חמץ לפסח

זו הפעם השלישית שמתקבלת החלטה לתקוף את תל א-ריש (תל גיבורים). בפעמיים הקודמות נחלתי כישלון חרוץ, ואפילו לא הצלחתי להתקרב לשטח שעניין אותי ואותו רציתי לסרוק. נקודת המוצא שלי היתה שאין טעם לעלות על ראשו של התל, ולהסתובב ליד הפילבוקס הערבי הישן ובאתר ההנצחה הנאה שהקימה עיריית חולון. כיום זהו פארק, עם מדשאות רחבות ידיים, שבילים ומדרכות. אם יש שם משהו, הוא מתחת ל-50 ומשהו שנות פיתוח.

מה שעניין אותי הוא השטח הפתוח היחיד באזור, שנמצא צפונה ומערבה משם, בתחום המוניציפאלי של תל אביב. בשנים האחרונות, כשנסעתי דרומה הבחנתי שלא רחוק מנקודת הפיצול של כביש 20 מכביש 1 רואים בצד ימין מגרש כורכר גדול וכמה מבנים ערבים. הנחתי שאם יש באזור ממצאים, הם פזורים שם. אבל בגיחות הקצרות ומוגבלות הזמן שלי לא הצלחתי למצוא את הדרך אל המגרש ואל הבתים הערבים!

בביקורים הראשונים חניתי ליד "בית פנורמה" המכוער (מבנה ובו עסקים ובתי מלאכה קטנים, לא רחוק מבית המעצר אבו-כביר), טיפסתי על סוללת עפר דרומה ומיד טבעתי בסבך של קוצים, אורוות סוסים מאולתרות שכלבים תוקפניים מסתובבים סביבן, ואתרי הטמנת פסולת בניין שחוקיותם מוטלת בספק. כל השטח מתאפיין בהשתלטויות פרועות על אדמות. זה לא המקום שרוצים להסתובב בו לבד.

לכן, כאשר לבני הציע שנצא שנית אל איזור התל, וזה אפילו נפל יומיים לפני יום השנה ה-63 לאותו קרב עגום, הסכמתי בהתלהבות.  פרט קטן שלא סיפרתי לו, זה שאני רוצה להסתובב שם, באותם מגרשים לא נעימים. הוא דווקא חשב יותר בכיוון של הפילבוקס.

נפגשנו במגרש החניה שמתחת לפילבוקס. לקח בדיוק שנייה להבין שהסיכויים למצוא בשדה הקרב הנושן הזה כדור, תרמיל, או שריד כלשהו קרובים לאפס מאופס. ובכל זאת, החלטנו שאם כבר הגענו לאתר הזה – שבו ספגה חטיבת גבעתי הצעירה טראומה נוראה – למה לא נסתובב בו.

לאחר סיבוב קטן סביב הפילבוקס (שהוקם על ידי ערביי יפו, בתמיכה ובתכנון של סייען גרמני) נענו לעבר המורדות המזרחיים של התל. כלומר לצד שפונה לכיוון בית הספר "מקווה ישראל". שם, בכיתות הלימוד, התארגנו הלוחמים בחופזה לקראת כיבוש התל, ב-28 באפריל 1948. הטווחים קצרים להדהים. קשה לדמיין, קשה לעכל, איך נראו החיים ערב המלחמה, כששתי אוכלוסיות עוינות וחמושות חיו ממש זו דבוקה לזו. נסיעה מתל אביב דרומה לכיוון חולון, או מזרחה לכיוון ירושלים חייבה ישראלי להתחכך ביישובים גדולים מאוד, ובעייתיים: תל כביר, תל א-ריש, סלמה, חירייה, יאזור ועוד כמה. מבצע "חמץ", שכיבוש תל א-ריש היה חלק ממנו, היה אמור לפתור את הבעיה הזאת. והוא פתר: כל היישובים האלה אינם עוד.

ובחזרה לצד המזרחי של התל. הסתבר שזו הנקודה היחידה באתר, שבו עדיין אפשר להבחין בקרקע המקורית של האזור. ירדנו ועלינו שוב ושוב במדרון התלול, שמתחתיו ניצב בית ערבי ישן שהוסב לספק בית אבות, ספק בית משוגעים. המשכנו בסריקה על רקע יללות וצווחות נוראיות שנשמעו כל הזמן מכיוון המוסד המצמרר שלמטה. במאמץ רב, רגע לפני שהתייאשנו סופית, מצאנו חלקיק קטן של רסיס. ככל הנראה של מרעום מס' 161, שהיה מוברג לפצצת מרגמה בקוטר 2 אינטש (51 מ"מ). זהו, זה כל מה שנשאר פיזית מהקרב המר.

עכשיו שלפתי את התוכנית המתוחכמת שלי: לפנות לצד השני של נתיבי איילון, צפונה משם, למגרש הפנוי הענק ולבית הקברות.

זה כל מה שנשאר. הרסיס הבודד שנמצא

מרעום מס' 161, הפוך ביחס לצילום הרסיס שמימין

חנינו שוב ליד "בית פנורמה", אלא שעכשיו היקפנו את חלקת האדמה מממערב ומצאנו את הכניסה: שער שמוביל לתוך חצר פנימית של בית באר ערבי. כיום, הבית משמש חברה לייצור מצבות, שצמודה לבית העלמין המוסלמי שהוא חלק מהאתר. בעבר הבאר שימשה פרדסים שניטעו מזרחה משם, למרגלות השטח הגבעי, היכן שכיום עוברים דרך חיל השיריון ונתיבי איילון. השטח כולו – כ-100 דונמים גודלו – היה שייך בעבר למשפחת טאסו הארמנית. החבר'ה האלה שקעו לתוך מאבקי ירושה כבר בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת. אך עד היום האיזור ידוע בשם "בית הקברות טאסו". וגם היום, כמו אז, הוא כרוך בסכסוך נדל"ני מר.

מבחינתנו, עשרות שנים של סכסוכים משפטיים, פירושם שטח בלתי נגוע. אף טרקטור, דחפור או מכבש לא נע שם מזה כ-70 שנה. וזה מכרה זהב, שלא לומר גן עדן. פרט לשטח מוגבל שבו פעיל בית הקברות המוסלמי, הכל נקי ופתוח, ואפשר להסתובב ולהתרשם כיצד נראה שדה הקרב לפני שטבע בתוך חולון. זהו רכס כורכר נמוך שמשתפל בשיפוע מתון מזרחה וצפונה. הקרקע צחיחה לחלוטין, כמעט כלום לא מצליח לצמוח עליה. פה ושם נמלטת בבהלה חוגלה במעוף הנמוך והמגושם שלה.

על הקרקע מוטלים שרידים שכל אחד מהם הוא כמוסת זמן קטנה. הנה מסמרים גדולים בעלי חתך רבוע, מסמרים תוצרת בית, שחושלו במהלומות פטיש ושימשו למסמור הקורות הגדולות מעל למבני האבן. הנה סוליות נעלי עבודה (או צבא?!) עתיקות, סוליות מעור עבה, שעדיין מחוברות להן לוחיות ברזל חלודות בחרטום ובעקב. והנה מבנים כמעט שלמים, חוץ מהגג שנעלם, בנויים מלבני כורכר גדולות. עדיין, גם עכשיו, אפשר להרגיש את הנטישה הגדולה.

ואז, ליד אחד מאותם בתים, מצא לבני את המציאה שבשבילה היה שווה להגיע לשם: תרמיל של רובה צרפתי מדגם "לבל". זוהי תחמושת נדירה למדי באיזור שלנו (שתמיד נחשבה אצלי כסוג של הולי גרייל, והנה סוף סוף עיני שוזפות אותה במציאות)

. הכדור, שקוטרו 8 מ"מ, אחד מהכדורים המודרניים הראשונים שיוצרו, כבר נחשב למיושן מאוד באותה תקופה. הוא זלג לזירה הערבית-ישראלית מסוריה ולבנון (שנשלטו על ידי צרפת) והשימוש בו אופייני יותר לכוחות ערביים שבאו מצפון. הוא היה קיים במספרים קטנים גם אצלנו, כנראה כנשק שלל מידי אותם כוחות ערביים צפוניים (מכאן שהוא עשה את המסלול הפתלתל והארוך הבא: צרפת-סוריה-ערביי הגליל-מחתרות ישראליות).

התרמיל שנמצא יוצר ב-1930 בעיר בורז' שבמרכז צרפת, בבית חרושת בעל השם הנפלא "סדנאות בית הספר לפירוטכניקה". מי השתמש בו? או, הנה סוגיה.

אני סבור שזהו ממצא סופר-מרגש, שבמידת סבירות גבוהה לפני 63 שנה התגלגל בין אצבעותיו של לוחם בצבא ההצלה של קאוקג'י, אחד מכ-200 לוחמים שביצעו את התקפת הנגד המפתיעה, שגרמה לזוועה על התל. אחד מהלוחמים שבסוף אותו קרב ביצעו שפטים נוראיים בגופותיהם של ההרוגים מגבעתי.

נכון, הנקודה שבה הוא נמצא לא הכי מסתדרת עם תיאור הקרב כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. אנחנו יודעים שלוחמי קאוקג'י הגיעו ממערב, מיפו. ושלוחמי גבעתי נמלטו דרומה ומזרחה, אל חולון ומקווה ישראל. וחוץ מזה, באומדן גס התרמיל מונח במרחק של כ-300-400 מטר מהתל. טווח גדול מדי לשימוש ברובה פרימיטיבי כמו ה"לבל".

לוחמי צבא ההצלה מצוידים בערב רב של כלי נשק. הבחור החמישי משמאל
 בשורה  השנייה (לצידו לוחם מצויד במקלע ברן) אוחז ברובה לבל

אבל אני אומר: אף אחד לא יודע באמת איך התנהל הקרב. כששומעים עדויות של לוחמים מבינים שהבלגן חגג. אין לדעת בדיוק מי ירה לאן, או מי נע לאן, לאחר שהכוח התפצל לחוליות קטנות שדאגו להישרדותן. באותה מידה, אין לדעת איך התפתחה התקפת הנגד. בעיני הגיוני שהכוחות הערבים שהגיעו ממערב המשיכו בתוך הכפר הידידותי להם תל א-ריש, ותקפו גם מצפון לתל. ובכלל, יכול להיות שהכדור שמצאנו אכן נורה מערבה מהנקודה שבה מצאנו אותו, וב-63 השנים שחלפו מאז הוא התגלגל לאיטו במורד רכס הכורכר, נישא על מי הגשמים הלאה והלאה.

הגביע הקדוש של התרמילאות. תרמיל 8 מ"מ לבל שאיתר לבני בין המבנים הישנים שעל אדמות טאסו

האם האתר הזה אמר את המילה האחרונה מבחינתנו? לדעתנו לא. בהחלט שווה להמתין כמה חודשים עד הגשמים של תחילת החורף הבא - ואז להסתער שנית על פרדס טאסו.

תגידו בגת

בפוסט הקודם כתבתי על הסיור בגבעות שמקיפות את משלט עיבדיס, לא הרחק מנגבה. הסיור הזה התרחש - מוצלח ככל שהיה - התרחש בגלל פאשלת ניווט שלי. פשוט לא הצלחתי לאתר את היעד המקורי: תל א-צאפי. יומיים לאחר מכן החלטתי לתקן את המעוות. הפעם המשפחה יצאה בהרכב מלא. למדתי היטב את הציר, ויצאנו לדרך.

התברר לי שלא ברור איך לא מצאתי את האתר בפעם הראשונה. הדרך פשוטה ביותר: מזרחה בצומת מסמיה על כביש 3, ימינה בכביש 383 לכיוון כפר הרי"ף וכפר מנחם, כמה דקות נסיעה בין שדות חיטה וגבעות עגלגלות עד הכניסה ליער חרובית - וזהו, הגענו. 

כפי שאפשר להבין, הפעם אני חורג מעט מהמנדט שנתתי לעצמי, ומתייחס לא רק לשרידי המתכת שבמקום אלא גם לאתר. הסיבה היא שמדובר במקום יפהפה וקרוב להפליא למרכז, שפשוט כיף לטייל בו. מסלול מעגלי שנפרץ עם המון מחשבה סובב את התל הלבנבן והגבוה. יש בו מקומות מוצלים לשבת, ושלטים מאירי עיניים שמספרים את סיפורם של הפלישתים, שכאן ישבה גת, אחת מחמש הערים הגדולות שלהם (נוסף על עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון).

הפלישתים, כך מקובל להניח, הגיעו לארץ ישראל לפני כ-3,300 שנה מהאי כרתים. הגיעו - והעניקו לשפות המקומיות, ולימים גם לעברית, את הפועל שמתאר הגירה אגרסיבית של עם מאיזור אחד, לאיזור שני. כלומר: פלשו. ואני אומר: אולי בכך גם הביאו לכברת הארץ שבה אנחנו מתגוררים את אחד מהסממנים העגומים שמאפיינים אותה: פלישות, כיבושים, עימותים אלימים, עמים שכנים שקרובים זה לזה אך גם רחוקים.

כרתים של שפלת יהודה. הטיפוס לתל א-צאפי, מבט לצפון-מזרח

כשטיפסנו על התל הגבוה (כ-200 מטר מעל פני הים), הצירוף של סלע הגיר והגבעות המעובדות שמסביב העלה בי מחשבה שאולי - גם אם זו משאלת דמיון בלבד - כאשר הפלישתים החלו ליישב את הארץ, הם בחרו באתר הספציפי הזה כמקום הקמתה של אחת מעריהן החשובות משום שהזכיר להם קצת את הנוף מהבית, מכרתים. אולי.
אבל התל היה מיושב הרבה לפני הפלישתים. אחד מהשלטים שבמקום מתאר חתך של החפירות (המעטות יחסית) שנעשו במקום. זו עוגת קסטה בת הרבה מאוד שכבות. מהתקופה הכלכוליתית, וכלה בתקופה הפרסית, הביזנטית והצלבנית - אם למנות כמה מהן.
בנימה מעט יותר פוליטית אפשר לציין את העובדה שהנקודה הזאת היתה מיושבת ברציפות למעלה מ-5,000 שנה, ובהיותה עמדה אסטרטגית שלטת היתה מוקד לקרבות אינספור, עד שננטשה סופית ב-1948, כאשר הכפר הערבי הקטן שעמד במקום פונה/גורש/נכבש/שוחרר (הקיפו את התשובה המתאימה בהתאם להשקפותיכם).
בנקודה הגבוהה ביותר של התל הקימה קק"ל מעין במה עגולה, שבה "כרטיסי טווחים" נאים שמאפשרים למטייל לזהות את סביבתו, 360 מעלות. הנוף מרהיב, הרוח נעימה, וקשה שלא לחשוב על כך שכל היופי הזה ספוג בדמם של מי יודע כמה עמים, מי יודע מכמה תקופות.

ואנחנו באנו כדי לחפש עדויות שנותרו בשטח מאז אחת מהמלחמות האלה, שגם בה היו מעורבים שני פולשים. ואני מתכוון לקרב הגדול שהשתולל בשטח ב-12 בנובמבר 1917, עת הסתערו על התל פרשים אוסטרליים שניסו, ואף הצליחו, לקחת אותו מידי הטורקים המבוצרים על ההר.

לעולם זה לא יפסיק להדהים אותי: כך שוכב לו התרמיל הטורקי יותר מ-93 שנה

וכמובן מצאנו. הסריקה שלנו היתה חפיפניקית למדי, כי עיקר הקשב הוקדש לטיול המשפחתי של חופשת הפסח. ולמרות זאת, ברגע שירדנו מהשביל הכבוש אל המעלה הצחיח יחסית שמוביל אל שיא גובהו של התל - התחלנו למצוא דברים. הנאה מביניהם הוא תרמיל שלם אך מעט מעוך של כדור 7.92 טורקי.

מרוב התרגשות אחזתי בו הפוך. תרמיל מאוזר טורקי על רקע שיא גובהו של התל

אני הולך לכתוב כאן משהו שאולי ייראה טפשי: ריגש אותי עד מאוד למצוא את התרמיל הזה. זו הפעם הראשונה שבה אני מוצא תחמושת מאוזר טורקית מחוץ לאתר תל רקית הסמוך לביתי. כשהרמתי את התרמיל מהאדמה והבחנתי, בקושי, במילה "מאוזר" בערבית, ממש לא האמנתי למזלי הטוב. שזה יילך כל כך בקלות? לא יאומן.

הבן הגדול מאתר רסיס מפגז בריטי, שריד לקרב של נובמבר 1917

בהמשך המעלה מצאנו, אני ובניי, רסיסים של פגזי ארטילריה. תחמושת בריטית לא מצאנו, אך כפי שאמרתי - החיפושים היו שטחיים מאוד.

בבית, אחרי ניקוי. הכיתוב, מלמעלה בכיוון השעון: מאוזר, פ סופית, 1332, סמל הסהר של האימפריה העות'מנית

בניגוד לחול הים הנקי שבו נטמנו התרמילים והכדורים של תל רקית מאז 1917, חברם מתל א-צאפי סבל יותר. 93 וחצי שנים על קרקע הגיר הבסיסית מאוד פגעו בהטבעה שבתחתיתו. הפעם נמנעתי מטיפול בשיטת הלימון. אני חושש שהמגע התמיסה החומצית לשכבת הפטינה הבסיסית יצור סתירה כימית שתפגע בסימנים העדינים. ניקיתי את כרכוב התרמיל באמצעות מים פושרים ומעט סבון כלים. עתה אפשר להבחין היטב במילה "מאוזר", באות "פ" סופית (שמוטבעת על כל הכדורים מהסוג הזה). בקושי רב אפשר להבחין בסימן הסהר, משמאל, ובשנת הייצור: 1332 לפי הלוח העות'מני. כלומר, 1916. יש לי כמה כדורים זהים, גם הם ילידי 1916, שמצאתי בתל רקית.

נותרו מחוץ לפריים: קליעים מרוחים וכמה רסיסים קטנים נוספים

והנה התרמיל עם שניים מהרסיסים שהרמנו בשטח. בנוסף, מצאנו גם כמה קליעים מרוחים ועוד כמה וכמה רסיסים.
אני מתאר לעצמי שעוד אחזור לתל לבדיקה דקדקנית יותר. המקום פשוט יפה ועשיר מכדי שאסמן "וי" ואמשיך הלאה. מה גם שכדי להשלים את התמונה אני מעוניין לשוב משם עם תחמושת בריטית, ואולי גם אם כפתורים יחידתיים של גדודי הפרשים האוסטרליים.

בחזרה לחזית נגבה

חופשת פסח. פרק הזמן הבלתי נגמר שבו חייבים לשנע ילדים מפה לשם, כשבדרך כלל ה"שם" הוא קניון הומה אדם, שכניסה אליו מכה אותה בחומת ניחוחות דוחים: פופקורן בטעם חמאה מלאכותית, נגיסי עוף מטוגנים בשמן 9105 ממוחזר, ויותר מדי ישראלים שמדחיקים את המילה דיאודורנט.

אני, את הבנים שלי דחסתי לפיז'ו החבוטה ודילגנו דרומה. היעד המקורי היה תל א-צאפי (תל צפית), אתר גדוש היסטוריה, כולל (כמובן) עסקה כדאית של שניים במחיר אחד - קרב גדול במלחמת העולם הראשונה, וקרב פשוט יותר במלחמת השחרור. מפה באוטו לא היתה לי, ה-GPS החליט לא למצוא את כפר מנחם, נקודת הציון הסמוכה ליער חרובית שבו נמצא התל, על שילוט אין בכלל מה לדבר, ושינון הציר הקצר שערכתי בבית התגלה כלא אפקטיבי בשטח. בקיצור, התברברתי.

לכן החלטתי לשנות את המשימה, ולצאת אל הגבעות הסמוכות לנגבה. באחת מהם, משלט עיבדיס, כבר ביקרתי פעמיים בעבר ושבתי עם ממצאים מועטים אך מרגשים. לכן, התוכנית הפעם היתה לסרוק היטב את הגבעות שמסביב, אלה שהיו יכולות לשמש כנקודות להצבת רתק, או נקודות להתארגנות לקראת הסתערות. על עיבדיס עצמה לא ויתרנו, והוחלט שהסככה המוצלת שנמצאת באתר ההנצחה לחללי הקרב תשמש כנקודת מנוחה ואכילה, בתום הסיור.

על הגבעות נמתחים שדות אינסופיים. אבל חלקם נקצרו באחרונה, וביניהם יש שבילי טרקטורים רחבים. אלה המקומות שבהם איתרנו את שלל המצאים שלנו. מדובר בהרבה מאוד תחמושת ישנה, חלקה "מודל תש'ח" וחלקה משנים מאוחרות יותר (מה שפחות מעניין אותנו), וגם כמה דברים שבדרך כלל אנחנו לא מוצאים.

רסיס של פגז מרגמה בידו של הבן הבכור

ממצא שאיתרו שני הבנים שלי: נפל בלתי מזוהה. אחרי
 חריש עמוק בגוגל, אני חושב שמדובר בחלק מפגז מרגמה 81 מ"מ.
בצד הצר יותר (הימני בצילום) מתחבר זנב הפגז. ניסינו לחשוף את הנפל עם מים,
ובשלב מסוים אמרתי לבנים: ילדים, בורחים מפה

מצב אופייני לממצאים שמוטלים בשטחים חקלאיים: כדור הלי-אנפילד הזה נרמס
 תחת גלגלי טרקטור ונהרס. ראוי לציין שלכדור הזה, שמצבו טוב מאוד,
אין הטבעה כלשהי. גם אחרי ניקוי אינטנסיבי מתברר שהכרכוב חלק
 לחלוטין. ייתכן שמדובר בתחמושת שיוצרה על ידי אחד מהמפעלים המחתרתיים

עצירה לשם מנוחה בעיבדיס - חלק מהשלל פרוס על השולחן. בין הממצאים: כדורי 7.92 של
 רובי מאוזר, שעליהם  הטבעות צ'כיות מ-1947, וכדור 0.303 שעליו הטבעה
 מ-1942 (יוצר במפעלי "דום דום" בהודו) וסימן נוקר של מקלע ברן

שרידי פגז מרגמה (תאורה) שנמצאו בין השדות. מה אומרת ההטבעה בצורת כוכב?

כל השרשרת

מזמן לא עידכנתי, והבלוג הלך וקיבל את הצורה העגומה והמוכרת של בלוגים זנוחים ונטושים. אבל זה לא אומר שהמסעות והשיטוטים פסקו. להפך. הם נמשכים במלוא עוזם. נתחיל בעדכון קטן וחביב.
לאחר כמה ימים של רוחות משמעותיות החלטתי לשוב לנקודה המדויקת שבה מצאתי את הכדור הראשון, כדור המאוזר הטורקי, שבעקבותיו התחלתי להסתובב באתרי קרבות ברחבי הארץ.
ההחלטה התבררה כמוצדקת ביותר. ממש באותה נקודה, על קרקע אדמת החמרה שהרוחות הזיזו מעליה את חול הים, היו מונחים במרחק של סנטימטרים בודדים זה מזה הממצאים שבצילום. פיסת המתכת המעוותת היא שריד מטבעת הנחושת שנועדה לאטום היטב את המרווח שבין הקלע לקנה התותח. הכדוריות הן כמובן כדוריות שראפנל. ואילו התרמיל והכדור השלם הם תחמושת 0.303 בריטית. הכדור השלם, אגב, נושא עליו שרידים של קליפ הברזל החלוד. זהו הכדור השלישי שעליו שרידים כאלה שאני מוצא במקום. יש סבירות גבוהה ששלושתם שכנו פעם זה לצד זה בתוך אותו קליפ (קליפ=מחסנית פרימיטיבית בת חמישה כדורים).
כשמצרפים לזה את הכדור הטורקי, שכאמור שכן ממש באותה נקודה ונשלף מהאדמה לפני קרוב לשנתיים, מקבלים תמונה נאה מאוד של מה שאני מכנה כל "שרשרת המזון של הקרב" שמרוכזת על שטח של ארבע בלטות בערך. דהיינו: התחמושת של כוח המגן, ההרעשה הארטילרית שהכוח המגן ספג, והתחמושת של הכוח המסתער שטיפס אל היעד לאחר ההרעשה. בעיני זוהי עדות ארכיאולוגית שלמה ונאה מאוד, וגם די נדירה בארץ, בהשוואה, למשל, לשרידים הרבים של מלחמת החפירות שבבלגיה ובצרפת.

גרמני שכונתי

הייתי לחוץ מעט בזמן, ובמקום ללכת או לדווש על אופניים החלטתי לקצר טווחים ולקפוץ במכוניתי לכיוון הדיונות. השארתי את המכונית בחניון הצפוני ביותר של שכונת אזורי חן והתקדמתי מערבה לכיוון הכביש שמפריד בין השכונה לבין החולות והים (כביש שעדיין לא זכה לשם, והוא ידוע כרחוב 2040). הנקודה הזאת נמצאת בדיוק מול החלק של הדיונה שבו מצאתי שלל ממצאים בשבועות האחרונים.

בין השכונה לבין הכביש מפרידים כמה עשרות מטרים שאיכשהו נפלו בין הכיסאות של אנשי הגינון של עיריית תל אביב ונותרו בתוליות. עכשיו, בתקופה היפה של בין סוף החורף לתחילת האביב, הרצועה הצרה הזאת מתפוצצת מירוק ומלבלוב. אם מישהו מבין תושביה המתוחכמים והכה-מעודכנים של תל אביב שכח איך נראה שטיח של כוכבנים ובא לו להיזכר - זה המקום בשבילו. ואם מישהו מבין כלואי המאפרה האורבנית של גוש דן שכח איך נראית התערובת הנפלאה של חרציות, חמציצים, חובזות, ברקנים סגולים בפריחתם הדוקרת ועוד ועוד מינים שלמדנו עליהם בבית הספר היסודי והם נשכחו ונעלמו מהנוף שלנו - זה המקום בשבילו. שירוץ.

אני דווקא לא רצתי. התהלכתי. וכבר אחרי פסיעות בודדות עיני נחו על שני תרמילי מאוזר, מוטלים במרחק של כמטר אחד זה מזה.

אחד מתרמילי המאוזר שמצאתי באזורי חן. מצבו מעולה, וקשה להבין איך נותר מונח במקומו עשרות שנים

לאכזבתי המסוימת, הם התבררו לא כטורקיים כפי שקיוויתי - אלא כגרמנים. שוב, תרמילים שמוצאם בגרמניה הנאצית. לפי ההטבעות שבתחתיתם, שניהם נוצרו בשנת 1936 (השנה שבה סבתי, אז רק נערה בת 15, קמה וברחה לגמרי לבדה מברלין לפלשתינה). שניהם משומשים ובעלי סימן של נקירה. האחד - השמאלי בצילום - נוצר ב"מפעלי המתכת של וולפנבוטל". השני נוצר במפעלי "פולטה" בעיר מגדבורג. "פולטה" היה יצרן סולידי של שסתומים וכלי בית ממתכת. ב-1934, שנתיים לפני שיוצר הכדור שמצאתי, הוא הולאם והפך בזריזות ליצרן התחמושת הגדול ביותר בגרמניה הנאצית. עם השנים, החברה התפתחה למגוון עצום של מוצרים. איכשהו, היא שרדה את המלחמה ומאוחר יותר פעלה גם תחת הכיבוש הסובייטי, אחר כך תחת המשטר המסוגר של גרמניה המזרחית. ב-1996, חמש שנים אחרי נפילתה של חומת ברלין, החברה נסגרה לאחר שלא היתה מסוגלת להתאים את עצמה לעולם החדש. 

ההטבעות ברורות וחדות: איכות גרמנית, כמו שצריך

אלה לא הכדורים הגרמניים הראשונים שאני מוצא באיזור. ועדיין, עדיין אין לי פתרון לחידה: מה עשו כדורים מגרמניה הנאצית, בארץ ישראל. יש לי שני רעיונות, האחד סביר והשני מופרע.

אתחיל בסביר: המחתרות, או אולי צה"ל הצעיר, שמו יד על כל נשק ותחמושת אפשריים. ייתכן שלאחר מלחמת העולם השנייה זרמו לאיזור גם אמצעי לחימה שמקורם בעודפים שנותרו באירופה. ייתכן שהאיזור הריק שימש כשטח אימונים, או לימים כבסיס. עדיין לא הצלחתי למצוא עדות מודפסת או מצולמת לכך שבאיזור היה בסיס או שטח אימונים.

והתיאוריה המופרעת: ידוע שהבריטים, במסגרת הפעילות החשאית המגוונת שלהם, ייצרו עבור סוכניהם חיקויים של תחמושת גרמנית. זאת על מנת שלא ישאו על גופם שום פרט שיחשוף את שיוכם לאויב. ייתכן שתחמושת כזאת התגלגלה לאיזור, בין אם בידי הבריטים עצמם, ובין אם לידי המחתרות או צה"ל.

מכל מקום, הקרבה הרבה לשכונה מודרנית, שהוקמה תוך עבודות פיתוח אינטנסיביות בשטח, מרתקת בעיני. גם כאשר נותרת רק פיסת אדמה זערורית שאיכשהו לא עלו עליה דחפורים ולא הונחו עליה מרבדי דשא ונשתלו בה דקלים ושיחים - התחמושת שנשמטה עליה לפני עשרות רבות של שנים עדיין לא משה ממקומה. היא ממתינה בסבלנות, בלתי נגועה להדהים על ידי שיני הזמן, עד שמישהו ירים, יביט, וינסה לסחוט מהפריט הקטן והדומם את סיפור חייו.

רצועת טבע קטנטנה, על התחמושת שבה, נותרה בירכתיים הבלתי מתוירות של אזורי חן

פיצוץ מן העבר

כדבר הזה עוד לא היה לי: אחרי העיסוק בתרמילים, קליעים ופה ושם גם שברי מרעומים - הגיעה תורם של התותחים הכבדים, תרתי משמע.

אתמול, שעת בוקר מוקדמת. בחוץ מבול, ורוחות משתוללות. אני מחליט שאין זמן טוב מזה לצאת ולבדוק, בפעם האלף ואחד, מה נשתנה שם למעלה בדיונות שמצפון לחוף תל ברוך. ואולי, אם יזדמן, לצלם את הטבע המתעורר.

התוכניות משתבשות מהר מאוד: בשוליה של אחת מהדרכים הרחבות שנהגי הג'יפים חצבו ופרצו אני מזהה משהו שעל פניו נראה כקצהו של צינור חלוד, המציץ החוצה מהחול.  אחד מהדברים שלימדתי את עצמי במהלך המסע הארוך אחרי שדות הקרב הישנים הוא "לעולם אל תזים בעצמך סימני שאלה". רוצה לומר: ראיתי חפץ מתכתי עגול? לא אגיד לעצמי "נאאא, זו בטח שייבה ישנה" - אלא ארים אותו גם אם אני משוכנע ב-99 אחוז שזו שייבה. ולו בזכות הסיכוי שזהו כפתור מעניין של מדי צבא קדומים, למשל.

נאמן לעקרון הזה, אני שולף את הצינור הבלתי מזוהה מהחול - ומיד קופץ באוויר כנשוך נחש. אין לי כל ספק: זהו פגז 75 מ"מ שנותר שלם. אני אפילו מזהה במהירות שמדובר בפגז שראפנל, למרות שמעולם לא ראיתי אחד כזה במו עיני, אלא רק שברים ורסיסים (אליהם התייחסתי פה, וגם פה).

 נכון, המרעום חסר. אבל מכיוון שהפגז מכוסה חול, אין לי כל דרך לדעת אם זהו נפל - או רק מעטפת ריקה, כלומר: הפגז לאחר שכדוריות העופרת שוחחרו ממנו. מה עושים? ההיגיון אומר: חבוב, זה כבר לא בליגה שלך, חייג 100. האי-היגיון אומר: נו, ברור שזו מעטפת ריקה שהתמלאה בחול. קח אותו, שטוף אותו בבית, ויהיה לך פריט מפואר ביותר לאוסף. 30 שניות מחשבה, ואני מבין שאין ברירה: זו עבודה לחבלנים.

הסבר קצר למוקדנית (המבוהלת, בהתחלה לא נראה לה הכי סביר שאדם ימצא פגז ישן בתל אביב) - ותוך דקה בדיוק כבר מתקשר אליי החבלן. גם הוא מעט מופתע מהתמהוני שיודע לומר לו בדיוק שזהו פגז 75 מ"מ שראפנל. עוד דקות בודדות, ובמקום כבר יש ניידת עם שוטרי סיור, ואחריהם מגיע החבלן. הטיפול כולו מקצועי וזריז באופן מרשים. אני יודע מה אני ואתם חושבים בדרך כלל על המשטרה. אולי יש לזה ביסוס. מערך החבלה, על כל פנים, הרשים אותי במקצועיות ובמהירות התגובה.

למקום מגיע חבלן נוסף, ואחרי התייעצות מקצועית קצרה מגיעה החלטה: משמידים. להחלטה יש שתי סיבות. ראשית, אכן אין דרך לדעת בוודאות אם זו רק מעטפת או האם זה קלע שלם. שנית, מתעורר חשד שאולי זו מעטפת של פגז זרחן, ולא פגז שראפנל. ולכן לא לוקחים צ'אנסים.

בשלב הזה תם תפקידי. "יש לנו עבודה לעשות", רומז לי בעדינות אחד החבלנים - ואני מסתלק משם. מראשה של אחת מהגבעות שמדרום לנקודה שבה מתרחש האקשן אני משקיף על הנעשה. קצת חרד לשלומם של החבלנים שסיבכתי במו ידיי, וקצת נבוך מהבלגן שעוררתי. חסימה פה, חסימה שם, מרחיקים את שארית כלי הרכב האזרחיים שנקלעו למקום - ופוף, פיצוץ קטן מפריח לשמיים את כל ציפורי הסביבה. ריק או לא ריק, הפגז הזה כבר לא מסוכן (אגב, הוא היה ריק). את הרגע אני מפספס, ולא מספיק לצלם. לא נורא. 

ואז אני חושב שוב על היקפה של מלחמת העולם הראשונה. על הממדים המפלצתיים, שמשמעותם היא שהמלחמה הזאת לא באמת תמה. ב-1917, תותחים בריטיים הרעישו עמדות טורקיות, כחלק מהתרחשות צדדית, משנית, זערורית בקרב על כיבוש פיסה מהלבאנט. ב-2011, שלושה רכבי משטרה ובהם כמות נכבדת של קצינים ושוטרים עדיין צריכים להקדיש מזמנם היקר, ולסכן את עצמם, כדי לטפל בספיחיה של אותה מלחמה. 

מעל ראשי הגבעות, מבעד למסך הגשם, מתוך וילון של מחטי חול הים שהסופה יורה ויורה, רוחותיהם של חיילי הוד מלכותו יכלו להשקיף על הנעשה ולקמט את השפתיים לאיזשהו חיוכון בריטי ציני. "תיפח רוחי, אולד מייט, תיפח רוחי". 

Blast from the past, indeed

בצד הדרך מוטלת גופתו של צינור שחור. צינור שהוא פגז שראפנל בריטי ישן

הצד הקדמי של הפגז: המרעום חסר. אפשר להבחין בסימני האצבעות שלי: ברוב פזיזותי ניסיתי לבדוק עד לאן מגיע החול

הפגז, מראה מאחור. אפשר להבחין היטב ב"סאבוט", פס הנחושת שנועד לאטום את המרווח בין
 הקלע לקנה התותח. ניכרים היטב גם הסימנים שסלילי התותח הותירו על פס הנחושת.

הבלגן בשיאו, שניות לפני נטרול הפגז. החבלנים אינם נראים משום שהפגז נמצא במקום נמוך ונסתר

ודבר אחרון:
 בשום מקרה, בשום מצב, אין לראות בפוסט הזה הזמנה לחיפוש תחמושת ארטילרית חיה.
זה עיסוק מסוכן - רק לפני כשבועיים נהרג נער בדואי שאסף נפלים משטחי אימונים בנגב. וזה עיסוק שאני לא מעוניין לקחת בו חלק. לא תיכננתי למצוא את הפגז. הגשמים חשפו אותו בנקודה מרכזית מאוד, שג'יפים רבים נוסעים עליה מדי יום. במצב כזה לא היתה ברירה אלא לעשות משהו. זה לא שיכולתי פשוט להסתלק מהמקום מבלי לדווח לאיש.

המכנסיים של קוזלובסקי

אדם מבוגר למדי ממקום העבודה שלי, שמודע לעיסוקי הצדדי ההזוי, סיפר לי כי בילדותו, שעברה עליו בגבעתיים, היה בעיירה השלווה שטח פתוח גדול ובו חפירות מימי מלחמת העולם הראשונה. אני לא צריך לשמוע הרבה מעבר לזה כדי לצאת לשטח.

האיש לא זכר כמעט דבר שקשור לזהותו של האתר. אך חיפוש אינטרנטי קצרצר העלה שמדובר ב"גבעת קוזלובסקי" שברחוב המרי בגבעתיים, לא הרחק ממצפה הכוכבים. מדובר באתר משונה, כמעט סוריאליסטי: גבעה גבוהה מאוד שלכודה מכל צדדיה בג'ונגל אורבני אפור, מעושן ומכוער. בדרך נס נותרה הגבעה בלתי נגועה: מובלעת קטנטנה של טבע פראי בלב גוש דן.

למעשה, לנס הזה אחראי סכסוך אדמות בין עיריית תל אביב לעיריית גבעתיים. השטח נקנה לפני עשרות שנים על ידי תל אביב. גבעתיים חושקת בו, וחולמת על הקמת כמה מגדלי נדל"ן שמן הסתם ישתלבו היטב בסביבה הכעורה. עד שהסכסוך יוכרע, קמו התל אביבים וגידרו את השטח בגדר תיל גבוהה, שאפילו גדר תלתלית סבוכה נוספה לה, כאילו שמדובר במתחם צבאי סודי. הטבע הרוויח: זוהי כמוסת זמן זערורית שבה השתמרו פני קרקע של ארץ ישראל שכבר מזמן איננה - רכס כורכר, שיחי רותם שפורחים ומפיצים ריח טוב, עיריות, חרציות, כלניות, חבצלות וחצבים בסתיו, ועוד מינים רבים, טובים, ריחניים ופורחים.

מפסגת הגבעה, במבט כללי מזרחה, אפשר לזהות שתי שוחות עמוקות (או לפחות חריצים בקרקע שנראים כשוחות) שנחצבו בכורכר. השוחות התמלאו עם השנים בצמחייה סבוכה ביותר, וביום חמים של סוף החורף בואכה האביב - כשיש סיכוי טוב שהנחשים מתעוררים - העדפתי לא להיכנס לשם.

מבט מזרחה: השוחות מסומנות באדום. אוהב את הניגוד בין הירוק-ירוק לכיעורם של הבתים

עם גובה של 85 מטר, הגבעה חולשת יפה בתצפית על פני כל גוש דן, על נקודות הצליחה האפשריות בירקון, ואפילו בכיוון ההפוך והרחק משם, לכיוון הדרך לירושלים. לכן ברור למה הוא יכול היה לשמש כיעד מבוצר טורקי. למעשה אם הוא לא שימש ככזה - אהיה מאוד מופתע. מוצב כזה יכול היה להפריע מאוד לבריטים כאשר אלה תכננו את חציית הירקון ואת המשך התנועה צפונה. עד כה נוכחתי לדעת שכמעט כל גבעה שחולשת על סביבותיה הפכה למוצב עות'ומני. תל רקית המוכרת והאהובה, למשל, מגיעה לגובה של 40 מטר ולכן היא שולטת היטב על כל האיזור השטוח יחסית שמיפו בדרום לארסוף בצפון.  

במבט לכיוון כללי דרום-מזרח אפשר לזהות באופק את איזור שוהם-מודיעין. מבט מערבה מגלה את כל תל אביב פרוסה מתחת, על כל מגדליה המפלצתיים. העדפתי לא לצלם את המחזה.

מבט לזרום-מזרח: המון שיחי רותם ויישובי מודיעין באופק האביך

במשך שהותי הקצרה במקום שמחתי להיתקל, אחרי המון שנים, בשניים מהחבר'ה האלה.

לפעמים נדמה שהצבים, כמו מכנסיים מתרחבים וטלוויזיה שחור לבן, שייכים לשנות ה-70 שחלפו ואינן עוד

עוד סימן לבריאותו של הטבע בתוך תא השטח הזערורי היה קיפוד שמצאתי במקום. למרבה הצער, זו היתה גופה של קיפוד. מן הסתם נקטל על ידי חתול. כפי שכתבתי קודם, השטח מגודר סביב סביב. אבל אני התעקשתי ומצאתי נקודה שבה מישהו - הולך על שתיים או הולך על ארבע - הרים קצת את שוליה התחתונים של הגדר. נכנסתי. הסתובבתי פה, הסתובבתי שם, והנה, כשהוא נעוץ בכורכר, מצאתי את החפץ הבא:

בהתחלה חשבתי שזה כפתור מג'ינס מודרני

צורתו של הכפתור זהה לכפתורי ה-utility האנגליים שמצאתי פעמים רבות בחולות תל ברוך. אך ההטבעה אומרת שהמקור אחר: US ARMY, כלומר צבא ארצות הברית. וגם הגימור של הכפתור, עם פני השטח המחוספסים והכוכבים, קצת בלבל אותי: אולי זהו פריט אזרחי? אולי זה משהו חדש? לא ידעתי כיצד לתארך את הממצא. גם הפעם, השקעת מאמץ בינוני בחיפוש אינטרנטי העלה תוצאה טובה: אכן, זהו כפתור מימי מלחמת העולם הראשונה. באתר militaryitems.com מצאתי אפילו לאיזה פריט לבוש הוא שייך: זהו הכפתור העליון והחיצוני של מכנסי עבודה צבאיים מימי מלחמת העולם הראשונה.

כך נראה כפתור כשהוא מחובר למקומו צילום: militaryitems.com

ואלה המכנסיים עצמם. צילום: military items.com

השאלה היא, מה עושה כפתור אמריקאי באתר שבו נלחמו בריטים (או אוסטרלים, לפי חלק מהמקורות) בטורקים. בין עשרות כדורי ותרמילי ה-0.303 שבידי, יש שלושה המסומנים US, כלומר כדורים אמריקאיים שהגיעו כחלק מהסיוע של היאנקים לחברים שמעבר לשלולית. האם האמריקאים העבירו גם מדי צבא? לא אתפלא אם כן. אך כרגע זה עדיין דורש ממני חיפושים של מידע נוסף. כמו גם האתר עצמו, שוודאי אשוב אליו בשלהי הקיץ, כאשר הצמחייה תהיה סבוכה פחות.

ועוד משהו: ממש ליד הכפתור, מצאתי משהו שנראה לי כמו פיסה בת כמה סנטימטרים משוליה של קסדה. פיסת המתכת היתה נעוצה היטב בכורכר, ונדרשה עדינות כדי לחלץ אותה. הצלחתי לשלוף אותה שלמה למדי, אך היא היתה חלודה להפליא והחלה להתפורר לי בין האצבעות. החלטתי שיש גבול אדום תחתון לחפצים שאני מוכן לאסוף אתי. אחרי הכל, לפעמים חתיכת פח חלוד היא בסך הכל חתיכת פח חלוד.