הגבעה שליד פתח הקיבוץ

רעייתי היתה צריכה לנסוע במסגרת עסקיה למקום כלשהו, סמוך לקיבוץ גבעת ברנר. אני התלוויתי על תקן סוחב ארגזים ועובד כללי. לא התחלה מבטיחה לכלום, נכון?

סיימתי את פרק הסחיבה והסיוע, ונותר לי מעט זמן להסתובב באיזור. כבר כשחנינו במגרש החנייה של האתר (לא רחוק מהכניסה לקיבוץ, סמוך למתקן לוגיסטי גדול של חברת צ'מפיון מוטורס) הבחנתי מרחוק בקבוצה של חצבים שפרחו בטור עורפי מדויק. זהו סימן מעיד מובהק לכך שבמקום היו חלקות אדמה פלשתיניות. ערביי הארץ נהגו לטמון באדמה בצלים של חצבים, כדי שבסוף הקיץ, אלה יפרחו בזריזות ויסמנו את גבולות הנחלות של כל אדם ואדם. כך, כשצריך להתחיל לעבד את החלקות לקראת החורף - לא יהיו טענות לאיש. לכן, כאשר רואים שורה מדויקת כזאת של חצבים - המשמעות היא שבאיזור היה כפר פלשתיני שאינו עוד.

בדרך כלל אני שולט לא רע בגיאוגרפיה ובהיסטוריה הארצישראלית. אך במקום הזה, נקרא לו "גזרת צומת ביל'ו", אני דווקא חלש מאוד. פרט לכפר קובייבה, שסביבו התפתחה לימים רחובות (ומשום מה הוא העניק את שמו לכדורי הבוץ, כלומר קובייבות, שילדים מכינים על שפת הים), אני בור לחלוטין. אך אמרתי לעצמי: אם יש חצבים - היה כפר. ואם היה כפר ואינו עוד - היו קרבות. ואם היו קרבות - יש ממצאים. והתחלתי ללכת בשטח, בעוד יום לוהט מדי.

השביל ממגרש החנייה אל גבעות הכורכר שנראות באופק

לאחר מאות מטרים בודדות השביל מטפס אל רכס כורכר גבוה באופן חריג. בשיא הטיפוס, במקום פסגה של גבעה, הגעתי למקום ששימש כנראה כאתר לכריית כורכר לצורך בנייה. העלייה הסתיימה ב"סכין" חדה, שמתחתיה אמבטיה עמוקה שחלק מקירותיה קרסו עם הזמן, ובמורדות שלה מתגלגלים גושי כורכר עצומים. קריסה של מצוק כורכר היא עניין פתאומי ולגמרי לא סימפטי, אז החלטתי להתרחק מהמקום ולהמשיך הלאה אל הנקודה הגבוהה באיזור. ואז מצאתי את זה:

גרמני יליד 1917, פה בגבעת ברנר

זהיתי מייד שמדובר בתרמיל 7.92X57, הלוא הוא מאוזר. הוא היה במצב מחפיר: עקום, אכול, נטול פיקה ומצופה באבק עד שההטבעה שלו הפכה לבלתי קריאה. בעודי מאמץ את העיניים בשמש הבוהקת, התקשרה אלי הרעיה: בוא מהר, היא אמרה, אני צריכה שתחזור להמשך המשימות. הכנסתי את התרמיל לכיס, שבתי לשלל משימות מפרכות ומיוזעות, ושכחתי ממנו.
בבית, לאחר ניקוי ראשוני באמצעות לימון, גיליתי שהכדור הזה זקן בהרבה ממש שהינחתי קודם. ההנחה הראשונה שלי היתה שמדובר שוב בכדור מתקופת גרמניה הנאצית. כבר למדתי בעבר שתחמושת שכזאת זרמה איכשהו, בדרכים לא דרכים, אל המחתרות של תקופת המנדט ואל צה"ל הצעיר.
אבל הקידוד על ההטבעה היה שונה, מה גם שהמספר "17" רמז על שנת ייצור קדומה בהרבה - תקופת מלחמת העולם הראשונה.
שוב, גיגול ועיון בוויקיפדיה. והופ, הנה הפתעה: על רכס הכורכר הזה נערך ב-11 בנובמבר 1917 קרב משמעותי למדי במלחמת העולם הראשונה, במסגרת המערכה של הגנרל אלנבי על כיבוש ארץ הקודש. הקרב ידוע כיום בשם "הקרב על רכס מוגהר" (אם כי אצלנו, השם יבוטא כמע'אר, בדומה לכפר שבצפון). במקום להלאות בפרטים אתן פה לינקים מעניינים וממצים: הנה אחד, והנה השני. שני דברים שכן אזכיר הם אלה:
1. מקובל לראות בקרב על כיבוש באר שבע את המתקפה המוצלחת האחרונה בהיסטוריה המודרנית שבה נעשה שימוש בפרשים. ובכן, לא נכון: הקרב על רכס מוגהר ראוי להיחשב כך, אם כי ממדיו צנועים יותר (800 פרשים רכובים על סוסיהם הסתערו על העמדות הטורקיות/גרמניות).
2. בקרב הזה, שלא היה לי מושג על קיומו עד אתמול, נהרגו 2,016 לוחמים משני הצדדים. זה כמעט בלתי נתפס: כמות שמתקרבת לאבדות שלנו במלחמת יום הכיפורים, במהלך קרב על מתחם חפירות אחד, כחלק מפינה אחת של זירה אחת במלחמה גלובלית עצומה.
הבריטים איבדו שם גם כמה קצינים בכירים. רישומיהם מאזכרים באותה מידה של אבל גם את נפילתם בקרב של כמה מאות סוסים. תהי נשמתם צרורה באורוות החיים.

אין פיקה, כך שהרווחנו הצצה לקרביים של התחמושת הגרמנית

ובחזרה לכדור עצמו. זיהוי מדויק של כדורים גרמניים מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היא סיוט לא קטן. הסיבה היא שבזמנים שונים נעשה שימוש באותיות זהות לסימון מפעלים שונים. המזל הוא שהגרמנים נהגו לקודד גם את החומר שממנו יוצר התרמיל. מכיוון שהאספנים יודעים מי ייצר מתי ומאיזה חומר - אפשר לקבוע מיהו היצרן. במקרה הזה, הצירוף S67 אומר שהתרמיל יוצר מפליז שהתרכובת שלו היא ביחס של שני שליש נחושת ושליש אבץ. ה-S פירושה מפעל הנשק והתחמושת שפנדאו (שייצר גם מכונות ירייה מפורסמות), וה-2 מעיד על כך שזוהי אצוות הייצור השנייה לאותה שנה, כאמור 1917.
ראוי לציין שמציאה של כדור שיוצר כה סמוך לקרב מקעקעת את התיזה שפיתחתי בעקבות הממצאים הטורקיים מתל-רקית. או שהיא מעידה על כך שהכוחות הגרמניים בארץ ישראל דאגו לעצמם טוב ושרשרת האספקה שלהם לא נפגעה, בעוד שהכוחות הטורקיים היו במצב רע בהרבה.