מעיל תלוש מחפש חבר

מהדיונה הנפלאה שמדרום ל"סי אנד סאן", הנה ממצא מרגש חדש - אבל באמת מרגש, לפחות אותי - כפתור נוסף, שלם להפליא, שנשר ממדיו של חייל בריטי יום אחד בסוף 1917. הכפתור השמאלי, הקטן יותר, נמצא לפני יותר משנה כ-2 ק"מ משם. החזרתי אותו למצב כמעט חדש, זהוב ונוצץ, ובדיעבד אני קצת מצטער על זה.

ההכפתור הקטן היה שייך לירכית "שירות כללי", ולכן הוא לא כפתור רג'ימנטלי - כלומר נושא תבליט ייחודי ליחידה הלוחמת - אלא כפתור שנושא תבליט של האריה והחד-קרן, סמל הצבא הבריטי. גם הגדול נושא את סמל צבא הוד מלכותו, וכנראה הוא השתייך לבגד מסיבי יותר. אני חושב שיש סיכוי טוב שמדובר ב-trench coat, המעיל הארוך והכבד שהגן על החיילים במלחמת החפירות. לימים, דוגמת המעיל הזאת הפכה לפופולרית מאוד. למעשה, זו גזרה שקיימת עד היום.

הכפתור השתמר במצב מעולה: הלולאה הקטנה שבצידו האחורי נותרה שלמה. ברוב המקרים היא לא שורדת. ההטבעה בצד האחורי חושפת שהכפתור יוצר על ידי "פירמין ובניו". זו חברה שקיימת מאז המאה ה-17, ומספקת מאז ועד היום אביזרי לבוש, סמלים וכפתורים לצבא הבריטי.

מעיכה קטנה בין ראשם של האריה וחד הקרן מעיבה על יופיו של הכפתור. אחרי 93 שנה בתוך חול ים בהיר ונקי, מצב השימור שלו כה מדהים עד שאחרי כמה דקות שהייה בין האצבעות (הוא כבד, עגלגל ונעים למישוש), הפטינה החומה כבר החלה להיעלם ומתחתיה צץ בעצמו, ללא שימוש בחומרי ניקוי, צבע הפליז הזהוב.

לרוץ לספר לחבר'ה

הייתי נטול מחשב ואינטרנט כמה ימים. לכן עדיין לא הספקתי להעלות צילומים, וזה יהיה עדכון קצרצר ונטול ויזואליזציה של שני דברים מסעירים שנמצאו תוך כדי סופת גשם מטורפת, שבעיצומה גררתי את בני לקפץ על גבעות החול.
1. כפתור גדול, שלם ויפהפה שהיה מחובר פעם למעיל צבאי בריטי. בניגוד לכפתור החולצה שמצאתי בעבר, הכפתור הזה נותר במצב כמעט מושלם (פרט למעיכה קטנה) - כולל הלולאה הקטנה מאחוריו.
2. חלק נוסף ממרעום זמן.  עכשיו אני יכול להושיב את החלק הישן יותר על גבי החלק החדש (ההתאמה מושלמת) ומה שחסר לי הוא טבעת נוספת אחת, והכיפה העליונה שמבריגה את כל החלקים למקומם. מקווה שהם אי שם בסביבה, בתוך החול.
יש עוד כמה ממצאים מוזרים ומרתקים. אעדכן בקרוב + צילומים.

הספק של בוקר אחד

על המחצלת הקטנה מונחים בערבובייה חפצי מתכת שונים, משונים, ישנים יותר וישנים פחות. את כולם מצאתי הבוקר במהלך ביקור בן שעה וחצי בדיונת החול שעליה כתבתי בפוסט הקודם. יומיים של רוחות חזקות שינו שוב את פני הדיונה. חלקים ממנה נותרו קירחים. חלקים אחרים קושטו בכיסוי חדש, נקי מאוד, מעוטר בגלים העדינים שמציירת הרוח. כאשר מביטים רק בקטעים האלה, שכאילו נתלשו ממדבר רחוק, אינסופי ורומנטי כלשהו, אפשר לשכוח - לשכוח לשניונת או שתיים - שעל פיסת הטבע הקטנטנה הזאת כבר הוטל גזר דין מוות.
אני חושב שזו הסיבה שאני חוזר לשם שוב ושוב בכפייתיות מעוררת דאגה. אפשר להגדיר את זה: איסופי הצלה. זה או אני, או אף אחד. זה או אני, או שהדחפורים יגרסו, יהפכו ויקברו הכל לנצח.
אז מה מונח על המחצלת? הנה פירוט.
החפץ העגול שמונח למטה מימין הוא חלק ממרעום זמן ארטילרי. עבר הרבה זמן מאז שמצאתי אחד כזה, משהו כמו שנתיים.
תרמילי הרובה הם שוב תרמילים בקוטר 0.303 של רובי לי-אנפילד בריטיים. כולם ירויים. כולם נמצאו באיזור מרוכז מאוד, משובצים בקרקע החמרה שמתחת לשכבת החול הדקה.
התרמיל שמונח משמאל למטבע ה-10 אגורות מימי הלירה הוא תרמיל של כדור מאוזר בקוטר 7.92. שוב מדובר בכדור שמוצאו מגרמניה הנאצית. הפעם כדור שיוצר ב-1936. הוא השלם והנאה ביותר שמצאתי עד כה. השאלה כיצד ולמה הגיעו לפלשתינה המנדטורית כדורים מהרייך השלישי עדיין בלתי פתורה.
במרכז-שמאלה אפשר לזהות שני כדורי שראפנל. גם עליהם כתבתי בעבר. מכיוון שהן הכדורים והן המרעום הם בריטיים, אפשר להניח שהסתערות קדמה הרעשה ארטילרית כדי להוריד את ראשי המגינים. אחר כך הסתערו החיילים הבריטיים על אותה נקודה ממש.
מצד ימין יש אוסף קטן של מטבעות: 2 שקל ו-10 אגורות מימינו. אגורה ישנה ו-10 אגורות מימי עידן הלירה, שקל ישן אחד (כבר כתבתי בעבר על עמידותו הגרועה של המטבע הזה), סנט אחד משנות ה-60 של המאה הקודמת ו.. עוד מטבע עתיק. השלישי שאני מוצא באיזור. השניים הקודמים נמסרו לרשות העתיקות. גם המטבע החדש - על אף שההטבעה שלו נמחקה כמעט לחלוטין ויש להניח שהוא חסר ערך כלשהו - יימסר לרשות.

יישור קו בדיונה

זה יהיה עוד פוסט של הרבה תמונות ומעט מילים.

הזמן הוא משאב שמחולק לי במשורה בימים אלה. לכן, אם כבר נולדות לי שעה או שעתיים חופשיות לשיטוטים, ברובם המכריע של המקרים הן יוקדשו לגבעות תל ברוך.

באחרונה התחלתי להתמקד בחלקן הצפוני, זה שגובל מצפון בפרויקט "סי אנד סאן". זה שבעבר מצאתי בו מצבור נאה של כדורי לי-אנפילד, וגם מטבעות עתיקים. נקודה ספציפית שאני בודק שוב ושוב היא דיונת החול הגדולה האחרונה בכל האיזור. הדיונה נמצאת בערך באמצע הדרך שבין "סי אנד סאן" לתחנת הדלק "פז" הסמוכה. היא משתפלת מזרחה בשיפוע חד למדי משיאו של רכס הכורכר ועד לרחוב נטול השם, שבינתיים קוראת לו עיריית תל אביב רחוב 2040. עד לפני כמה שבועות, היא עדיין היתה דיונה נאה, עמוקה, שאומנם ג'יפים טוחנים אותה הלוך ושוב בסופי השבוע, אך איכשהו תמיד היא מסתדרת ולובשת מחדש את צבעה הלבן, צבע חולי עדין של מדבר.

לאחר הגשמים האחרונים, גם זה מתחיל להשתנות. אולי הג'יפאים קצת הגזימו. אולי זה תהליך טבעי, מחזורי. מכל מקום, חלקים מהדיונה נסחפו לבלי שוב. להפתעתי, מסתבר שזו לא ממש הדיונה שחשבתי שהיא. כלומר, זוהי לא ערימה עצומה של חול נודד אלא גבעה במבנה הקלאסי של רכסי מישור החוף - כורכר ועליו מצבורים של חמרה כבדה. החמרה הזאת היא שנחשפה עכשיו, במעין קרחות קטנות וכהות שמנקדות את חול הים הבהיר. באחת מהן, שאורכה אולי כ-10 מטר ורוחבה מטרים בודדים. מצאתי שוב מצבור מרשים של תרמילי לי-אנפילד ירויים. גם הפעם נשבר שיא, כשבשני ביקורים הניבה אותה קרחת חול קטנה יותר מ-30 תרמילים. 

בשונה מתרמילים שכל השנים הארוכות הללו נחו בתוך חול ים, התרמילים שהיו נעוצים בחמרה השתמרו פחות טוב. הם שלמים, ברובם, אך קשה מאוד להסיר מהם את שכבת הפטינה, ולעתים ההטבעות שלהם אינן קריאות - והן אינן קריאות באופן בלתי הפיך. מכל מקום, התרמילים שכן אפשר לקרוא את ההטבעות שלהם יוצרו בין השנים 1915 ל-1917, כאשר אף אחד מהם אינו נדיר במיוחד (הטבעות יצרן מטיפוס K, J ו-R/|\L). שני תרמילים נשאו את ההטבעה VI, כלומר כדור מסוג "מארק 6"  בעל קליע עגול ומיושן ולא קליע מחודד בעל פרופיל אווירודינמי. מציאה מוזרה יחסית, שלא היתה צריכה להגיע לאזורנו בשלב זה של מלחמת העולם.

כמות התרמילים הגדולה מאוד גרמה לי לחשוב שוב על התנהלות הקרב בתל-רקית. יש פה אנומליה שחייב להיות לה פתרון הגיוני, היסטורי. ההגיון (ומרשמי הקרב הסכמטיים שמופיעים באתרים שעוסקים ב"מלחמה הגדולה") גורס שהכוחות הבריטים הגיעו מדרום, חצו את הירקון, המשיכו צפונה ושטפו את קו המוצבים הטורקי מתל-רקית במערב ועד למקום שבו נמצאת הדר יוסף של ימינו. אך ייתכן שבשטח, כיוזמה מקומית של מג"ד, בוצעו הונאה ובמקביל איגוף. כוח הונאה קטן תקף "כמו שהגיוני", מדרום לצפון. בעוד שכוח משמעותי יותר איגף את תל רקית מימין ותקף את היעדים הטורקיים מצפון מזרח לדרום מערב. לכן, במורדות הדרומיים של התל מצאתי במשך שנתיים כדורים ותרמילים בתדירות של אחד או שניים כל כמה שבועות. ואילו במורדות הצפוניים-מזרחיים שלו אני מוצא מצבורים של עשרות תרמילים. האם יש ביסוס לתיאוריה הזאת? בינתיים לא.

ועכשיו, רצף הצילומים הבלתי נמנע. אפשר לשים לב איך השכבה הדקה של חול ים הוזזה על ידי הגשם, ואיך חלק מהתרמילים ניצלו בנס ממעיכה על ידי ג'יפים מיד לאחר שנחשפו. בכל פעם מחדש אני לומד להעריך את עמידותם המופלאה של תרמילי הפליז הישנים. בצילום החמישי אפשר להבחין בהטבעה הנדירה VI, שמסמלת קליע מסוג מיושן, עגול.

זוהי הדיונה. בצילום האחרון, מימין למטה, אפשר להבחין באחד מהקטעים הקירחים שלה, שמתחתם נחשף בסיס החמרה. שימו לב לג'יפ. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת, וברכב ישבו כמה צעירים שיכורים. מאחורי ההגה ישבה נערה, שיכורה אף היא.

ולקינוח, ניסיון ראשון: סרטון וידאו באיכות מזוויעה שמתעד את הרגע שבו נשלף תרמיל מהאדמה, אחרי קבורה של 93 שנה.


Untitled from Cartridge Guy on Vimeo.