האצבעות שכפתרו את הכפתורים

בלי כוונה יצא ככה: אני ממשיך בקו העגמומי שהתחיל בפוסט הקודם. הקו שמזכיר שלאסוף תחמושת עתיקה זה עיסוק (או טירוף) שעשוי להיות קוסם ומבדר (אם אתה בעל השריטה הספציפית הזו), אך מאחורי כל זה יש אנשים. חיילים צעירים שעזבו את הבית, עלו על סיפונן של אוניות גדולות והפליגו חצי עולם כדי להילחם בשמם של אידיאלים שנראו להם חשובים מספיק כדי למות עבורם. והרבה מדי פעמים, הם אכן מתו.

ומה שתמיד בלתי נתפס מבחינתי, זה כמה הזיכרון האנושי עלול להיות קצר טווח. החפצים הללו, שמצאתי בחולות שליד הים, אולי נראים אכולי קורוזיה ועתיקים. ובאמת, מה שכמעט בן 100 שנה הוא מבחינתנו עתיק. אבל זה כלום. פשוט כלום, מבחינה היסטורית. סבי, שעדיין עימנו (שיהיה בריא), היה ילד בגיל גן חובה בעיירה קטנה לא רחוק מלודג', כאשר הכדורים האלה נשמטו מנרתיקיהם של החיילים שהסתערו על העמדות הטורקיות. כלומר, הכל התרחש "הרגע" במונחים היסטוריים. והנה, כשאני מספר למעט האנשים שאני בוטח בהם מספיק כדי לספר להם - הם חברים, הם לא יזמינו אמבולנס שידאג לאישפוזי המזורז - בדרך כלל הם מגלגלים את עיניהם, מהנהנים בחוסר אמונה מהול ברחמים ומעל הראש שלהם מרחפת עננת קומיקס שבה נכתב "על מה לעזאזל הוא מקשקש, אין סיכוי שהיו פה קרבות!".

כמו במקרה כדוריות השראפנל, גם עניין הכפתורים התחיל מממצא אחד לא ברור, שהיה לי מספיק שכל לא לפסול אותו כחדש ולזרוק אותו בחזרה לחול. זה היה בחורף, בשיא הגשמים, כאשר ערוץ ניקוז אחד שמתפתל בכיוון כללי ממערב לדרום מזרח לא אכזב אותי יום אחרי יום. מי הגשמים של הלילה, תמיד סחבו משהו שמצאתי בבוקר. פעם כדור שלם, פעם תרמיל נקור, ופעם כפתורים. תמיד אותם כפתורים: דמיי קסדה בריטית ישנה, עם ארבעה חורים גדולים.

הראשון לא נשא שום סימן מיוחד. אבל בהמשך מצאתי לא מעט מהם, שנשאו הטבעה בצידם האחורי. נדמה לי שבאותם ימים - שלהי התקופה הוויקטוריאנית עוד ריחפו באוויר, האדוארדיאנית היתה בעיצומה - הבריטים אהבו להטביע שמות יצרנים על כל מה שזז. הם התגאו בתיעוש, בפטנטים, במפעלים הגדולים והסופר מתוחכמים שלהם.

הכפתורים, במקרה, היו אחד מהתחומים שבהם בריטניה ממש שלטה בשוק העולמי. ובתוך בריטניה, התעשייה התמקדה בעיר בירמינגהם, שם פותחו במאה ה-19 מכונות שפלטו (בדומה למטבעות) כפתורי פליז או נחושת בהמוניהם. אני, קרוב ל-100 שנה אחר כך, יכול לזהות ולתארך כך בקלות את הכפתורים. וזאת בגלל עוד דבר שלמדתי במסע הזה: חשבו על תחום עניין, כל תחום עניין - ובטוח תמצאו באינטרנט לפחות פורום אחד רציני שבו מומחים אדיבים, נחמדים, מעט אקסצנטריים אך ידענים עד אין קץ, שיסייעו לכם. האמינו או לא - יש פורום שבו בריטים שכאלה מנהלים דיונים מהורהרים על כפתורים. באחד מהם מצאתי אדם, וין קאלקט שמו, שסייע לי בהתלהבות רבה בזיהוי ובתיארוך. לא יאומן, בהתייחס לעובדה שסתם, נפלתי עליו משומקום עם מייל מנוסח באנגלית חצופה של ישראלי.

ובכן, אלה כפתורים סטנדרטיים שנתפרו למדיו של הלוחם הבריטי במלחמת העולם הראשונה, והכפתורנים המקצועיים מכנים אותם utility buttons. בכפתורים שבהם ההטבעה היתה ברורה דיה זיהיתי שלוש חברות:

• היטון אנד טיילור מבירמינגהם (שנכתבה מסביב לחלקו האחורי של הכפתור, מחוסר מקום, כך: B'HAM, נוסח שאפשר לראות בשילוט הדרכים האנגלי עד היום). חברה שנוסדה ב-1820, ובתחילה ייצרה אך ורק את הלולאות הקטנות שמרותכות לצד האחורי של הכפתור ודרכן תופרים אותו אל הבגד. מאוחר יותר הצטרפה לבום הגדול של ייצור הכפתורים בבירמינגהם.

• סמית' אנד רייט בע"מ מבירמינגהם, חברה שנוסדה ב-1840 ובראשית המאה ה-20 ייצרה כמעט אך ורק כפתורים למדי צבא, אך גם אצבעונים... עוד פרט היסטורי מעניין על החברה הזו: במהלך מלחמת האזרחים בארה"ב, היא סיפקה בדרכים לא דרכים - למעשה, הבריחה - כפתורים, סמלים, דרגות ותגים לצבא הקונפדרציה (הדרום). במשך השנים היו כמה גלגולים לדרך שבה נכתב שמה. אך הנוסח הספציפי הזה אופייני לתקופה של מלחמת העולם ה-1. הכפתור שבצילום היה במצב לא מי יודע מה מלכתחילה, ואני חיסלתי אותו סופית באמצעות פרוצדורת ניקוי ניסיונית, ו-obviously לא מוצלחת.

• ג'יי אר גונט ובנו בע"מ, לונדון. עוד חברה ותיקה, שנוסדה ב-1870 ומאז ומתמיד עסקה בייצור כפתורים למדי צבא, סמלי חילות לכומתות ותגי יחידה. סוג של צחובוי בגרסתו האנגלית - יחי ההבדל הקטן. החברה נקנתה לפני כ-20 שנה על ידי חברה דומה אחרת בשם פירמין ובניו, שמספקת לממלכה סמלים ומדי ייצוג מאז המאה ה-17 (!!) עדיין פעילה, וכוחה במותניה.

במשך חודשים ארוכים כל הכפתורים שמצאתי היו כפתורי היוטילטי נטולי ההדר. ואז מצאתי את אחד מהחפצים המרגשים ביותר שברשותי: הכפתור מחולצה (ירכית, ליתר דיוק) של מדי א' בריטיים. בשוק המכירות הפומביות לעתיקות צבאיות, כפתור כזה מניב דולרים בודדים. יש המון ממנו. אין מה להתרגש, תיאורטית. אבל אני, כששלפתי אותו מהזיפזיף הדק, הרגשתי מרחף באוויר.

אגב, סיפור המציאה הזה הוא פוקס מארץ הפוקסים. החולות של תל ברוך גדושים ברבבות, אם לא יותר, שיחים קוצניים שמותירים אחרים קוץ שעיצובו גאוני: כמו מוקש, הוא נראה כדסקית קטנה ועגולה שמצדה האחד היא חלקה, ומצידה השני היא מצוידת ב"שיניים" שנתפסות בכל דבר. זה עושה שמות בצמיגי אופניים, ואפילו נתפס היטב בסוליות נעליים. הכפתור שמצאתי נראה בדיוק אותו דבר לפני שניקיתי אותו - אותו קוטר, אותה צורה. לא היתה לי לכאורה שום סיבה להרים אותו. ובכל זאת, משום מה עשיתי זאת. פוקס!

ועכשיו אני מחזיק בו, וחושב על החייל הבריטי האלמוני שעמד בוקר בוקר למסדר. שמירק אותו בסיזיפיות באמצעות "בראסו". אני מחזיק בכפתור, מביט בחד הקרן ובאריה - הסמל ההראלדי של כס המלוכה הבריטי - קורא את הכיתוב "אלוהים לימיני" שלמרגלות שתי החיות (אחת מהאירוניות הגדולות היא שהמוטו הבריטי כתוב בצרפתית), מביט וחושב על האצבעות שכפתרו את הכפתור הזה.

כי משאלה טורדת אחת קשה להתחמק: מה הסיבה לכך שבגבעות האלה, הממצא השני בשכיחותו אחרי תחמושת הוא כפתורים ממדים של חיילים? נראה לי מעט לא סביר, שכל כך הרבה חולצות נתלשו באותו קרב ואיבדו כפתורים. יותר סביר, שמדובר בחולצות שנותרו מוטלות על החול, ועם הזמן התפוררו והותירו מאחוריהן רק את חלקי המתכת. והן הוטלו על החול, בין משום שהיו שייכות לחיילים שנפצעו וטופלו ותוך כדי הטיפול החולצות נפשטו או נגזרו, ובין משום שהיו שייכות לחיילים שנותרו מתים בשטח.

התיעוד של הקרבות מול הטורקים באיזור הזה - מצליחת הירקון ועד ההגעה לג'נין - לא מדבר כמעט על אבידות באיזור יפו-תל אביב-צפונה משם, בעיקר משום שבדיעבד, ההצלחה הגדולה של הצליחה החשאית האפילה על כל שאר הפרטים. עד שיהיה לי מספיק זמן כדי לנבור ברשומות של בתי העלמין הצבאיים של צבא הוד מלכותו/ה (אל דאגה, יש גם אתר כזה, מאוד מסודר ומפורט) זה יישאר, לעת עתה, כהשערה מצמררת.

על כדוריות ואכזריות

בהתחלה, מצאתי אחד בודד: כדור עופרת שהתגלגל לו מטה על אחד מהשבילים שחורצים את הגבעה שמתרוממת ממש מצפון למגרש החנייה של חוף תל ברוך. הממצא קצת בלבל אותי. לא ידעתי אם בכלל מדובר במשהו שקשור לאמצעי לחימה. זה נראה לי כמו כדור של רובה מוסקט עתיק, אלה שנטענו ע"י תחיבת הכדור במורד הקנה. מי השתמש בהם? אולי בדואים שהסתובבו באיזור הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה?
אחר כך מצאתי עוד אחד, ועוד אחד. ועוד. שוב פניתי לאוקינוס המידע העצום שבאינטרנט, ואז התברר לי שהגולות הקטנות האלה הן בעצם תזכורת עגומה לכך שהגבעה היפה שמשקיפה אל הים התיכון היא גם מקום שבו אנשים ספגו אש תופת מידי נשק מטיל אימה, נשק אכזרי.
כדוריות העופרת הללו הן תכולתם של פגזי ארטילריה נגד אדם מסוג "שראפנל". מדובר בפגזים שהמרעום שלהם מכוון להתפוצץ מעל פני הקרקע, בגובה שיבטיח פיזור מיטבי של התכולה - הישר על ראשיהם של חיילי האויב המבוצרים. את הפגזים האלה המציא באמצע המאה ה-19 קצין ארטילריה בריטי בשם הנרי שראפנל. אכן, בתחילת דרכם של הפגזים האלה שראפנל השתמש בכדורים של רובה מוסקט כמילוי. טעות הזיהוי הראשונית שלי, אם כן, לא היתה טעות במאה אחוזים.
השימוש בפגזים מהסוג הזה היה נפוץ עד כדי כך, שהמילה "שראפנל" הפכה למונח גנרי לתיאור כל דבר שמתעופף ופוצע או הורג כתוצאה מאש של האויב - כלומר, מונח חלופי לריקושט או לרסיס. עד היום, הביטוי השגור באנגלית לפגיעות מרסיסים הוא "פציעות שראפנל".
הטורקים שהגנו על הביצורים במה שהיום הוא איזור הגבעות של תל ברוך ספגו המטרה ארטילרית מתותחים שהוצבו על ספינות בריטיות ששייטו לא הרחק מהחוף (היכן שהיום צפים להם על הגלים גולשים..). זה ודאי "הוריד להם את הראש", בשעה שהכוחות הבריטיים הסתערו מכיוון הירקון, צפונה על תל-רקית. ניסיתי נואשות למצוא מה היה מחיר הדמים ששילמו המגינים האומללים. מצאתי במקום אחד טענה כי נהרגו כ-110 טורקים, ונשבו כ-300. אחר כך איבדתי את זנבו של האתר הזה, ואיני מוצא אותו שוב. מכל מקום, תענוג גדול לא היה שם.
כשאני מגלגל את הכדורים התמימים למראה בין האצבעות, אני חושב על ההיקף הבלתי נתפס של המלחמה ההיא. אנשים מכל קצוות העולם טולטלו דווקא לפינה הזאת על פני הגלובוס, ועסקו במרץ בקטילה הדדית. ומי זוכר אותם היום. מי יודע בכלל, שדם נשפך פה בסיטונות.
פעם גלגלתי לעצמי מחשבה, אולי כדאי לפנות לשגרירות הטורקית ולהציע לאנשיה לטפח את האתר המוזנח, אולי להקים בו אנדרטה צנועה. במצב היחסים הנוכחי בינינו לבינם - עדיף לשכוח מזה.

"עד הלום" האנונימי

אחד האזורים שמושכים אותי שוב ושוב הוא זירת "קרבות עשרת הימים". בעיני, המקומות האלה הצליחו לשמר איזושהי ישראליות מתומצתת ומזוקקת, שנעלמה מזמן מרוב חלקי הארץ. ובטח נעלמה מאיזור המרכז. רק נעת פחות מ-60 ק"מ מלב תל אביב - ופתאום אתה בישראל צלולה, פשוטה, אהובה. גבעות עגלגלות, מתונות שיפוע. שמים גדולים, כחולים-כחולים עד שהעינים כואבות. שדות. מטעים. מרחבים שביניהם קיבוצים ומושבים. כה רחוק ממגדלי המגורים שמכערים את קו השמיים ועומדים ריקים כי לאיש אין כסף לקנות בהם דירה, פרט למשקיעים זרים קרי לב ועמוקי כיס. רחוק מהגועל, השחיתות, השסעים החברתיים והפוליטיים.

אולי הכל כל כך מזוקק באיזור הזה, משום שהוא היה עד לקרבות מהקשים והעקובים מדם שידענו. חלקם הגדול נשכח ב-62 השנה שחלפו מאז. המקומות היפים האלה והגדושים בהיסטוריה האלה, קשה לומר שהם מתוירים בטירוף. מיותר לציין, שעבור מלקט התרמילים העובדה הזאת היא הזמנה מפורשת למסעות: איפה שהגבעות והשבילים לא נרמסו תחת צמיגי ג'יפים ונעלי טיילים - שם קל יחסית לאתר שרידים.
נתחיל מעיבדיס. הכפר הפלשתיני הזה היה תקוע כעצם בגרונו של קו ההגנה הישראלי בין נגבה בדרום-מערב לבאר טוביה בצפון-מזרח. במשך ההפוגה הראשונה בקרבות של מלחמת השחרור הצליח כוח המשימה המצרי להזרים לגבעה שחלשה על עיבדיס ממערב - לימים היא נקראה "משלט עיבדיס" - כוחות רבים שצוידו בנשק כבד. בין מאות החיילים והקצינים המצרים והסודנים שנערכו בעיבדיס היה רס"ן צעיר ומבטיח, גמאל עבדל נאצר שמו. הוא עוד יגיע רחוק. בכל מקרה, המצרים התבצרו והתחפרו היטב, ורגע לפני שההפוגה הסתיימה - פתחו באש כבדה.
מולם ניצבו כוחות מדולדלים ביותר של חטיבת גבעתי הצעירה. עייפים, לא מצוידים כיאות, ולעתים נטולי הכשרה מתאימה. והיו ביניהם גם עולים חדשים, ניצולי שואה. רק הגיעו, וכבר גויסו ונשלחו לקרב. זה היה אחד מהרגעים הקשים והמכריעים של צה"ל הפעוט, שבקושי מלאו לו שלושה חודשים. בקרבות שפרצו על השליטה בעיבדיס היו רגעים מכוערים. חיילים פחדו, סירבו פקודה. מפקדים נאלצו להסתער לבדם, בודדים. אספקת המים והמזון לקתה בחסר.
קיצורו של דבר - אחרי שורה של קרבות קשים והחלפות ידיים, תוך ששלושת גדודי גבעתי מחליפים זה את זה כדי לאפשר ללוחמים התשושים לאגור כוחות ולהתאושש, החטיבה כבשה את המשלט והתבססה בו. לימים, התברר שהניצחון הזה היה נקודת ציון היסטורית, לא רק מבחינת גבעתי אלא מבחינת המערכה כולה: החל מכיבוש עיבדיס, צה"ל לא איבד עוד נקודות שבהן אחז. משום מה, העובדה הזאת נשכחה כמעט כליל. כולם (טוב, לא כולם - מי שמתעניין) מכירים את גשר עד הלום. כולם יודעים לספר על ארבעת מטוסי המסרשמידט שהפציצו את הטור המצרי, ובלמו את הכוחות השועטים רק 30 ומשהו ק"מ מתל אביב. אבל גם עיבדיס היתה "עד הלום" - עד הלום מבחינתו של הטור האמצעי של המצרים, שגם הוא ניסה לשעוט צפונה ולפורר את ישראל הצעירה. הכפר עצמו, אגב, עבר מה שעבר על יישובים פלשתיניים רבים: ממנו ומהכפר הסמוך בית עפא לא נותר כמעט כלום. כמה עצי פרי, עץ שקמים ענק, ובאר שסביבה גלי הריסות קטנים. וזהו.

בעיבדיס מצאתי תרמילים ספורים, קליעים מעוכים (רבים מהם בקוטר 9 מ"מ - כנראה נורו מתתי מקלע "סטן"), מטבע של מיל אחד, ושני ממצאים שחביבים עלי מאוד.

ראשון הוא כדור 0.303 שלם כמעט לחלוטין, פרט למעיכה קלה, תוצרת "ווינצ'סטר" האמריקאית (באיזו דרך עקלקלה הגיעה תחמושת אמריקאית, מעודפי מלחמת העולם השנייה, לידי צה"ל שזה עתה קם? מי יודע). ההטבעה על תחתיתו מספרת שהוא נוצר ב-1942. תרמיל זהה מצאתי לא הרחק משם, בגבעה 113 (עליה אכתוב בעתיד). חשבתי על הלוחם שמהפאוץ' שלו נפל הכדור הזה. מה הספיק לעשות? כמה ירה? האם נפגע, נפל והציוד שלו התפזר על פני האדמה?

הממצא השני מעניין אף יותר. זהו תרמיל בקוטר 7.92, כדור זהה לתחמושת של רובי המאוזר המוכרים והנפוצים, שעליו סימן שהותיר נוקר בעל צורה יוצאת דופן: מלבנית ומאורכת. איזה כלי נשק מצויד בנוקר כזה, לא עגול ולא סטנדרטי? אחרי חקירת אינטרנט נמרצת, שכללה סיוע ממומחים לתחמושת בפורומים אמריקאיים, נראה שמדובר במקלע בינוני מסוג "בזה" (BESA). מה שהופך את החפץ הקטן הזה לטעון מאוד מבחינה רגשית: בעדויות הלוחמים על הקרבות מתואר בדיוק מי מעמיתיהם היה מקלען, כלומר מי ירה את הכדור שאת התרמיל שלו מצאתי. צמצמתי את הרשימה לשמות הבאים: משה גייסט, אברהם רצ'בסקי, אברמ'לה אברמוביץ' - כולם נהרגו - ושמחה "אייזן" איתן ששרד את הקרבות. ייתכן שאני הוזה לחלוטין. אבל אני מעדיף להחזיק את התרמיל השלם לחלוטין, שנושא את ההטבעה "48" - כלומר, נולד בתש"ח - ולשאול את עצמי אם ייתכן שהוא נורה מהמקלע של רצ'בסקי הנשק שהתנדב לצאת עם הלוחמים, או אברמוביץ' שלפי הסיפורים הסתער במעלה הגבעה כשהוא יורה מהמותן במקלע המגושם והכבד..

אגב, למרות שהכדור נושא הטבעה של מגן דוד, מומחה אמריקאי שאיתו התכתבתי טוען שהכדור הזה לא יוצר בתעשיית הנשק המחתרתית שלנו, אלא דווקא יוצר בצ'כוסלובקיה והובא, שלא לומר הובהל - חמישה חודשים בלבד אחרי שירד מפס הייצור, כחלק ממשלוחי הנשק הצ'כיים לצה"ל שנזקק להם נואשות.

זה מה שנקרא אקדוח

כל מה שקשור ברובים ומקלעים - כדורים שלמים, תרמילים וקליעים - אני מוצא בשפע, כמעט בכל אתר שאני שם על הכוונת. תחמושת אקדח היא דבר נדיר בהרבה. אולי משום שמלכתחילה, באקדחים נעשה שימוש צנוע מאוד במהלך קרבות.

הזיכרון הקולקטיבי, תוצר של צפייה בסרטים ישנים ושחזורים היסטוריים שנעשו תוך הסתמכות מוטעית על אותם סרטים, מתאר לרוב את האקדח כנשקו האישי של קצין מתנשא וקר מזג בעל שפם מטאטא ומקל מנהיגות קצר ביד. בדרך כלל, הוובלי יישלף מנרתיקו הגדול רגע לפני ששפם המטאטא של הקצין ירטוט בהתרגשות, והוא ישלח את חייליו הרועדים מפחד לצאת מתוך החפירות ולהסתער. "צ'ארג'!", הוא יזעק כשהוא מניף אל על את האקדח התופי המגודל. ואולי, בשביל הרושם, ידפוק איזו ירייה אחת באוויר כמי שמזניק סוסי מרוץ אצילים - בדיוק כפי שהורגל באחוזה הציורית שממנה באה משפחתו כחולת הדם. ממילא, החפ"שים ממעמד הפועלים שלו נחותים בעיניו מסוסיו האצילים, שממתינים לו אי שם באורוות שליד הגבעות המוריקות.

בסוף השבוע האחרון, במפתיע, מצאתי באתר תל-רקית תרמיל שכזה. התרמיל היה שייך לאקדח וובלי מרק IV, אקדח תופי מגושם שיורה כדורים בקוטר אימתני של 0.455 אינץ' (11.6 מ"מ), ושהיה מהאקדחים הנפוצים ביותר במלחמת העולם הראשונה.

בצה"ל, הכלי המיושן סחב קריירה מרשימה לפחות ראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, אז נעשה בו שימוש כאקדחם הטקסי של מובילי חוליות דגלנים וכדומה (פעם אחת, כששימשתי כמפקד חוליה כזאת בטקס סיום קורס מפקדי טנקים, ביצעתי תרגיל חמיקה מרשים לרס"ר המחנה שאיים עלי שאו שאני חותם על אקדח כזה - או ש... נו, בסוף לא עשה לי כלום ואני צעדתי בלי הכלי המביך ונרתיקו הצבוע - או מסויד - בלבן נוקשה).

אז איך אני יודע שהתרמיל הנקור אכן נורה מאקדח באותה הסתערות מפורסמת של דצמבר 1917? הכל טמון בהטבעה שבתחתיתו. האות K מציינת שהוא יוצר במפעלי "קינוך" הבריטיים, חברה שפעילותה נפסקה ב-1923. ה-II מציין שמדובר בדור השני של תחמושת ה-0.455, שיוצר מ-1898 ועד ל-1914. ה-C, אגב, מציין שהתחמיש של הכדור הזה עשוי מקורדייט - פיתוח שמיוחס לנשיאנו הראשון חיים וייצמן, שהיה אחד מהראשונים להמציא תחמושת שלא הותירה ענני עשן שחור אחרי כל ירייה (מה שכמובן חושף את היורה לעין האויב).

לפני כמה חודשים מצאתי באותו איזור, קצת צפונה משם, קליע עופרת כבד ומעט מעוך שנורה בדיוק מאקדח כזה. אולי הוא שייך לתרמיל ואני מאחד שוב את הצמד אחרי 92 שנות נתק?! סתם, אין סיכוי.

אגב, התרמיל היה מעוך במקצת, ובמהלך ניסיונות עדינים ביותר להחזיר לו את הצורה העגולה באמצעות פינצטה קטנטנה - פירקתי בלי כוונה חתיכה ממנו. תזכורת מעצבנת לכך שאסור לגעת בבממצאים, גם אם מצבם לא משהו.

אנפילד וחבריו

אני מדלג קצת (הרבה) בזמן. אחרי מציאת הכדור הטורקי הראשון, התחלתי לסייר באתר בערך פעם בשבוע. במקביל, מסע חיפושים לא יותר מדי מסובך הצליח למקד אותי בזהות המקום: תל א-רקית, אחת משרשרת של ביצורי חוף של הצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה.

בלילה הגשום והקר שבין 20 ל-21לדצמבר 1917, כוח שהורכב מיחידות משנה של שתי חטיבות, ה-52 וה- 75, ובו חיילים ניו-זילנדים, אוסטרלים וסקוטים, חצה את נהר הירקון (אל-עוג'ה) בשלוש נקודות צליחה - ממש בשפך, היכן שהיום נמצאת תחנת הכוח רדינג; באיזור שבו עומד היום גשר הירקון; ובאיזור שבע תחנות - משם, בשלושה ראשי חץ, הכוחות התקדמו צפונה. הצליחה התבצעה באופן מופתי, ההפתעה של הטורקים היתה מושלמת, ועד שעות הערב ביססו הבריטים אחיזה בקו שבין תל רקית במערב, ועד לאיזור רמת החי"ל של ימינו במזרח. זה הסיפור בקיצור נמרץ. בספרי ההיסטוריה הוא תופס פסקה או שתיים, חלקיק זעיר מהמלחמה העצומה.

אבל החלקיק הזעיר הזה הותיר מספיק עדויות. ומה שמתואר כקרב פשוט, כמעט לא-קרב, כנראה גבה גם הוא חיים צעירים לא מעטים. ואת העדויות האלה יצאתי לחפש.

בשטח, הממצאים מאשרים את מה שנכתב בספרי ההיסטוריה. אט אט, על פני חודשים, מצאתי שובל של תרמילים וכדורים בריטיים במעלה הגבעה, מדרום לצפון.

אפשר ממש לדמיין אותם מטפסים במעלה המתון אך הבוצי והחלקלק, כשמולם עמדות מבוצרות שבהם ממתינים להם לא פחות ולא יותר מהלוחמים העשויים ללא חת של חטיבת הקוזאקים הצ'רקסיים של האימפריה העות'מנית.

הכדורים, התרמילים הנקורים והקליעים שנחתו בבוץ הרך ונותרו שלמים - כולם שייכים לרובה הסטנדרטי של הצבא הבריטי: לי-אנפילד, בקוטר 0.303 אינץ'. רובם ככולם נושאים בתחתיתם הטבעה שמעידה ששנת הייצור שלהם היא 1915 או 1916. על ההטבעות האלה, המכונות בשפה המקצועית headstamps, יש המון מה לספר. אעשה את זה בהמשך.

הכדור הראשון

לקראת סוף החורף שעבר, בתחילת 2009, לקחתי את צמד בניי לטיול באחד מהמקומות החביבים עלינו. אז לא ידענו שלמקום הזה יש שם ועבר צבאי עשיר. ידענו רק שאלה "הדיונות שליד חוף תל ברוך" - אחד מהמקומות האחרונים באיזור תל אביב, שבהם אפשר לראות הרבה טבע. להתגלגל על חולות רכים, לרדוף אחרי פרפרים, לזהות עקבות של שועלים ותנים, להביט במרבדים של תורמוסים לבנים וסגולים. האיזור כולו, מחוף תל ברוך וצפונה עד למלון מנדרין, נכלל בתוכניות "רובע צפון-מערב" של עיריית תל אביב. לא יעברו שנים רבות, ולא יישאר זכר מהחולות, התורמוסים, התנים והשועלים. אז הנה, משתדלים להפיק את המקסימום כל עוד אפשר.

לבנים שלי יש שם משחק קבוע: הם מטפסים על שיא הגבעה, ומשם קופצים לתוך אחד מה"קניונים" הרבים שנחצבו על ידי מי הגשמים והורחבו על ידי רכבי השטח שנוסעים שם. הם קפצו, טיפסו, קפצו וטיפסו ואני רציתי להצטרף. ואז, בצלע של אחד מהקניונים הקטנים האלה, מצאתי כדור של רובה כשהוא תקוע באדמה ורק קצהו האחורי בולט החוצה.
בדרך כלל, כדור של רובה הוא לא מציאה גדולה בישראל. חלק מהמציאות העגומה שלנו: עם שחי על חרבו (ורובהו). אבל הכדור הזה היה שונה, ומשהו גרם לי לשלוף אותו ובמקום להעיף אותו הרחק מהישג ידם של הילדים - להביט בו בעין בוחנת.


הוא היה מוזר. בתחילה, הייתי בטוח שמדובר במה שכל מי ששירת ביחידה קרבית מכיר ככדור מאג, הכדור שמכונה בשפה המקצועית 7.62X51. אבל בתחתיתו היה מוטבע כיתוב בערבית. אם כך, חשבתי לעצמי, זה בטח כדור של קלצ'ניקוב, זה שמכונה בשפה המקצועית 7.62X39. מה הוא עושה כאן? יכולתי לחשוב על הסבר הגיוני: אולי מדובר בכדור מתוצרת מצרית, שלל ממלחמת ששת הימים או ממלחמת יום הכיפורים, והוא נשמט ממחסניתו של חייל שהסתובב פעם באיזור.
תיאוריה יפה, אך שני דברים קלקלו אותה. ראשית, למרות שקלצ'ניקוב ראיתי רק בחטף זכרתי שהכדורים שלו גוצים - שמנמנים ונמוכים. הכדור הזה היה ארוך למדי. ושנית, הקליע שלו היה אכול קורוזיה לגמרי. לא יכול להיות שמשהו נאכל כך ב-30 ומשהו או 40 שנה בתוך החול. לא יכול להיות גם שהוא הספיק להיקבר בכזה עומק.
התעמקתי בהטבעה הערבית. זיהיתי שם את סמל הסהר והכוכב. קראתי את המספר 1329. זהיתי את האות פ' סופית. במילה הנוספת נתקעתי: יש לי ערבית בסיסית ביותר - מדוברת ברמה של אינתיפאדה ראשונה ("ג'יב אל עווייה!"), וספרותית ברמה של בית ספר יסודי.חשבתי שמה שכתוב שם הוא "סארזר".



בבית ניקיתי קצת את הכדור. חוץ מהקליע המסכן, הוא נראה חדש לחלוטין, וההטבעה היתה חדה וברורה. התעלומה הזאת שיגעה אותי: מאיפה הוא הגיע לשם? מה זה? לרגע אפילו המצאתי לעצמי תיאוריה מטורפת, לפיה הכדור שייך למקלעיו של הספיטפייר המצרי, שהתקיף את שדה דב הסמוך ביום שאחרי הכרזת המדינה, ב-15 למאי 1948. בהתקפה ההיא כמעט חוסל חיל האוויר הקטן והדל שלנו, וכמה חיילים נהרגו. החיילים שאיישו את עמדת הנ"מ הצליחו לפגוע בספיטפייר התוקף, ולפי התיעוד המקובל הוא גרר את עצמו עד הרצליה, שם נחת נחיתת אונס בחוף הים. אולי, הפלגתי בדמיונות, אולי התיעוד ההסטורי שגוי. אולי הוא התרסק בחוף תל ברוך וזהו אחד משרידיו.
בינתיים כבר שקעתי בגיגול נמרץ. פריצת הדרך היתה כשקלטתי שפירוש הכיתוב אינו "סארזר" אלא "מאוזר". מאוזר, רובה גרמני! גרמני? סמל הסהר והכוכב? אולי הוא עות'מני? אולי אני מחזיק ביד שריד ממלחמת העולם הראשונה? שאלתי את אנשי פורום הצבא והביטחון של "פרש" - רובם מומחים ברמה אקדמית, אדיבים וששים לסייע. ואכן, אחד מהם - לבני שמו - אישר את המסקנה שאליה התחלתי להגיע בכוחות עצמי: זהו כדור מאוזר טורקי, מציאה נדירה מאוד. הוא עצמו, כך התוודה, שעוסק בתחום במשך שנים ארוכות, לא זכה לשים את ידו על מציאה כזו.
חיפושון קצרצר באינטרנט סייע לי לתארך את הכדור. 1329 לפי לוח השנה הרומי (עם שורוק ב-ו') שהיה נהוג באימפריה העות'מנית פירושו 1913. הכדור, איפוא, יוצר קצת לפני מלחמת העולם הראשונה. בינגו.
לא ידעתי אז, אבל המציאה הבודדת הזאת הפכה תוך זמן קצר לתחביב של ממש. איסוף כפייתי, מציאת תחמושת עתיקה במקומות הכי לא צפויים ולימים גם נדידה ברחבי הארץ במקומות שבהם השתוללו פעם קרבות - ממלחמת העולם הראשונה ועד למלחמת השחרור. מקומות שלווים, יפים, שקשה לנחש שלפני מצמוץ במונחים היסטוריים צעדו בהם חיילים גרמנים, טורקיים, אנגלים, אוסטרלים, ניו-זילנדים, לוחמי המחתרות, מצרים, עיראקים, סורים ומה לא.
עם הזמן למדתי שגם אחרי שהארץ הולבשה שמלת בטון ומלט, אתרי הקרבות משובצים בזכרונות פיזיים. חפירות וביצורים מפח גלי. כפתורים שנשרו ממדי החיילים. מרעומים של פגזי ארטילריה. מטבעות. וכמובן - הממצא הנפוץ מכל: תרמילים וכדורים, שקריאת ופענוח ההטבעה על תחתיתם היא צלילה לאוקיינוס של מידע מרתק.
הכוונה שלי, היא להתמיד בסיפור המסע הזה.

והערה חשובה: חפירות וליקוט ממצאים באתרים ארכיאולוגיים מוגדרים הינם עבירה פלילית בישראל. ההגדרה לממצא ארכיאולוגי שמוטלת חובה להעבירו לידי רשות העתיקות מדברת על חפצים שנוצרו עד 1700. כך שהממצאים שבידי אינם בלתי חוקיים. שמתי על עצמי שורה של סייגים חמורים: אני לא חופר, לא משתמש במכשור כמו מגלה מתכות, ולא נוגע בחרסים ושאר חפצים שאפשר להיתקל בהם לעתים בשטח.