פיצוץ מן העבר

כדבר הזה עוד לא היה לי: אחרי העיסוק בתרמילים, קליעים ופה ושם גם שברי מרעומים - הגיעה תורם של התותחים הכבדים, תרתי משמע.

אתמול, שעת בוקר מוקדמת. בחוץ מבול, ורוחות משתוללות. אני מחליט שאין זמן טוב מזה לצאת ולבדוק, בפעם האלף ואחד, מה נשתנה שם למעלה בדיונות שמצפון לחוף תל ברוך. ואולי, אם יזדמן, לצלם את הטבע המתעורר.

התוכניות משתבשות מהר מאוד: בשוליה של אחת מהדרכים הרחבות שנהגי הג'יפים חצבו ופרצו אני מזהה משהו שעל פניו נראה כקצהו של צינור חלוד, המציץ החוצה מהחול.  אחד מהדברים שלימדתי את עצמי במהלך המסע הארוך אחרי שדות הקרב הישנים הוא "לעולם אל תזים בעצמך סימני שאלה". רוצה לומר: ראיתי חפץ מתכתי עגול? לא אגיד לעצמי "נאאא, זו בטח שייבה ישנה" - אלא ארים אותו גם אם אני משוכנע ב-99 אחוז שזו שייבה. ולו בזכות הסיכוי שזהו כפתור מעניין של מדי צבא קדומים, למשל.

נאמן לעקרון הזה, אני שולף את הצינור הבלתי מזוהה מהחול - ומיד קופץ באוויר כנשוך נחש. אין לי כל ספק: זהו פגז 75 מ"מ שנותר שלם. אני אפילו מזהה במהירות שמדובר בפגז שראפנל, למרות שמעולם לא ראיתי אחד כזה במו עיני, אלא רק שברים ורסיסים (אליהם התייחסתי פה, וגם פה).

 נכון, המרעום חסר. אבל מכיוון שהפגז מכוסה חול, אין לי כל דרך לדעת אם זהו נפל - או רק מעטפת ריקה, כלומר: הפגז לאחר שכדוריות העופרת שוחחרו ממנו. מה עושים? ההיגיון אומר: חבוב, זה כבר לא בליגה שלך, חייג 100. האי-היגיון אומר: נו, ברור שזו מעטפת ריקה שהתמלאה בחול. קח אותו, שטוף אותו בבית, ויהיה לך פריט מפואר ביותר לאוסף. 30 שניות מחשבה, ואני מבין שאין ברירה: זו עבודה לחבלנים.

הסבר קצר למוקדנית (המבוהלת, בהתחלה לא נראה לה הכי סביר שאדם ימצא פגז ישן בתל אביב) - ותוך דקה בדיוק כבר מתקשר אליי החבלן. גם הוא מעט מופתע מהתמהוני שיודע לומר לו בדיוק שזהו פגז 75 מ"מ שראפנל. עוד דקות בודדות, ובמקום כבר יש ניידת עם שוטרי סיור, ואחריהם מגיע החבלן. הטיפול כולו מקצועי וזריז באופן מרשים. אני יודע מה אני ואתם חושבים בדרך כלל על המשטרה. אולי יש לזה ביסוס. מערך החבלה, על כל פנים, הרשים אותי במקצועיות ובמהירות התגובה.

למקום מגיע חבלן נוסף, ואחרי התייעצות מקצועית קצרה מגיעה החלטה: משמידים. להחלטה יש שתי סיבות. ראשית, אכן אין דרך לדעת בוודאות אם זו רק מעטפת או האם זה קלע שלם. שנית, מתעורר חשד שאולי זו מעטפת של פגז זרחן, ולא פגז שראפנל. ולכן לא לוקחים צ'אנסים.

בשלב הזה תם תפקידי. "יש לנו עבודה לעשות", רומז לי בעדינות אחד החבלנים - ואני מסתלק משם. מראשה של אחת מהגבעות שמדרום לנקודה שבה מתרחש האקשן אני משקיף על הנעשה. קצת חרד לשלומם של החבלנים שסיבכתי במו ידיי, וקצת נבוך מהבלגן שעוררתי. חסימה פה, חסימה שם, מרחיקים את שארית כלי הרכב האזרחיים שנקלעו למקום - ופוף, פיצוץ קטן מפריח לשמיים את כל ציפורי הסביבה. ריק או לא ריק, הפגז הזה כבר לא מסוכן (אגב, הוא היה ריק). את הרגע אני מפספס, ולא מספיק לצלם. לא נורא. 

ואז אני חושב שוב על היקפה של מלחמת העולם הראשונה. על הממדים המפלצתיים, שמשמעותם היא שהמלחמה הזאת לא באמת תמה. ב-1917, תותחים בריטיים הרעישו עמדות טורקיות, כחלק מהתרחשות צדדית, משנית, זערורית בקרב על כיבוש פיסה מהלבאנט. ב-2011, שלושה רכבי משטרה ובהם כמות נכבדת של קצינים ושוטרים עדיין צריכים להקדיש מזמנם היקר, ולסכן את עצמם, כדי לטפל בספיחיה של אותה מלחמה. 

מעל ראשי הגבעות, מבעד למסך הגשם, מתוך וילון של מחטי חול הים שהסופה יורה ויורה, רוחותיהם של חיילי הוד מלכותו יכלו להשקיף על הנעשה ולקמט את השפתיים לאיזשהו חיוכון בריטי ציני. "תיפח רוחי, אולד מייט, תיפח רוחי". 

Blast from the past, indeed

בצד הדרך מוטלת גופתו של צינור שחור. צינור שהוא פגז שראפנל בריטי ישן

הצד הקדמי של הפגז: המרעום חסר. אפשר להבחין בסימני האצבעות שלי: ברוב פזיזותי ניסיתי לבדוק עד לאן מגיע החול

הפגז, מראה מאחור. אפשר להבחין היטב ב"סאבוט", פס הנחושת שנועד לאטום את המרווח בין
 הקלע לקנה התותח. ניכרים היטב גם הסימנים שסלילי התותח הותירו על פס הנחושת.

הבלגן בשיאו, שניות לפני נטרול הפגז. החבלנים אינם נראים משום שהפגז נמצא במקום נמוך ונסתר

ודבר אחרון:
 בשום מקרה, בשום מצב, אין לראות בפוסט הזה הזמנה לחיפוש תחמושת ארטילרית חיה.
זה עיסוק מסוכן - רק לפני כשבועיים נהרג נער בדואי שאסף נפלים משטחי אימונים בנגב. וזה עיסוק שאני לא מעוניין לקחת בו חלק. לא תיכננתי למצוא את הפגז. הגשמים חשפו אותו בנקודה מרכזית מאוד, שג'יפים רבים נוסעים עליה מדי יום. במצב כזה לא היתה ברירה אלא לעשות משהו. זה לא שיכולתי פשוט להסתלק מהמקום מבלי לדווח לאיש.

המכנסיים של קוזלובסקי

אדם מבוגר למדי ממקום העבודה שלי, שמודע לעיסוקי הצדדי ההזוי, סיפר לי כי בילדותו, שעברה עליו בגבעתיים, היה בעיירה השלווה שטח פתוח גדול ובו חפירות מימי מלחמת העולם הראשונה. אני לא צריך לשמוע הרבה מעבר לזה כדי לצאת לשטח.

האיש לא זכר כמעט דבר שקשור לזהותו של האתר. אך חיפוש אינטרנטי קצרצר העלה שמדובר ב"גבעת קוזלובסקי" שברחוב המרי בגבעתיים, לא הרחק ממצפה הכוכבים. מדובר באתר משונה, כמעט סוריאליסטי: גבעה גבוהה מאוד שלכודה מכל צדדיה בג'ונגל אורבני אפור, מעושן ומכוער. בדרך נס נותרה הגבעה בלתי נגועה: מובלעת קטנטנה של טבע פראי בלב גוש דן.

למעשה, לנס הזה אחראי סכסוך אדמות בין עיריית תל אביב לעיריית גבעתיים. השטח נקנה לפני עשרות שנים על ידי תל אביב. גבעתיים חושקת בו, וחולמת על הקמת כמה מגדלי נדל"ן שמן הסתם ישתלבו היטב בסביבה הכעורה. עד שהסכסוך יוכרע, קמו התל אביבים וגידרו את השטח בגדר תיל גבוהה, שאפילו גדר תלתלית סבוכה נוספה לה, כאילו שמדובר במתחם צבאי סודי. הטבע הרוויח: זוהי כמוסת זמן זערורית שבה השתמרו פני קרקע של ארץ ישראל שכבר מזמן איננה - רכס כורכר, שיחי רותם שפורחים ומפיצים ריח טוב, עיריות, חרציות, כלניות, חבצלות וחצבים בסתיו, ועוד מינים רבים, טובים, ריחניים ופורחים.

מפסגת הגבעה, במבט כללי מזרחה, אפשר לזהות שתי שוחות עמוקות (או לפחות חריצים בקרקע שנראים כשוחות) שנחצבו בכורכר. השוחות התמלאו עם השנים בצמחייה סבוכה ביותר, וביום חמים של סוף החורף בואכה האביב - כשיש סיכוי טוב שהנחשים מתעוררים - העדפתי לא להיכנס לשם.

מבט מזרחה: השוחות מסומנות באדום. אוהב את הניגוד בין הירוק-ירוק לכיעורם של הבתים

עם גובה של 85 מטר, הגבעה חולשת יפה בתצפית על פני כל גוש דן, על נקודות הצליחה האפשריות בירקון, ואפילו בכיוון ההפוך והרחק משם, לכיוון הדרך לירושלים. לכן ברור למה הוא יכול היה לשמש כיעד מבוצר טורקי. למעשה אם הוא לא שימש ככזה - אהיה מאוד מופתע. מוצב כזה יכול היה להפריע מאוד לבריטים כאשר אלה תכננו את חציית הירקון ואת המשך התנועה צפונה. עד כה נוכחתי לדעת שכמעט כל גבעה שחולשת על סביבותיה הפכה למוצב עות'ומני. תל רקית המוכרת והאהובה, למשל, מגיעה לגובה של 40 מטר ולכן היא שולטת היטב על כל האיזור השטוח יחסית שמיפו בדרום לארסוף בצפון.  

במבט לכיוון כללי דרום-מזרח אפשר לזהות באופק את איזור שוהם-מודיעין. מבט מערבה מגלה את כל תל אביב פרוסה מתחת, על כל מגדליה המפלצתיים. העדפתי לא לצלם את המחזה.

מבט לזרום-מזרח: המון שיחי רותם ויישובי מודיעין באופק האביך

במשך שהותי הקצרה במקום שמחתי להיתקל, אחרי המון שנים, בשניים מהחבר'ה האלה.

לפעמים נדמה שהצבים, כמו מכנסיים מתרחבים וטלוויזיה שחור לבן, שייכים לשנות ה-70 שחלפו ואינן עוד

עוד סימן לבריאותו של הטבע בתוך תא השטח הזערורי היה קיפוד שמצאתי במקום. למרבה הצער, זו היתה גופה של קיפוד. מן הסתם נקטל על ידי חתול. כפי שכתבתי קודם, השטח מגודר סביב סביב. אבל אני התעקשתי ומצאתי נקודה שבה מישהו - הולך על שתיים או הולך על ארבע - הרים קצת את שוליה התחתונים של הגדר. נכנסתי. הסתובבתי פה, הסתובבתי שם, והנה, כשהוא נעוץ בכורכר, מצאתי את החפץ הבא:

בהתחלה חשבתי שזה כפתור מג'ינס מודרני

צורתו של הכפתור זהה לכפתורי ה-utility האנגליים שמצאתי פעמים רבות בחולות תל ברוך. אך ההטבעה אומרת שהמקור אחר: US ARMY, כלומר צבא ארצות הברית. וגם הגימור של הכפתור, עם פני השטח המחוספסים והכוכבים, קצת בלבל אותי: אולי זהו פריט אזרחי? אולי זה משהו חדש? לא ידעתי כיצד לתארך את הממצא. גם הפעם, השקעת מאמץ בינוני בחיפוש אינטרנטי העלה תוצאה טובה: אכן, זהו כפתור מימי מלחמת העולם הראשונה. באתר militaryitems.com מצאתי אפילו לאיזה פריט לבוש הוא שייך: זהו הכפתור העליון והחיצוני של מכנסי עבודה צבאיים מימי מלחמת העולם הראשונה.

כך נראה כפתור כשהוא מחובר למקומו צילום: militaryitems.com

ואלה המכנסיים עצמם. צילום: military items.com

השאלה היא, מה עושה כפתור אמריקאי באתר שבו נלחמו בריטים (או אוסטרלים, לפי חלק מהמקורות) בטורקים. בין עשרות כדורי ותרמילי ה-0.303 שבידי, יש שלושה המסומנים US, כלומר כדורים אמריקאיים שהגיעו כחלק מהסיוע של היאנקים לחברים שמעבר לשלולית. האם האמריקאים העבירו גם מדי צבא? לא אתפלא אם כן. אך כרגע זה עדיין דורש ממני חיפושים של מידע נוסף. כמו גם האתר עצמו, שוודאי אשוב אליו בשלהי הקיץ, כאשר הצמחייה תהיה סבוכה פחות.

ועוד משהו: ממש ליד הכפתור, מצאתי משהו שנראה לי כמו פיסה בת כמה סנטימטרים משוליה של קסדה. פיסת המתכת היתה נעוצה היטב בכורכר, ונדרשה עדינות כדי לחלץ אותה. הצלחתי לשלוף אותה שלמה למדי, אך היא היתה חלודה להפליא והחלה להתפורר לי בין האצבעות. החלטתי שיש גבול אדום תחתון לחפצים שאני מוכן לאסוף אתי. אחרי הכל, לפעמים חתיכת פח חלוד היא בסך הכל חתיכת פח חלוד.

מעיל תלוש מחפש חבר

מהדיונה הנפלאה שמדרום ל"סי אנד סאן", הנה ממצא מרגש חדש - אבל באמת מרגש, לפחות אותי - כפתור נוסף, שלם להפליא, שנשר ממדיו של חייל בריטי יום אחד בסוף 1917. הכפתור השמאלי, הקטן יותר, נמצא לפני יותר משנה כ-2 ק"מ משם. החזרתי אותו למצב כמעט חדש, זהוב ונוצץ, ובדיעבד אני קצת מצטער על זה.

ההכפתור הקטן היה שייך לירכית "שירות כללי", ולכן הוא לא כפתור רג'ימנטלי - כלומר נושא תבליט ייחודי ליחידה הלוחמת - אלא כפתור שנושא תבליט של האריה והחד-קרן, סמל הצבא הבריטי. גם הגדול נושא את סמל צבא הוד מלכותו, וכנראה הוא השתייך לבגד מסיבי יותר. אני חושב שיש סיכוי טוב שמדובר ב-trench coat, המעיל הארוך והכבד שהגן על החיילים במלחמת החפירות. לימים, דוגמת המעיל הזאת הפכה לפופולרית מאוד. למעשה, זו גזרה שקיימת עד היום.

הכפתור השתמר במצב מעולה: הלולאה הקטנה שבצידו האחורי נותרה שלמה. ברוב המקרים היא לא שורדת. ההטבעה בצד האחורי חושפת שהכפתור יוצר על ידי "פירמין ובניו". זו חברה שקיימת מאז המאה ה-17, ומספקת מאז ועד היום אביזרי לבוש, סמלים וכפתורים לצבא הבריטי.

מעיכה קטנה בין ראשם של האריה וחד הקרן מעיבה על יופיו של הכפתור. אחרי 93 שנה בתוך חול ים בהיר ונקי, מצב השימור שלו כה מדהים עד שאחרי כמה דקות שהייה בין האצבעות (הוא כבד, עגלגל ונעים למישוש), הפטינה החומה כבר החלה להיעלם ומתחתיה צץ בעצמו, ללא שימוש בחומרי ניקוי, צבע הפליז הזהוב.

לרוץ לספר לחבר'ה

הייתי נטול מחשב ואינטרנט כמה ימים. לכן עדיין לא הספקתי להעלות צילומים, וזה יהיה עדכון קצרצר ונטול ויזואליזציה של שני דברים מסעירים שנמצאו תוך כדי סופת גשם מטורפת, שבעיצומה גררתי את בני לקפץ על גבעות החול.
1. כפתור גדול, שלם ויפהפה שהיה מחובר פעם למעיל צבאי בריטי. בניגוד לכפתור החולצה שמצאתי בעבר, הכפתור הזה נותר במצב כמעט מושלם (פרט למעיכה קטנה) - כולל הלולאה הקטנה מאחוריו.
2. חלק נוסף ממרעום זמן.  עכשיו אני יכול להושיב את החלק הישן יותר על גבי החלק החדש (ההתאמה מושלמת) ומה שחסר לי הוא טבעת נוספת אחת, והכיפה העליונה שמבריגה את כל החלקים למקומם. מקווה שהם אי שם בסביבה, בתוך החול.
יש עוד כמה ממצאים מוזרים ומרתקים. אעדכן בקרוב + צילומים.

הספק של בוקר אחד

על המחצלת הקטנה מונחים בערבובייה חפצי מתכת שונים, משונים, ישנים יותר וישנים פחות. את כולם מצאתי הבוקר במהלך ביקור בן שעה וחצי בדיונת החול שעליה כתבתי בפוסט הקודם. יומיים של רוחות חזקות שינו שוב את פני הדיונה. חלקים ממנה נותרו קירחים. חלקים אחרים קושטו בכיסוי חדש, נקי מאוד, מעוטר בגלים העדינים שמציירת הרוח. כאשר מביטים רק בקטעים האלה, שכאילו נתלשו ממדבר רחוק, אינסופי ורומנטי כלשהו, אפשר לשכוח - לשכוח לשניונת או שתיים - שעל פיסת הטבע הקטנטנה הזאת כבר הוטל גזר דין מוות.
אני חושב שזו הסיבה שאני חוזר לשם שוב ושוב בכפייתיות מעוררת דאגה. אפשר להגדיר את זה: איסופי הצלה. זה או אני, או אף אחד. זה או אני, או שהדחפורים יגרסו, יהפכו ויקברו הכל לנצח.
אז מה מונח על המחצלת? הנה פירוט.
החפץ העגול שמונח למטה מימין הוא חלק ממרעום זמן ארטילרי. עבר הרבה זמן מאז שמצאתי אחד כזה, משהו כמו שנתיים.
תרמילי הרובה הם שוב תרמילים בקוטר 0.303 של רובי לי-אנפילד בריטיים. כולם ירויים. כולם נמצאו באיזור מרוכז מאוד, משובצים בקרקע החמרה שמתחת לשכבת החול הדקה.
התרמיל שמונח משמאל למטבע ה-10 אגורות מימי הלירה הוא תרמיל של כדור מאוזר בקוטר 7.92. שוב מדובר בכדור שמוצאו מגרמניה הנאצית. הפעם כדור שיוצר ב-1936. הוא השלם והנאה ביותר שמצאתי עד כה. השאלה כיצד ולמה הגיעו לפלשתינה המנדטורית כדורים מהרייך השלישי עדיין בלתי פתורה.
במרכז-שמאלה אפשר לזהות שני כדורי שראפנל. גם עליהם כתבתי בעבר. מכיוון שהן הכדורים והן המרעום הם בריטיים, אפשר להניח שהסתערות קדמה הרעשה ארטילרית כדי להוריד את ראשי המגינים. אחר כך הסתערו החיילים הבריטיים על אותה נקודה ממש.
מצד ימין יש אוסף קטן של מטבעות: 2 שקל ו-10 אגורות מימינו. אגורה ישנה ו-10 אגורות מימי עידן הלירה, שקל ישן אחד (כבר כתבתי בעבר על עמידותו הגרועה של המטבע הזה), סנט אחד משנות ה-60 של המאה הקודמת ו.. עוד מטבע עתיק. השלישי שאני מוצא באיזור. השניים הקודמים נמסרו לרשות העתיקות. גם המטבע החדש - על אף שההטבעה שלו נמחקה כמעט לחלוטין ויש להניח שהוא חסר ערך כלשהו - יימסר לרשות.

יישור קו בדיונה

זה יהיה עוד פוסט של הרבה תמונות ומעט מילים.

הזמן הוא משאב שמחולק לי במשורה בימים אלה. לכן, אם כבר נולדות לי שעה או שעתיים חופשיות לשיטוטים, ברובם המכריע של המקרים הן יוקדשו לגבעות תל ברוך.

באחרונה התחלתי להתמקד בחלקן הצפוני, זה שגובל מצפון בפרויקט "סי אנד סאן". זה שבעבר מצאתי בו מצבור נאה של כדורי לי-אנפילד, וגם מטבעות עתיקים. נקודה ספציפית שאני בודק שוב ושוב היא דיונת החול הגדולה האחרונה בכל האיזור. הדיונה נמצאת בערך באמצע הדרך שבין "סי אנד סאן" לתחנת הדלק "פז" הסמוכה. היא משתפלת מזרחה בשיפוע חד למדי משיאו של רכס הכורכר ועד לרחוב נטול השם, שבינתיים קוראת לו עיריית תל אביב רחוב 2040. עד לפני כמה שבועות, היא עדיין היתה דיונה נאה, עמוקה, שאומנם ג'יפים טוחנים אותה הלוך ושוב בסופי השבוע, אך איכשהו תמיד היא מסתדרת ולובשת מחדש את צבעה הלבן, צבע חולי עדין של מדבר.

לאחר הגשמים האחרונים, גם זה מתחיל להשתנות. אולי הג'יפאים קצת הגזימו. אולי זה תהליך טבעי, מחזורי. מכל מקום, חלקים מהדיונה נסחפו לבלי שוב. להפתעתי, מסתבר שזו לא ממש הדיונה שחשבתי שהיא. כלומר, זוהי לא ערימה עצומה של חול נודד אלא גבעה במבנה הקלאסי של רכסי מישור החוף - כורכר ועליו מצבורים של חמרה כבדה. החמרה הזאת היא שנחשפה עכשיו, במעין קרחות קטנות וכהות שמנקדות את חול הים הבהיר. באחת מהן, שאורכה אולי כ-10 מטר ורוחבה מטרים בודדים. מצאתי שוב מצבור מרשים של תרמילי לי-אנפילד ירויים. גם הפעם נשבר שיא, כשבשני ביקורים הניבה אותה קרחת חול קטנה יותר מ-30 תרמילים. 

בשונה מתרמילים שכל השנים הארוכות הללו נחו בתוך חול ים, התרמילים שהיו נעוצים בחמרה השתמרו פחות טוב. הם שלמים, ברובם, אך קשה מאוד להסיר מהם את שכבת הפטינה, ולעתים ההטבעות שלהם אינן קריאות - והן אינן קריאות באופן בלתי הפיך. מכל מקום, התרמילים שכן אפשר לקרוא את ההטבעות שלהם יוצרו בין השנים 1915 ל-1917, כאשר אף אחד מהם אינו נדיר במיוחד (הטבעות יצרן מטיפוס K, J ו-R/|\L). שני תרמילים נשאו את ההטבעה VI, כלומר כדור מסוג "מארק 6"  בעל קליע עגול ומיושן ולא קליע מחודד בעל פרופיל אווירודינמי. מציאה מוזרה יחסית, שלא היתה צריכה להגיע לאזורנו בשלב זה של מלחמת העולם.

כמות התרמילים הגדולה מאוד גרמה לי לחשוב שוב על התנהלות הקרב בתל-רקית. יש פה אנומליה שחייב להיות לה פתרון הגיוני, היסטורי. ההגיון (ומרשמי הקרב הסכמטיים שמופיעים באתרים שעוסקים ב"מלחמה הגדולה") גורס שהכוחות הבריטים הגיעו מדרום, חצו את הירקון, המשיכו צפונה ושטפו את קו המוצבים הטורקי מתל-רקית במערב ועד למקום שבו נמצאת הדר יוסף של ימינו. אך ייתכן שבשטח, כיוזמה מקומית של מג"ד, בוצעו הונאה ובמקביל איגוף. כוח הונאה קטן תקף "כמו שהגיוני", מדרום לצפון. בעוד שכוח משמעותי יותר איגף את תל רקית מימין ותקף את היעדים הטורקיים מצפון מזרח לדרום מערב. לכן, במורדות הדרומיים של התל מצאתי במשך שנתיים כדורים ותרמילים בתדירות של אחד או שניים כל כמה שבועות. ואילו במורדות הצפוניים-מזרחיים שלו אני מוצא מצבורים של עשרות תרמילים. האם יש ביסוס לתיאוריה הזאת? בינתיים לא.

ועכשיו, רצף הצילומים הבלתי נמנע. אפשר לשים לב איך השכבה הדקה של חול ים הוזזה על ידי הגשם, ואיך חלק מהתרמילים ניצלו בנס ממעיכה על ידי ג'יפים מיד לאחר שנחשפו. בכל פעם מחדש אני לומד להעריך את עמידותם המופלאה של תרמילי הפליז הישנים. בצילום החמישי אפשר להבחין בהטבעה הנדירה VI, שמסמלת קליע מסוג מיושן, עגול.

זוהי הדיונה. בצילום האחרון, מימין למטה, אפשר להבחין באחד מהקטעים הקירחים שלה, שמתחתם נחשף בסיס החמרה. שימו לב לג'יפ. השעה היתה שעת בוקר מוקדמת, וברכב ישבו כמה צעירים שיכורים. מאחורי ההגה ישבה נערה, שיכורה אף היא.

ולקינוח, ניסיון ראשון: סרטון וידאו באיכות מזוויעה שמתעד את הרגע שבו נשלף תרמיל מהאדמה, אחרי קבורה של 93 שנה.


Untitled from Cartridge Guy on Vimeo.

תרומתי הצנועה לקופת המדינה

עכשיו מותר לגלות:
כשמתחילים להסתובב הרבה בשטחים פתוחים, והעין הופכת למורגלת מאוד באיתור חפצים חריגים על רקע סביבה של חול, אבנים ועשבים, קשה שלא למצוא כל מיני מציאות. גם כאלה שמביאות עימן קונפליקט קטן עם החוק. כך יצא שבזמן האחרון, בשתי הזדמנויות שונות, חזרתי הביתה עם מטבעות עתיקים.
 החוק מאוד ברור בעניין הזה: אסור לי להחזיק בהם. אך בשני המקרים, אם הייתי מותיר את הממצאים במקום שבו היו מונחים - הם היו נעלמים, אולי לנצח. מטבע אחד הציץ מתוך ערימה של שברי רעפים - פסולת בניין שמישהו נבזי במיוחד זרק בין גבעות החול. החורף פיזר את הפסולת, וסחף אליה גם את המטבע שנשלף מהחולות. בתחילה מסרתי את המטבע לידיד בוגר לימודי ארכיאולוגיה. הוא היה אמור להעביר אותם לידי אחד מהמרצים שלו שעוסק בתחום, אך בגלל אילוצים של עומס עבודה לא הספיק לעשות זאת, והמטבע חזר אלי זמנית.
המטבע השני נשר מצלע של ערוץ ניקוז שנחצב באדמה, ואם לא הייתי אוסף אותו הוא היה ממשיך ונושר ממצוק הכורכר היישר לים.
לאחר שהשתעשעתי מעט בניסיונות לזהות ולתארך את המטבעות בעצמי, הגיע הזמן לקורטוב של אזרחות טובה. הבוקר שני המטבעות נמסרו לעובדת של רשות העתיקות, שהבטיחה להעביר אותם לידיו של דונלד צבי-אריאל, ראש תחום המטבעות ברשות. ישתדלו לחזור אליי עם תשובות לגבי הזיהוי. הטיפוס הרכושני שמסתתר בתוכי,  ובכולנו, קצת עצוב. הוא רצה את המטמון הקטן אצלו בבית. מצטער, אני גוער בו, אין מה לעשות.
אני מדגיש בכל לשון הדגשה שני דברים:
1. ליקוט מכוון, כולל מטבעות, באתרי עתיקות אסור בתכלית האיסור. כאמור, בשני המקרים שבהם בחרתי להרים מטבעות מהקרקע עשיתי זאת בלית ברירה - היה ברור לי שאם לא אעשה זאת, הם יאבדו. וממילא ידעתי שאעביר אותם לידיים הנכונות.
2. אני לא מחפש עתיקות, ולא חופר באדמה. שרידי התחמושת שאני מוצא אינם כלולים בפקודת העתיקות, שמגדירה ממצאים כעתיקות רק אם הם מתוארכים משנת 1700 ואחורה.

הנה שני המטעבות. העליון עשוי כנראה מנחושת. בצדו האחד אוקטגרמה (המכונה גם "כוכב לאקשמי") ובתוכה גלגל עגלה מסוגנן. לא הצלחתי לזהות מה מקורו, אך ההערכה שלי היא שמדובר בתקופת ראשית האיסלאם, כלומר סביב המאה ה-7 או ה-8 לספירה. במטבע השני ניתן לזהות בקלות כיתוב בערבית, ובו המילים "אללהו אכבר". אני מעריך שהוא עשוי מברונזה וכי הוא ממלוכי.

צידו השני של המטבע הערבי. ניתן לזהות את הספרה 8, ומילים שאיני מצליח לקרוא

צידו השני של המטבע המסתורי, הבלתי מזוהה. ניתן להבחין באותיות משפה שאיני מצליח לזהות.
אחרי חפירות אינטנסיביות באינטרנט, ההשערה שלי היא שזהו אלפבית פיניקי.