קח תרמיל: הביאו את הארטליריה

כפי שכתבתי בעבר, כאשר התייחסתי לכדוריות השראפנל הרבות שאפשר למצוא באתר, נעשה שימוש מאסיבי למדי בכיסוי ארטילרי במהלך המתקפה הבריטית שנערכה בלילה החורפי שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 ובה נכבש מוצב החוף הטורקי בתל א-רקית (היא חוף תל ברוך של ימינו).

אז את הכדוריות הזכרתי, ועכשיו אתייחס לסוג אחר של ממצאים שמעידים על ההרעשה שנחתה על ראשיהם של הטורקים המסכנים (שליתר דיוק היו לוחמים מחטיבה צ'רקסית, פלוס כמה מפקדים גרמנים). באחד מימי החורף אשתקד, לאחר כמה לילות של גשמים עזים, בעודי הולך בשבילים שמטפסים אל הגבעה המרכזית באתר, זיהיתי משהו חלוד ושחור בולט מאמצעה של הדרך. מדובר ממש בדרך המלך, שביל רחב וכבוש היטב בצמיגיהם של הג'יפים שמרבים להסתובב במקום. למעשה, ה"משהו" הבולט הזה היה ממוקם בדיוק בין שני קוליסים טריים. אם אותו ג'יפאי אלמוני היה מסיט את ההגה שלו כמה אלפיות ימינה או שמאלה - לא הייתי רואה כלום, והייתי מאבד את אחת מהמציאות החביבות עלי ביותר.

התחלתי לנסות לשלוף החוצה את הממצא. היתה לי תחושה עמומה שזה משהו שראוי לחלצו מהאדמה. האמת היא, שבאותה תקופה היתה לי פנטזיה מטופשת למצוא שם רובה שלם ומרשים ולמסור אותו למוזיאון כלשהו. חשבתי שאולי זה זה. אך העקשן החפץ היה תקוע היטב בחמרה הכבדה. רגע לפני שהתייאשתי והלכתי לי הלאה, התערבה יד האלוהים והבחנתי במדחף ישן של טיסן, מוטל לצד הדרך. בשנות ה-70 המאוחרות היתה קיימת דרך נוחה שהובילה בערך מהמקום שבו נמצאת כיום הכניסה לחניון של חוף תל ברוך - ועד לפסגת הגבעה. המקום היה חביב מאוד על מטיסי טיסנים ודאונים. בתור ילד בן 7 או 8, נהגתי לנדנד לאבי שניסע לשם לראות טיסנים. עכשיו מותר לגלות, שבסתר ליבי תמיד קיננה בי התקווה המרושעת שאולי יתמזל מזלי ואצפה באחד מהם מתרסק ומתפרק לרסיסים באופן מרהיב. אז הנה, 30 ומשהו שנים אחר כך אחד משרידיהן של אותן התרסקויות (שאף פעם לא יצא לי לראות!) עומד לשמש אותי.

באמצעות המדחף ניקיתי את החול מסביב לחפץ, ואז כבר זיהיתי שמדובר במרעום.

אני מודה שבטמטום ובחוסר זהירות יחסי לא חשבתי על האפשרות שהדבר הזה מסוכן, שאולי מדובר בשפיץ של פגז שלם שלא התפוצץ. מכל מקום, כעבור דקות ספורות הוא היה בידיי. כבד במידה מפתיעה, ושלם לגמרי - גם אם חלוד לחלוטין (כך חשבתי באותו הרגע).

רצתי הביתה, עם ההרגשה הכיפית הזאת של ריחוף שתופסת אותך בכל פעם ששיחקת אותה וגרפת את כל הקופה האספנית שלך. לפי הנוהל הקבוע - קצת חיפושים בגוגל וזיהיתי את החבר החדש באוסף. מדובר במרעום הקשה מס' 101. כך הוא נראה כשהוא במצב מעולה (כפי שרבים ממנו נמצאים על ידי אספנים בשדות הקטל של בלגיה וצרפת):

מרעום הקשה מס' 101 (צילום: מתוך האתר המעולה passioncompassion1418)

המרעום שלי קצת פחות חתיכי. החלק העליון, שנראה בצילום שלמעלה כמו ראש של בורג גדול, היה קיים אצלי בהתחלה. אבל החשיפה הפתאומית לאוויר אחרי יותר מ-90 שנה מתחת לקרקע עשתה לו רע. כמו טבור של תינוק קטן, כעבור כמה ימים הוא התחיל להתפורר לי בין האצבעות עד שנעלם כמעט לחלוטין. חבל, אבל לא נורא. חלפו עוד כמה חודשים, שבמהלכם התמקצעתי ושיכללתי את טכניקות הניקוי והשיחזור שלי (ע"ע הפוסט הקודם-קודם). ואז, תוך הקרבת שלושה לימונים גדולים דווקא בתקופה שבה מחירם היה אסטרונומי, התגלה צבע הפליז המקורי של המרעום. כפי שניתן לקרוא בבירור מההטבעה, המרעום יוצר במאי 1917. כלומר, הוא הגיע לזירת ארץ ישראל כשהוא בן חודשים ספורים בלבד. עוד עדות למערך הלוגיסטי המרשים והיעיל של הבריטים באותה מלחמה נוראית. וכך הוא נראה לאחר טיפול:

המרעום מתל ברוך. תאריך ייצור: 5-17

ועוד הטבעה ששרדה, המספרים 21 ו-69. כנראה מספר אצווה

האות E, ובורג שאין לי מושג מה היתה מטרתו

כמה שבועות לאחר שמצאתי את המרעום השלם, מצאתי חלק ממרעום אחר - טבעת בודדה ששרדה מתוך מנגנון נפלא ויפהפה. בעוד שהמרעום הראשון הוא בעל מנגנון הקשה פשוט (הקורא לבני - כאן אתה יותר ממוזמן לפרט ולהסביר על ההבדלים בין המרעומים, ואיך עובד הבפנוכו שלהם), המרעום הזה הוא בעל פעולה כפולה: השהיית זמן והקשה. וליתר דיוק, מרעום מס' 80. הטבעת היא חלק מהמנגנון שבאמצעותו נקבע מראש עיתוי ההתפוצצות של הפגז - כשהכוונה היא לפוצצו בגובה מסוים מעל פני הקרקע. ההקשה היא נועדה להבטיח שאם משהו השתבש בתכנון ובחישוב המוקדמים, הפגז בכל זאת יתפוצץ כשיפגע בקרקע. מכאן, שלהערכתי מרעום זה היה מחובר לפגז שהכיל כדוריות שראפנל.
אגב, סיפור אירוני שקשור למרעום הספציפי הזה מספר על כך שהבריטים העתיקו אותו ממרעום גרמני מקביל. כשהסתיימה המלחמה, וגרמניה נדרשה לשלם פיצויי עתק, היא התחשבנה עם הבריטים על הפרת הפטנט חסרת הבושה, וקיזזה מהפיצויים את הסכום המגיע לה בגין אותה העתקה. כלכלה של מוות ודם.