מני? אולי אני מחזיק ביד שריד ממלחמת העולם הראשונה? שאלתי את אנשי פורום הצבא והביטחון של "פרש" - רובם מומחים ברמה אקדמית, אדיבים וששים לסייע. ואכן, אחד מהם - לבני שמו - אישר את המסקנה שאליה התחלתי להגיע בכוחות עצמי: זהו כדור מאוזר טורקי, מציאה נדירה מאוד. הוא עצמו, כך התוודה, שעוסק בתחום במשך שנים ארוכות, לא זכה לשים את ידו על מציאה כזו.
חיפושון קצרצר באינטרנט סייע לי לתארך את הכדור. 1329 לפי לוח השנה הרומי (עם שורוק ב-ו') שהיה נהוג באימפריה העות'מנית פירושו 1913. הכדור, איפוא, יוצר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. בינגו.
לא ידעתי אז, אבל המציאה הבודדת הזאת הפכה תוך זמן קצר לתחביב של ממש. איסוף כפייתי, מציאת תחמושת עתיקה במקומות הכי לא צפויים ולימים גם נדידה ברחבי הארץ במקומות שבהם השתוללו פעם קרבות - ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת השחרור. מקומות שלווים, יפים, שקשה לנחש שלפני מצמוץ במונחים היסטוריים צעדו בהם חיילים גרמנים, טורקיים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, לוחמי המחתרות, מצרים, עיראקים, סורים ומה לא.
עם הזמן למדתי שגם אחרי שהארץ הולבשה שמלת בטון ומלט, אתרי הקרבות משובצים בזכרונות פיזיים. חפירות וביצורים מפח גלי. כפתורים שנשרו ממדי החיילים. מרעומים של פגזי ארטילריה. מטבעות. וכמובן - הממצא הנפוץ מכל: תרמילים וכדורים, שקריאת ופענוח ההטבעה על תחתיתם היא צלילה לאוקיינוס של מידע מרתק.
הכוונה שלי, היא להתמיד בסיפור המסע הזה.
והערה חשובה: חפירות וליקוט ממצאים באתרים ארכיאולוגיים מוגדרים הינם עבירה פלילית בישראל. ההגדרה לממצא ארכיאולוגי שמוטלת חובה להעבירו לידי רשות העתיקות מדברת על חפצים שנוצרו עד 1700. כך שהממצאים שבידי אינם בלתי חוקיים. שמתי על עצמי שורה של סייגים חמורים: אני לא חופר, לא משתמש במכשור כמו מגלה מתכות, ולא נוגע בחרסים ושאר חפצים שאפשר להיתקל בהם לעתים בשטח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה