בלי כוונה יצא ככה: אני ממשיך בקו העגמומי שהתחיל בפוסט הקודם. הקו שמזכיר שלאסוף תחמושת עתיקה זה עיסוק (או טירוף) שעשוי להיות קוסם ומבדר (אם אתה בעל השריטה הספציפית הזו), אך מאחורי כל זה יש אנשים. חיילים צעירים שעזבו את הבית, עלו על סיפונן של אוניות גדולות והפליגו חצי עולם כדי להילחם בשמם של אידיאלים שנראו להם חשובים מספיק כדי למות עבורם. והרבה מדי פעמים, הם אכן מתו.
ומה שתמיד בלתי נתפס מבחינתי, זה כמה הזיכרון האנושי עלול להיות קצר טווח. החפצים הללו, שמצאתי בחולות שליד הים, אולי נראים אכולי קורוזיה ועתיקים. ובאמת, מה שכמעט בן 100 שנה הוא מבחינתנו עתיק. אבל זה כלום. פשוט כלום, מבחינה היסטורית. סבי, שעדיין עימנו (שיהיה בריא), היה ילד בגיל גן חובה בעיירה קטנה לא רחוק מלודג', כאשר הכדורים האלה נשמטו מנרתיקיהם של החיילים שהסתערו על העמדות הטורקיות. כלומר, הכל התרחש "הרגע" במונחים היסטוריים. והנה, כשאני מספר למעט האנשים שאני בוטח בהם מספיק כדי לספר להם - הם חברים, הם לא יזמינו אמבולנס שידאג לאישפוזי המזורז - בדרך כלל הם מגלגלים את עיניהם, מהנהנים בחוסר אמונה מהול ברחמים ומעל הראש שלהם מרחפת עננת קומיקס שבה נכתב "על מה לעזאזל הוא מקשקש, אין סיכוי שהיו פה קרבות!".
כמו במקרה כדוריות השראפנל, גם עניין הכפתורים התחיל מממצא אחד לא ברור, שהיה לי מספיק שכל לא לפסול אותו כחדש ולזרוק אותו בחזרה לחול. זה היה בחורף, בשיא הגשמים, כאשר ערוץ ניקוז אחד שמתפתל בכיוון כללי ממערב לדרום מזרח לא אכזב אותי יום אחרי יום. מי הגשמים של הלילה, תמיד סחבו משהו שמצאתי בבוקר. פעם כדור שלם, פעם תרמיל נקור, ופעם כפתורים. תמיד אותם כפתורים: דמיי קסדה בריטית ישנה, עם ארבעה חורים גדולים.
הראשון לא נשא שום סימן מיוחד. אבל בהמשך מצאתי לא מעט מהם, שנשאו הטבעה בצידם האחורי. נדמה לי שבאותם ימים - שלהי התקופה הוויקטוריאנית עוד ריחפו באוויר, האדוארדיאנית היתה בעיצומה - הבריטים אהבו להטביע שמות יצרנים על כל מה שזז. הם התגאו בתיעוש, בפטנטים, במפעלים הגדולים והסופר מתוחכמים שלהם.
הכפתורים, במקרה, היו אחד מהתחומים שבהם בריטניה ממש שלטה בשוק העולמי. ובתוך בריטניה, התעשייה התמקדה בעיר בירמינגהם, שם פותחו במאה ה-19 מכונות שפלטו (בדומה למטבעות) כפתורי פליז או נחושת בהמוניהם. אני, קרוב ל-100 שנה אחר כך, יכול לזהות ולתארך כך בקלות את הכפתורים. וזאת בגלל עוד דבר שלמדתי במסע הזה: חשבו על תחום עניין, כל תחום עניין - ובטוח תמצאו באינטרנט לפחות פורום אחד רציני שבו מומחים אדיבים, נחמדים, מעט אקסצנטריים אך ידענים עד אין קץ, שיסייעו לכם. האמינו או לא - יש פורום שבו בריטים שכאלה מנהלים דיונים מהורהרים על כפתורים. באחד מהם מצאתי אדם, וין קאלקט שמו, שסייע לי בהתלהבות רבה בזיהוי ובתיארוך. לא יאומן, בהתייחס לעובדה שסתם, נפלתי עליו משומקום עם מייל מנוסח באנגלית חצופה של ישראלי.
ובכן, אלה כפתורים סטנדרטיים שנתפרו למדיו של הלוחם הבריטי במלחמת העולם הראשונה, והכפתורנים המקצועיים מכנים אותם utility buttons. בכפתורים שבהם ההטבעה היתה ברורה דיה זיהיתי שלוש חברות:
- היטון אנד טיילור מבירמינגהם (שנכתבה מסביב לחלקו האחורי של הכפתור, מחוסר מקום, כך: B'HAM, נוסח שאפשר לראות בשילוט הדרכים האנגלי עד היום). חברה שנוסדה ב-1820, ובתחילה ייצרה אך ורק את הלולאות הקטנות שמרותכות לצד האחורי של הכפתור ודרכן תופרים אותו אל הבגד. מאוחר יותר הצטרפה לבום הגדול של ייצור הכפתורים בבירמינגהם.
- סמית' אנד רייט בע"מ מבירמינגהם, חברה שנוסדה ב-1840 ובראשית המאה ה-20 ייצרה כמעט אך ורק כפתורים למדי צבא, אך גם אצבעונים... עוד פרט היסטורי מעניין על החברה הזו: במהלך מלחמת האזרחים בארה"ב, היא סיפקה בדרכים לא דרכים - למעשה, הבריחה - כפתורים, סמלים, דרגות ותגים לצבא הקונפדרציה (הדרום). במשך השנים היו כמה גלגולים לדרך שבה נכתב שמה. אך הנוסח הספציפי הזה אופייני לתקופה של מלחמת העולם ה-1. הכפתור שבצילום היה במצב לא מי יודע מה מלכתחילה, ואני חיסלתי אותו סופית באמצעות פרוצדורת ניקוי ניסיונית, ו-obviously לא מוצלחת.
- ג'יי אר גונט ובנו בע"מ, לונדון. עוד חברה ותיקה, שנוסדה ב-1870 ומאז ומתמיד עסקה בייצור כפתורים למדי צבא, סמלי חילות לכומתות ותגי יחידה. סוג של צחובוי בגרסתו האנגלית - יחי ההבדל הקטן. החברה נקנתה לפני כ-20 שנה על ידי חברה דומה אחרת בשם פירמין ובניו, שמספקת לממלכה סמלים ומדי ייצוג מאז המאה ה-17 (!!) עדיין פעילה, וכוחה במותניה.
במשך חודשים ארוכים כל הכפתורים שמצאתי היו כפתורי היוטילטי נטולי ההדר. ואז מצאתי את אחד מהחפצים המרגשים ביותר שברשותי: הכפתור מחולצה (ירכית, ליתר דיוק) של מדי א' בריטיים. בשוק המכירות הפומביות לעתיקות צבאיות, כפתור כזה מניב דולרים בודדים. יש המון ממנו. אין מה להתרגש, תיאורטית. אבל אני, כששלפתי אותו מהזיפזיף הדק, הרגשתי מרחף באוויר.
אגב, סיפור המציאה הזה הוא פוקס מארץ הפוקסים. החולות של תל ברוך גדושים ברבבות, אם לא יותר, שיחים קוצניים שמותירים אחרים קוץ שעיצובו גאוני: כמו מוקש, הוא נראה כדסקית קטנה ועגולה שמצדה האחד היא חלקה, ומצידה השני היא מצוידת ב"שיניים" שנתפסות בכל דבר. זה עושה שמות בצמיגי אופניים, ואפילו נתפס היטב בסוליות נעליים. הכפתור שמצאתי נראה בדיוק אותו דבר לפני שניקיתי אותו - אותו קוטר, אותה צורה. לא היתה לי לכאורה שום סיבה להרים אותו. ובכל זאת, משום מה עשיתי זאת. פוקס!
ועכשיו אני מחזיק בו, וחושב על החייל הבריטי האלמוני שעמד בוקר בוקר למסדר. שמירק אותו בסיזיפיות באמצעות "בראסו". אני מחזיק בכפתור, מביט בחד הקרן ובאריה - הסמל ההראלדי של כס המלוכה הבריטי - קורא את הכיתוב "אלוהים לימיני" שלמרגלות שתי החיות (אחת מהאירוניות הגדולות היא שהמוטו הבריטי כתוב בצרפתית), מביט וחושב על האצבעות שכפתרו את הכפתור הזה.
כי משאלה טורדת אחת קשה להתחמק: מה הסיבה לכך שבגבעות האלה, הממצא השני בשכיחותו אחרי תחמושת הוא כפתורים ממדים של חיילים? נראה לי מעט לא סביר, שכל כך הרבה חולצות נתלשו באותו קרב ואיבדו כפתורים. יותר סביר, שמדובר בחולצות שנותרו מוטלות על החול, ועם הזמן התפוררו והותירו מאחוריהן רק את חלקי המתכת. והן הוטלו על החול, בין משום שהיו שייכות לחיילים שנפצעו וטופלו ותוך כדי הטיפול החולצות נפשטו או נגזרו, ובין משום שהיו שייכות לחיילים שנותרו מתים בשטח.
התיעוד של הקרבות מול הטורקים באיזור הזה - מצליחת הירקון ועד ההגעה לג'נין - לא מדבר כמעט על אבידות באיזור יפו-תל אביב-צפונה משם, בעיקר משום שבדיעבד, ההצלחה הגדולה של הצליחה החשאית האפילה על כל שאר הפרטים. עד שיהיה לי מספיק זמן כדי לנבור ברשומות של בתי העלמין הצבאיים של צבא הוד מלכותו/ה (אל דאגה, יש גם אתר כזה, מאוד מסודר ומפורט) זה יישאר, לעת עתה, כהשערה מצמררת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה