עוד מעט תיראה כמו חדש

לאחר שאוסף הממצאים שלי צבר משקל וכמות נאים, נשאלת השאלה המטרידה: מה עושים עם כל זה. עלי להודות שעדיין אין לי תשובה מספקת, לפחות מבחינת האחסון והקיטלוג. הכל מפוזר בתוך שקיות ניילון של סנדביצ'ים, ששוכנות בעירבובייה בתוך קופסאות פלסטיק שפעם הכילו נודלס ממשלוחים הביתה. בינתיים, אני מסתמך על זכרוני הטוב: כל תרמיל, כל כדור, כל קליע - אני יודע (או רוצה לחשוב שאני יודע!) מהיכן הם באו ומתי מצאתי אותם.

ברור שיום אחד אאלץ להיות מסודר יותר. ואז מתעוררת שאלה נוספת: באיזה מצב אני רוצה לשמור את השרידים הישנים. ההעדפה הראשונה שלי היא: כפי שמצאתי אותם. מאובקים, מכורסמים על ידי עשרות שנים של חשיפה לאיתני הטבע. פה ושם יש חריגים. בייחוד כאשר אני מוצא משהו שהשתמר באופן כל כך טוב, עד שפשוט מדגדג בקצה האצבעות לראות במו עיניי איך הוא נראה כשהוא היה צעיר וחדש.

השיטה שפיתחתי עושה שימוש בשני רכיבים סודיים עיקריים: מיץ לימון וחומר ההברקה בראסו. השרייה במיץ הלימון מפעילה ריאקציה כימית (לדעתי סוג של אלקטרוליזה, אבל אל תסמכו על ידיעת הכימיה שלי) ומקלפת את שכבת הפטינה החיצונית מעל התרמילים והכדורים הישנים. הבראסו מחליק, מבריק ומשיב את הצבע המקורי, הזהוב, לתרמילים העשויים פליז ואת הצבע האדמדם לקליעים המצופים נחושת. 

לעתים אני משחק קצת עם החומרים. ברור שמה שנדרש בשלב הראשון הוא חומצה, לכן אני מחליף את הלימון התוקפני במים עם קצת אבקת מלח-לימון (citric acid). בפורום של רוסים שתחביבם זהה לשלי, מצאתי בחור שהסביר כיצד חידש כדורי מאוזר שנושאים בדיוק אותה הטבעה כמו הכדור שמצאתי ליד גבעת ברנר. האיש פיתח שיטה אלימה יותר: הוא משרה את התחמושת הישנה בתערובת של נוזל למילוי מציתי זיפו, וחומץ לבישול. למרבה הצער הוא לא פירט מהו התמהיל המדויק של קוקטייל הקסמים שלו. 

בכל מקרה, הנה הדגמה קצרה של הברקת תרמיל 0.303 שמצאתי במהלך שמחת תורה בגבעה 113.

כך נמצא התרמיל: מאובק, מלא בבוץ יבש, אך שלם לחלוטין

בבית, לפני הטיפול הראשוני: שטיפה יסודית במים, ריקון הבוץ וייבוש

אני נוהג לבצע השריית בדיקה רק בחלק התחתון. כך, אם תתרחש קטסטרופה כימית - היא תהיה מוגבלת.

הלימונים נסחטים ומוכנסים לצנצנת עם קצת מים, כדי שהאפקט לא יהיה חזק מדי והפליז לא יהפוך לאדמדם. עוד מעט התרמיל יצטרף לשם, למשך כמה שעות. הבראסו וצמר הגפן כבר ממתינים לו.

כך הוא נראה אחרי השרייה, הברקה אינטנסיבית, הסרת הלכלוך השחור שנותר באמצעות חומר לניקוי חלונות, שטיפה נוספת וייבוש

עכשיו, ההטבעה נראית טרייה וחדה כמו באותו יום בשנת 1945, שבו הוא נפלט מפס הייצור של מפעלי גרינווד ובייטלי באנגליה. אפשר להבחין בכל פרט ופרט, כולל סימני ההטבעה של הנוקר המלבני, האופייני למקלעים צ'כיים, וגם (מתחת לאות G) בסימן שנותר מהשן הפולטת של מקלע ה"ברן"

ולסיום: תחמנות קטנה. לתרמיל המנוקה הוספתי קליע, ליצירת "כדור שלם". למעשה מדובר בכדור שמחבר בין שני דורות ושתי מלחמות: הקליע מבוגר בכ-30 שנה מהתרמיל: הוא נמצא בתל-ברוך, באתר הקרבות ממלחמת העולם הראשונה. מה שמעניין בו הוא העובדה שהקליע נורה ונחת בחול רך (וכנראה רטוב - ההתקפה היתה בלילה חורפי) מבלי שהוא"יימרח" או "יינתז". כך, מצאתי אותו כשהוא שלם, אפילו השפיץ שלו חד כמו חדש, אך ניתן להבחין בחריצים שהותירו הסלילים בקנה. קליעי הלי-אנפילד מתנקים היטב וצבע הנחושת המקורי שלהם חוזר לחיים במהירות.

הגבעה שליד פתח הקיבוץ

רעייתי היתה צריכה לנסוע במסגרת עסקיה למקום כלשהו, סמוך לקיבוץ גבעת ברנר. אני התלוויתי על תקן סוחב ארגזים ועובד כללי. לא התחלה מבטיחה לכלום, נכון?

סיימתי את פרק הסחיבה והסיוע, ונותר לי מעט זמן להסתובב באיזור. כבר כשחנינו במגרש החנייה של האתר (לא רחוק מהכניסה לקיבוץ, סמוך למתקן לוגיסטי גדול של חברת צ'מפיון מוטורס) הבחנתי מרחוק בקבוצה של חצבים שפרחו בטור עורפי מדויק. זהו סימן מעיד מובהק לכך שבמקום היו חלקות אדמה פלשתיניות. ערביי הארץ נהגו לטמון באדמה בצלים של חצבים, כדי שבסוף הקיץ, אלה יפרחו בזריזות ויסמנו את גבולות הנחלות של כל אדם ואדם. כך, כשצריך להתחיל לעבד את החלקות לקראת החורף - לא יהיו טענות לאיש. לכן, כאשר רואים שורה מדויקת כזאת של חצבים - המשמעות היא שבאיזור היה כפר פלשתיני שאינו עוד.

בדרך כלל אני שולט לא רע בגיאוגרפיה ובהיסטוריה הארצישראלית. אך במקום הזה, נקרא לו "גזרת צומת ביל'ו", אני דווקא חלש מאוד. פרט לכפר קובייבה, שסביבו התפתחה לימים רחובות (ומשום מה הוא העניק את שמו לכדורי הבוץ, כלומר קובייבות, שילדים מכינים על שפת הים), אני בור לחלוטין. אך אמרתי לעצמי: אם יש חצבים - היה כפר. ואם היה כפר ואינו עוד - היו קרבות. ואם היו קרבות - יש ממצאים. והתחלתי ללכת בשטח, בעוד יום לוהט מדי.

השביל ממגרש החנייה אל גבעות הכורכר שנראות באופק

לאחר מאות מטרים בודדות השביל מטפס אל רכס כורכר גבוה באופן חריג. בשיא הטיפוס, במקום פסגה של גבעה, הגעתי למקום ששימש כנראה כאתר לכריית כורכר לצורך בנייה. העלייה הסתיימה ב"סכין" חדה, שמתחתיה אמבטיה עמוקה שחלק מקירותיה קרסו עם הזמן, ובמורדות שלה מתגלגלים גושי כורכר עצומים. קריסה של מצוק כורכר היא עניין פתאומי ולגמרי לא סימפטי, אז החלטתי להתרחק מהמקום ולהמשיך הלאה אל הנקודה הגבוהה באיזור. ואז מצאתי את זה:

גרמני יליד 1917, פה בגבעת ברנר

זהיתי מייד שמדובר בתרמיל 7.92X57, הלוא הוא מאוזר. הוא היה במצב מחפיר: עקום, אכול, נטול פיקה ומצופה באבק עד שההטבעה שלו הפכה לבלתי קריאה. בעודי מאמץ את העיניים בשמש הבוהקת, התקשרה אלי הרעיה: בוא מהר, היא אמרה, אני צריכה שתחזור להמשך המשימות. הכנסתי את התרמיל לכיס, שבתי לשלל משימות מפרכות ומיוזעות, ושכחתי ממנו.
בבית, לאחר ניקוי ראשוני באמצעות לימון, גיליתי שהכדור הזה זקן בהרבה ממש שהינחתי קודם. ההנחה הראשונה שלי היתה שמדובר שוב בכדור מתקופת גרמניה הנאצית. כבר למדתי בעבר שתחמושת שכזאת זרמה איכשהו, בדרכים לא דרכים, אל המחתרות של תקופת המנדט ואל צה"ל הצעיר.
אבל הקידוד על ההטבעה היה שונה, מה גם שהמספר "17" רמז על שנת ייצור קדומה בהרבה - תקופת מלחמת העולם הראשונה.
שוב, גיגול ועיון בוויקיפדיה. והופ, הנה הפתעה: על רכס הכורכר הזה נערך ב-11 בנובמבר 1917 קרב משמעותי למדי במלחמת העולם הראשונה, במסגרת המערכה של הגנרל אלנבי על כיבוש ארץ הקודש. הקרב ידוע כיום בשם "הקרב על רכס מוגהר" (אם כי אצלנו, השם יבוטא כמע'אר, בדומה לכפר שבצפון). במקום להלאות בפרטים אתן פה לינקים מעניינים וממצים: הנה אחד, והנה השני. שני דברים שכן אזכיר הם אלה:
1. מקובל לראות בקרב על כיבוש באר שבע את המתקפה המוצלחת האחרונה בהיסטוריה המודרנית שבה נעשה שימוש בפרשים. ובכן, לא נכון: הקרב על רכס מוגהר ראוי להיחשב כך, אם כי ממדיו צנועים יותר (800 פרשים רכובים על סוסיהם הסתערו על העמדות הטורקיות/גרמניות).
2. בקרב הזה, שלא היה לי מושג על קיומו עד אתמול, נהרגו 2,016 לוחמים משני הצדדים. זה כמעט בלתי נתפס: כמות שמתקרבת לאבדות שלנו במלחמת יום הכיפורים, במהלך קרב על מתחם חפירות אחד, כחלק מפינה אחת של זירה אחת במלחמה גלובלית עצומה.
הבריטים איבדו שם גם כמה קצינים בכירים. רישומיהם מאזכרים באותה מידה של אבל גם את נפילתם בקרב של כמה מאות סוסים. תהי נשמתם צרורה באורוות החיים.

אין פיקה, כך שהרווחנו הצצה לקרביים של התחמושת הגרמנית

ובחזרה לכדור עצמו. זיהוי מדויק של כדורים גרמניים מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היא סיוט לא קטן. הסיבה היא שבזמנים שונים נעשה שימוש באותיות זהות לסימון מפעלים שונים. המזל הוא שהגרמנים נהגו לקודד גם את החומר שממנו יוצר התרמיל. מכיוון שהאספנים יודעים מי ייצר מתי ומאיזה חומר - אפשר לקבוע מיהו היצרן. במקרה הזה, הצירוף S67 אומר שהתרמיל יוצר מפליז שהתרכובת שלו היא ביחס של שני שליש נחושת ושליש אבץ. ה-S פירושה מפעל הנשק והתחמושת שפנדאו (שייצר גם מכונות ירייה מפורסמות), וה-2 מעיד על כך שזוהי אצוות הייצור השנייה לאותה שנה, כאמור 1917.
ראוי לציין שמציאה של כדור שיוצר כה סמוך לקרב מקעקעת את התיזה שפיתחתי בעקבות הממצאים הטורקיים מתל-רקית. או שהיא מעידה על כך שהכוחות הגרמניים בארץ ישראל דאגו לעצמם טוב ושרשרת האספקה שלהם לא נפגעה, בעוד שהכוחות הטורקיים היו במצב רע בהרבה.

גבעה 113, פעם שלישית

כדורי 0.303 בכל מקום כמעט

בבוקרו של חג שמחת תורה, במקום ללכת לראות הקפות בבית הכנסת השכונתי או לקפוץ לים הצלול והשקט, לבני הבכור היתה בקשה. יותר נכון דרישה. יותר נכון פקודה. הוא רצה שאקח אותו לגבעה 113. הסיבה פשוטה, ממש פרק א' במבוא להורות: בגלל שאחיו הצעיר כבר היה שם, והוא לא.

האמת היא שלא התחשק לי. כבר ביקרתי שם פעמיים. הבנתי שהמקום עשיר מאוד בממצאים, ולא מצאתי סיבה מיוחדת לשוב לשם בפעם השלישית. למרות שהעיסוק שלי באיסוף תחמושת ישנה משדות הקרב הפזורים פה ושם הפך לאובססיה, זו עדיין לא אובססיה מטורפת. כך אני רוצה להאמין, לפחות. לכן אני משתדל לגוון, למצוא מקומות חדשים, ללמוד על אתרים שלא היכרתי (ועל כך - ועל האירועים שקרו למחרת - בפוסט הבא). נראה לי מעט מוגזם לפתח קיבעון לאתר ספציפי בודד.

אבל הילד ביקש. ונסענו.

נפלנו על אחד מהימים הכי חמים והבילים בסתיו הזה, שמסרב להראות סימנים של סתיו. האיזור כולו, למרות יופיו ומה שיש לו להציע, היה נטוש כמו המערב הפרוע. הכבישים פנויים כמו ביום הכיפורים. הגבעות ריקות מאדם. חנינו ליד האנדרטה וירדנו לשולי כרם הזיתים. בעבר, בקטע שבו אדמה חרושה גובלת בשביל החקלאי, מצאתי תרמילים שכולם מתאורכים לשנים 1942-1943, ושימשו את אחד או שני הצדדים - אנחנו או המצרים - במהלך הקרבות העקובים מדם שהשתוללו שם בקיץ 1948. כל התרמילים האלה היו במצב לא טוב: מעוכים ואף קצוצים מגלגלי הטרקטורים ולהבי המחרשות.

הפעם לא מצאנו שם כלום. הילד כבר התחיל לגלות סימני עצבנות ותסכול, והצעתי שנמשיך צפונה ונטפס על השלוחה הארוכה של הגבעה מצפון לדרום.

במהלך הטיפוס הבחין הבן בערוצים התלולים שיורדים מהשלוחה בכיוון כללי למערב. הוא הציע שנרד בהם, ונחפש במקומות שעשויים להיות מקומות מסתור של חיילים. כבר היינו מיוזעים ולוהטים, ואני כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני סוחב אותו בחזרה במעלה התלול. שוב, הסכמתי למרות אי הנחת שלי.

מתחילים לרדת בערוץ שמוביל מערבה - אפשר להבחין בו במרכז התמונה

הסתבר לי שלילד, תלמיד כיתה ד', יש חושי חי"רניק מעולים. כבר בתחילת הדרך הוא מצא שני תרמילי 0.303, ממש זה לצד זה, קבורים למחצה בקפל קרקע שבצד הערוץ. ברור שזה מקום שבו חייל השתופף או ירד לכריעה וירה כמה כדורים. את ההנחה הזאת מחזקת העובדה ששני התרמילים זהים: שוב, כמו תרמילים אחרים שמצאתי בגבעה, מדובר בתרמילים תוצרת המטבעה הדרום אפריקאית.

צמד הכדורים הדרום אפריקאים שנמצאו במה שנראה כמעדת ירי בין דילוגים

אבל היה הבדל משמעותי: הפעם, התרמילים היו שלמים כמעט לחלוטין. כמעט כמו חדשים. המשכנו לסייר זמן מה במורדות התלולים, ומצאנו עוד ועוד תרמילים. חלקם במצב מעורר השתאות. אתה רואה אותם מונחים כך סתם על שברי ענפים ועלים יבשים, כאילו הם נשמטו שם לפני שנה או כמה חודשים - ומתקשה להאמין שהם נמצאים שם 62 שנה. בדרך כלל אני מנסה להזכיר לעצמי להנציח מיד את רגע המציאה, ותמיד ההתרגשות גוברת ואני קודם כל מרים - ואחר כך מקלל את עצמי. הפעם אילצתי את עצמי לא לגעת, אלא קודם להסתכל. פשוט, המראה הזה היה כל כך לא הגיוני.

אחרי 62 שנה, הם מוטלים בין ענפים וקליפות עלים

שלם, ללא פגע. תרמיל שנורה ממקלע ברן, מיד לאחר איסופו

איך זה קורה? ובכן, התרמילים הראשונים שמצאנו בסיור הזה מוכיחים שהדבר הסביר קורה: התחמושת הישנה אכן נקברת באדמה, תחת שכבות משקעים של עשרות שנים. אבל, ההנחה שלי היא שאחת לכמה חורפים יורדים במקור (הנמצא בשולי הנגב, אסור לשכוח) גשמים משמעותיים ששולפים אותם החוצה מהאדמה, וסוחפים אותם מטה במדרון. התרמילים המעוכים והקצוצים שמצאתי בעבר גלשו לצד המזרחי של השלוחה, אל השטח החקלאי. התרמילים האלה גלשו מערבה, באיזור שבו ניטעו עצי אקליפטוס ואורן. הגשם סחף אותם מטה, וכאשר הזרם היה חלש מדי כדי לשאת את משקלם - הוא הניח אותם על גבי שאריות סחף אחרות - שברי ענפים, קליפות עצים ואשפה.

והנה עוד אחד, ככל הנראה היכן שנעצר לאחר הגשמים של החורף הקודם

אבל היום המוצלח הזה עדיין היה רחוק משיאו. עד כה, כל מה שמצאנו שם היה שייך לאחד משני מפעלים: המטבעה הדרום אפריקאית, או מפעלי "גרינווד ובייטלי" הבריטיים. וגם הפעם, חלקם נורו מרובי לי-אנפילד (נוקר עגול) וחלקם ממקלעי ברן (נוקר מלבני, סימן של מכה כתוצאה מפעולת השן הפולטת) כדור אחר - כזה שלא נעשה בו שימוש אך למרבה הצער הקליע שלו נעקר ואבד מתישהו - נשא הטבעה לא מוכרת: D ולידה סימן שנראה כמו נ' סופית. הוא נוצר ב-1942.

בדיקה אצל התנ"ך הפרטי שלי להטבעות על כדורי 0.303 - האתר של הכוורן, מומחה הרדיו לגלים קצרים ואספן התחמושת הבריטי דייב קושמן, העלה שהכדור הזה הוא לא פחות ולא יותר מאשר הודי. הוא נוצר במפעל התחמושת שבעיר דום-דום, במזרח הודו. זהו מפעל שהקימו הבריטים כדי לספק תחמושת לכוחותיהם בהודו בפרט ובשאר נחלות האימפריה באסיה בכלל. וכן, השם דום-דום מעלה מיד לזיכרון את התחמושת האימתנית והידועה לשמצה, שהומצאה ממש שם, בשלהי המאה ה-19, על ידי קצין הארטילריה ברטי קליי. כיום, כדורי דום-דום ידועים יותר בשם תחמושת סופט פוינט.

נולד בדום-דום, נפל בגבעה 113

והיתה עוד הפתעה אחרונה לאותו היום. תרמיל נקור, בקוטר של כ-35 מ"מ, שנמעך מאוד בציר האורך, אך למרבה המזל חלקו האחרון לא נפגע והוא נושא הטבעה יפהפייה בצרפתית. הכיתוב אומר: מפעל הכדורים הצרפתי 32 m/m. התחמושת העצומה הזאת נראית לי כמו זיקוק תאורה שנורה מאקדח מיוחד. מצאתי לא מעט חומר על המפעל עצמו, אך עדיין לא הצלחתי לשייך את התרמיל לאקדח זיקוקים מטיפוס מסוים. ההתייחסות היחידה שמצאתי למשהו שנושא את המידה 32 מ"מ (ואני בכלל לא בטוח שה-m/m אמור לבטא מ"מ - וגם אם כן, הכוונה היא כנראה לאורך התרמיל ולא לקוטרו) היא לזיקוקי איתות לשעת חירום שהמפעל ייצר בשנות ה-30 עבור SNCF, רשות הרכבות הממשלתית של צרפת.

קרטושרי פרנסייז - איזה צליל נפלא לשם של מפעל תחמושת

לאחר שסיימנו לעלוץ, שוב חשבתי על הגלובליזציה המוטרפת שהמלחמה מעודדת. גבעה אחת, שכוחת אל, בדרום של מדינה קטנה במזרח התיכון. מצרים וישראלים לחמו עליה במלוא עוזם, כשהם משתמשים בתחמושת שיוצרה בדרום אפריקה, בבריטניה, בצרפת ובהודו. הנה, קרב נקודתי אחד, על גבעה אחת, שלהתרחשות שלו יש טווח לוגיסטי שמתפרש על שלוש יבשות ורבבות קילומטרים.

עכשיו, האם לחזור לשם ברביעית? הראש אומר - די, תגוון. האובססיה אומרת - תחשוב על כל הדברים שעדיין מונחים שם!

להקת הפיפטיז

וזה רק חלק קטן מהמצבור שרובץ לו בלב מסלול לספורט עממי

בתחילת הדרך, חשבתי שהבלוג הזה יעסוק בשדות קרב היסטוריים, מהדהדים, שתיאור המהלכים שלהם מתועד היטב במפות, בעדויות ובספרים. אני חושב שדי מהר קלטתי שכאשר עוסקים בכברת האדמה הנקראת ארץ ישראל - ההגדרה של שדה קרב גמישה בהרבה. למעשה, כל פיסת אדמה, כל תא שטח, כל שדה פתוח הם שדה קרב. או לפחות מקום שבו היתה פעם התרחשות צבאית.

מי שמצויד בעין מיומנת, יקלוט תחמושת מוטלת בכל מקום. פה קליע, שם כדור שלם, שם כדור שתכולתו נורתה זה מכבר. והאקסיומה שפיתחתי לעצמי קובעת שבמקום שבו תמצא כדור אחד - תמצא ודאי עוד. ועוד. והשבוע קיבלתי שיעור מצוין בנושא הזה.

מסיבות שעוד מעט יהיו מובנות, הפעם ארמוז באופן כללי מאוד היכן נמצא המקום שבו אספתי את מה שאספתי. מדובר באיזור מוכר מאוד, שלדעתי כמעט כל תושב תל אביבי שעוסק בספורט עממי - הליכה, ריצה או רכיבה על אופניים - עבר בו בשנה החולפת. באותו מקום הונחו שני מסלולים - האחד להליכה או ריצה, והשני לרכיבה. הם רחבים ונוחים, ופס דשא נאה מפריד ביניהם. מצידם האחד כביש, ומצידם השני שטח פתוח שעד לא מזמן צמחו בו פרא קוצים ושיחים יבשים.

לפני כשבועיים עבד במקום טרקטור של העירייה, שעקר את הקוצים והשיחים וניקה את הנקודה שבה מתחבר צינור ניקוז גדול לתוך ערוץ טבעי, קטע קצר של ואדי טבעי שאיכשהו שרד בתל אביב הבנויה לעייפה. הכל כחלק מההכנות לחורף ולגשמים, אם יהיו כאלה.

כשעברתי שם, הבחנתי בציפור נודדת בלתי מזוהה שעמדה על עץ קטן (בין השאר, אני גם משתדל להיות צפר אורבני - תחביב שלא דורש כלום, ומעניק המון הנאה בתמורה). זיהיתי שזהו סוג כלשהו של סלעית, אך לא הצלחתי להבחין בכל הפרטים. התקרבתי, ולשם כך הייתי צריך לחצות את השטח שניקה הטרקטור. ואז, כשדרכתי על האדמה החרושה וההפוכה - הנה זה בא - מצאתי שלושה כדורים. 

אלה היו שני כדורי 9 מ"מ לוגר (מה שמכונה אצלנו בעברית עממית "תשע ארוך") וכדור 7.92 אחד של רובה מאוזר. הבחנתי מיד שאלה כדורים מתוצרת ישראלית. הלכתי לי לדרכי. אך למחרת הרגשתי שאולי אני מפספס משהו, וחזרתי לאותה נקודה, מצויד בעוזר המצטיין - הבן הבכור. התחלנו לסרוק את השטח בשיטתיות ותוך דקות הבנו שכל האיזור פשוט מרוצף בכדורים 9 ו-7.92 מ"מ. 

כל כדורי ה-9 מ"מ שייכים לאותה סדרה, ונושאים את ההטבעה TA 54 (כלומר, תל אביב 1954). זוהי ממש השנה הראשונה שבה העוזי המיתולוגי נכנס לשירות בצה"ל. לכן, ככל הנראה מדובר בסדרת הייצור הראשונה של כדורים שנועדו לעוזי. אך אולי נעשה בהם שימוש גם בתת מקלעים הישנים יותר שעדיין היו בשימוש באותה תקופה - סטן, למשל.

כדור 9 מ"מ מציץ מתוך החול. השנים העניקו לו גוון ירוק מקסים, כפסל ברונזה הלניסטי

כדורי ה-7.92 התפרסו על פני שלל מגוון יותר של תקופות. 1955, 1952 והישן ביותר מ-1950. אפילו כדור קטנטן בקוטר 0.22 השתרבב לו שם למצבור. 

עכשיו כבר הבנתי שיש פה עסק מעט רציני. הכדורים אולי היו קבורים באדמה בביטחה יחסית. אבל עכשיו הטרקטור הפך את הקרקע ושלף אותם החוצה. ובקיץ הבא, אם תפרוץ במקום שריפת קוצים אקראית (כפי שקורה כמעט מדי שנה) - התוצאה עלולה להיות לא נעימה למדי עבור הרוכבים, הרצים וההולכים במסלולים הסמוכים. שלא לדבר על מצב שבו ילדים ימצאו את הכדורים הללו, ויחליטו לשחק איתם.

למחרת, רגע לפני שהחלטתי סופית להזעיק לשם מישהו שיטפל במפגע, ביקרתי שוב. הפעם עם כל המשפחה. חזרנו עם שלל נאה של כדורי 7.92 מכל הסוגים והמינים. כשהמציאה היוקרתית ביותר, מבחינתי, היא כדור שמסומן PS 48 - הטבעה שמשויכת לתעשיית הנשק המחתרתית מהתקופה שלפני קום המדינה. כדור תש"ח אמיתי. בנוסף, בביקור הזה מצאנו גם כדור 9 מ"מ ישראלי מ-1952, עידן הטרום עוזי. 

1952, שהיא לגמרי במקרה שנת הולדתו של דאגלס אדאמס

1950, שהיא לגמרי במקרה השנה שבה מת הגנרל המהולל "האפ" ארנולד

1955, שנה שתיזכר לעד כשנת הולדתו של הצ'לן יו-יו מה

כדור אורגינל ממלחמת השחרור. PS = "פלשתינה שלנו"

מה המצבור עושה שם? ההנחה שלי היא שבמקום עמד פעם מתקן צבאי כלשהו. בשלב מסוים, אולי בשנות ה-60, מישהו ערך ביקורת בנשקייה והבחין שיש שם מאגרים של תחמושת ישנה. אלה מקרים קלאסיים שבהם הצבא מטפל בבעיות כפי שהוא יודע לטפל בבעיות: שלחו איזה חייל צעיר להיפטר מהזבל. והוא זרק את הארגזים במקום הראשון שבו הוא היה בטוח שאיש לא רואה אותו.
אבל מעבר לסיטואציה המצחיקה הזאת שבטח התרחשה לפני 50 או 40 שנה, אני מוצא הרבה ייאוש. אני סבור שאין המחשה טובה יותר לעובדה שכל פיסת אדמה פה קשורה איכשהו לצבאיות ולקיום שמתבסס על עוצמה צבאית. הכל שדה קרב. אנחנו באמת, באופן הכי מילולי שיש, עם שחי על חרבו. פשוט כך: על חרבו, ועל כדוריו הישנים. אם מאיר אריאל כתב פעם שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אני מרשה לעצמי להוסיף: בסוף כל שדה כורכר פתוח שבו אנחנו הולכים או רצים או מדוושים יושבים חיילים. או רוחות הרפאים שלהם.

** עריכה ותיקון - 9-10-2010 **

בניגוד למה שחשבתי, מסתבר שההטבעה PS על גבי הכדור מ-1948 אינה של תעשיית התחמושת המחתרתית שלנו. זוהי תחמושת צ'כוסלובקית, חלק מהרכש המאסיבי שבוצע בראשית מלחמת השחרור.
 PS הם ראשית תיבות של Povázské Strojárne - שמו של מפעל מהעיר ביסטריצה, כיום בסלובקיה. ואל תשאלו אותי איך מבטאים את זה (פובאצ'קה סטרוינה?!). הטבעה צ'כית נפוצה נוספת מ-1948 היא Z, ממפעלי הנשק והתחמושת בעיר ברנו (שהעניקו למקלע ברן - BREN - את שתי האותיות הראשונות בשמו. שתי האותיות האחרונות מייצגות את אנפילד).
באופן מעניין, שני סוגי תחמושת אלה נושאים עליהם, לצד קוד המפעל והשנה, גם הטבעה של מגן דוד. ככל הנראה זו שורש המחשבה הנפוצה, שמדובר בתחמושת מחתרתית מייצור מקומי. האם הסימון במגן דוד נעשה משום שהתחמושת יוצרה במיוחד עבור המשלוחים לצה"ל הצעיר? אין לי מושג.

הקולקציה הטורקית

כידוע או לא כידוע, כל סיפור העיסוק שלי בשדות קרב נשכחים החל בעקבות מציאה של כדור טורקי בודד בקוטר 7.92 מ"מ, שנשמט מחגורו של חייל טורקי בסוף 1917 על הגבעות שהפכו לימים לאיזור חוף תל ברוך. במשך הזמן התברר לי שמדובר באם כל המזלות של המתחילים, ושמדובר במציאה נדירה למדי.

היתה תקופה מסוימת, שבה הפכתי למעט אובססיבי בנסיונות שלי למצוא עוד ועוד שרידים טורקיים. תוך כדי החיפושים מצאתי תחמושת בריטית בכמויות נאות. זו הטורקית נמצאת במשורה. מה שעשוי להעיד על יחסי הכוחות בקרבות שבהם באה לסופה האימפריה העות'מנית.

מול עשרות כדורים, תרמילים וקליעים בריטיים - בסך הכל מצאתי ארבעה כדורי מאוזר טורקי שלא נורו - שניים מתוכם איבדו את הראש ברבות השנים, ושני תרמילים נקורים. בנוסף מצאתי גם שני שלושה (עידכון: מסתבר שהיה זרוק אצלי עוד אחד, שלא זכרתי על קיומו!!!) קליעים שנורו, נחתו בחול הרך ונותרו יחסית שלמים. כשהמילה יחסית היא, איך לומר, מאוד יחסית. וזאת משום שקליעי המאוזר נוטים ליפול קורבן לקורוזיה אלימה שמנפחת אותם ולבסוף מפוררת אותם. בניגוד אליהם, קליעי הלי-אנפילד הבריטיים נמצאים במצב חדש להפליא גם אחרי 90 ומשהו שנים. ברור שזה חייב להיות קשור לסוג המתכת שממנה יוצרו הקליעים. קליעי הלי-אנפילד סימן VII יוצרו בדרך המסורתית כפי שאנחנו מכירים עד היום: ליבת עופרת מצופה ב"ג'קט" של נחושת, כשההבדל בינם לבין קליעי 5.56, למשל, הוא שבחלק האחורי יש גם ליבה-בתוך-ליבה שעשויה מאחד מהחומרים הפלסטיים הראשונים שפותחו. ממה יוצרו קליעי ה-7.92? בצילומים של כדורים שהשתמרו במצב חדש הקליעים נראים כעשויים מחומר אפרפר, דמוי אלומיניום.

אדם בשם גרנדר, אמריקאי שמשפץ להנאתו רובי מאוזר טורקיים שלדבריו הוא קונה בזול במכירות פומביות, כתב לי שהקליעים היו עשויים מצופים בקופרו-ניקל במקום בנחושת. זוהי סגסוגת שמכילה נחושת, ניקל, ברזן ומנגן. משהו פה לא מסתדר לי, משום שקופרו-ניקל אמורה להיות סגסוגת שמצטיינת בעמידות לקורוזיה, ובאופן ספציפי לקורוזיה כתוצאה מחשיפה למי ים. מי יודע?

שמתי גם לב שהמצאי שלי מתחלק לשני סוגי כדורים: אחד שבו מסומנת בתחתית טבעת נוספת, פנימית, שאף עולה על סמל הסהר והכוכב של האימפריה ומאופיינת בפיקה שטוחה יותר; וסוג שני, שבו אין טבעת פנימית והפיקה מעט קמורה יותר. מה זה אומר? כמה מפעלים ייצרו את התחמושת הזו, ואיפה הם נמצאו? אין לי מושג.

בכל מקרה, הנה כל הקולקציה, עם הסברים מינימליים על מה שלדעתי אפשר ללמוד מההטבעות בתחתית.

שישה כדורים ותרמילים - זה כל המצאי שלי.

קליעי ה-7.92 מ"מ הטורקיים לא מחזיקים מעמד. לשם השוואה: הכדור מימין הוא 0.303 בריטי משנת 1915 שנמצא בחולות תל ברוך. החבר הבריטי הגיע למצב הכמו-חדש להפליא שלו אחרי השרייה קצרה במיץ לימון, זה הכל. הם ידעו לייצר דברים כמו שצריך, החבר'ה הבריטים.

הכדור הראשון שמצאתי. למעלה נכתב בערבית "מאוזר". למטה מוטבעת שנת הייצור - 1329 לפי לוח השנה הרומי (Rumi). כדי להמירו ללוח הגריגוריאני יש להוסיף 584. הוא יוצר, איפוא, בשנת 1913.

כדור נוסף, שנמצא כשהוא שלם (עם הקליע). ניקיתי אותו, ולהפתעתי, בניגוד למצבו הנורא בתחילה התרמיל חזר למצב כמו חדש: צבע פליז בוהק. ההטבעה מעידה על כך שהוא יוצר בשנה הרומית 1332, כלומר ב-1916. 

תרמיל נקור במצב שימור יוצא דופן. העובדה שהוא נקור מעידה, לדעתי, שהטורקים המועטים שאיישו את קו מוצבי החוף בשעה שהבריטים חצו את הירקון והסתערו צפונה (בסוף נובמבר 1917) ניסו לבלום את האויב. גם הכדור הזה יוצר ב-1329 הרומית, כלומר ב-1913.

והנה עוד תרמיל נקור. הוא נמצא במצב גרוע מאוד - מעוך ופגוע קורוזיה במידה שלא מאפשרת לנקות ולשחזר אותו. ההטבעה מלמדת שהוא העתיק מכל הכדורים הטורקיים שברשותי: הוא יוצר ב-1325 הרומית, כלומר ב-1909. בן 101 שנה, הילד!

כדור שהקליע שלו נערף לו מתישהו בחייו הארוכים. שנת ההטבעה מעט לא קריאה. אני חושב שמדובר ב-1326 רומית, כלומר ב-1910.

עוד כדור שלא נורה אך איבד את הקליע שלו ברבות השנים (האם חייל צ'רקסי משועמם - חיילים צ'רקסים הם אלה שהוצבו בנקודה הזו - עקר את הקליע והצית את אבק השריפה, כמו שכולנו עשינו בשמירות ארוכות ומתישות?). גם במקרה הזה הסיומת של הטבעת השנה לא ברורה. אני משער שמדובר שוב ב-1332, כלומר 1916.
העובדה שהכדורים הצעירים ביותר שמצאתי הם מ-1916 עשויה להעיד על כך שעד לתקופה שבה הבריטים החלו במסע לכיבוש ארץ ישראל, הצבא העותמ'ני נהנה מקווי אספקה תקינים. מ-1917 כבר היתה בעיה להזרים (או בכלל לייצר!) תחמושת טרייה. למה אני טוען כך? כי התחמושת הבריטית שמצאתי באיזור יוצרה כולה בין השנים 1915 ל-1917, כאשר רובה המכריע מ-1917. כלומר, יוצרה חודשים ספורים לפני המתקפה ונדחפה לכוחות הלוחמים באופן כמעט מיידי. זאת בעוד שהטורקים נאלצו להסתפק במה שהצטבר אצלם בשנותיהם האחרונות בארץ ישראל.

פה גרו מנוולים

את שמו של הכפר מיסקה שמעתי לראשונה לפני שבועות בודדים. זה קרה במהלך מיני-מחקר הכנה שערכתי לקראת יציאה לאיזור שבו נערך ב-13 למאי 1948 "מבצע מדינה" - הקרב לכיבוש כפר סבא הערבית. זהו קרב שנשכח. מעטים מאוד יודעים שהיתה פעם כפר סבא ערבית, שהיה קרב לכיבושה, ששרידיה (פרט למבנים בודדים) נעלמו מתחת לשיכונים ישראליים טיפוסיים.
מעטים עוד יותר יודעים שמבצע מדינה מחזיק בשיא מפוקפק: כיום, לאחר שרוב התעלומות נתפרו זה מכבר (ובראשן תעלומת הנעדרים מתל א-ריש), זהו הקרב הבודד והנקודתי שעלה לצה"ל במספר הנעדרים הגדול בתולדותיו. שישה חיילים וקצין מחטיבת אלכסנדרוני, לא פחות, נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם. ובניגוד למקרים אחרים של נעדרים ממלחמת השחרור, כשפעמים רבות ברור שהם נקברו כאלמונים ועבודת האיתור היא ברובה מציאת קרובי משפחה ועריכת בדיקות DNA, במקרה הזה התעלומה מושלמת. לא היו גופות. אפילו לא סימני דם. השבעה נעלמו.
מתוך יומרה מופרכת החלטתי לגשת לאיזור הקרבות כדי לראות אם אני מוצא משהו. כבר דמיינתי איך אני עושה כותרות: האיש שהצליח לפתור תעלומה של יותר מ-60 שנה. אולם החיפושים באיזור הקרבות של כפר סבא הערבית לא העלו כלום. האיזור בנוי ברובו, ובשטח הפתוח המועט שנותר מצאתי רק שרידים למחנות אירעיים של הומלסים. וכרגיל: מטבע של לירה אחת משנת תשל"ד. וכאן נכנסת לתמונה ההתפתחות צדדית. כי במהלך חיפושי הגוגל והעיונים במפות שמצאתי שם, נודע לי קיומו של הכפר מיסקה.
הכפר, שיש המבטאים את שמו גם כמיסקי, כבר היה נטוש בערך חודש כאשר מבצע מדינה יצא לדרכו. ממה שקראתי, מסתבר ש-30 השנים שבין 1918 ל-1948 היו תקופה סוערת מאוד באיזור ההוא בשרון. גדוד גרמני ישב שם במלחמת העולם הראשונה וספג הפגזות מידי הבריטים כחלק מהקרב על כפר סבא הערבית (שבמהלכו הושמדה כפר סבא היהודית כליל). אחר כך, במהלך שנות המנדט הבריטי, נרשמו אינספור התקפות אלימות וקטלניות על השכנים היהודים . בתיאורים שקראתי, היו כמה מהם שנכתבו על ידי אנשים שונים, שבה וחזרה מילה אחת: "מנוולים". זה נגמר בכיבוש והרס הכפר עד לרמה של שרידים מועטים, כשסוף סוף הזדמנה לקיבוצניקים האפשרות לנקום על כל מה שעוללו להם תושבי מיסקה.
הכפר, או המעט שנותר ממנו, נמצא ממש ליד רמת הכובש (צפונית-מערבית משם), עמוק בתוך נוף יפהפה של פרדסים שנמשכים ונמשכים ככל שהעין יכולה לראות. סיפורו ושרידיו מעסיקים לא מעט חובבי נאכבה מהצד השני (הקישור שהבאתי הוא מלפני כארבע שנים. כיום, האתר פחות נגיש בהרבה). אני, אישית, משתדל לראות את כל הצדדים בסיפור הזה. הצטברו בידי די עדויות ולפיהן תושבי הכפר היו טיפוסים אלימים, שעסקו בטרור למטרות שוד עוד לפני שעסקו בטרור למטרות טרור. והקורבנות שלהם היו גם מקרב ערביי הסביבה. ומצד שני, זה ודאי לא מפחית מעוצמת הרגשות שחשו התושבים כשהעיפו אותם מבתיהם. רגשות שמועברים כמיתוס שהולך ומהדהד ומתעצם ומתעוות - עד היום. ומצד שלישי... עובדה שלא הרחק נמצאים כפרים ערביים - טירה הוא הדוגמה הבולטת - שתושביהם איש לא נגע, והם הפכו ברבות השנים ליישובים גדולים ומבוססים בישראל.
האמת היא שזה מקום מדכא, מדכא מאוד. נראה שמישהו הרחיק לכת כדי לגרום לערבים לא לשוב לשם לעולם. זה מתחיל מגדר שמקיפה שטח גדול מאוד, מרוחק מהכפר, ועליה נתלו שלטים בזו הלשון: "שטח זה הוא רכוש מדינת ישראל". בחיים לא ראיתי ניסוח כזה. זה ממשיך מחפירה עמוקה שמקיפה את המתחם הקטן שבו נמצאים עדיין שרידיהם של כמה בתים מהכפר (צאצאי התושבים טוענים שמדובר במסגד ובבית ספר. ותיקי רמת הכובש אומרים שזה היה כפר עלוב וקטן, ומעולם לא היו בו מבני ציבור). מכל מקום, גם האיזור שסביב הבתים גודר - ללא פתח או שער. ועל הגדר מישהו הציב פגרים של שלוש בהמות כלשהן, שהפכו לשלדים מצמררים. כשהייתי שם חשבתי שמדובר בכבשים או בפרות צעירות. מאוחר יותר עלה בי חשד שמדובר בחזירים - אולי כדי להשפיל ולהבריח את מי שמעוניין לעלות שוב למיסקה. אין סיכוי שאני חוזר לשם כדי לבדוק את התזה הזו.
רציתי להסתלק משם כמה שיותר מהר. היה חם, ומסריח מאגן חמצון סמוך. פריטי החימוש היחידים שמצאתי היו רסיסים בודדים של פגזים. אפילו הם היו רותחים מחום השמש, והותרתי אותם במקום. בבית גיליתי שהצילומים שלהם יצאו מטושטשים ובלתי ראויים לשימוש. הדבר היחיד שתיעדתי בהצלחה הוא אחת מכמה ערימות של חרסים - צלחות, כדים, נרות, הכל במצב מרוסק. הערימות שהעלו אצלי את החשד שמישהו ביצע באתר חפירה פיראטית, מיין את מה שראוי להילקח, והותיר את הפסולת הארכיאולוגית בצד.
מקום מצמרר, שרוחות רפאים של אלימות ומלחמה מסתובבות בו. בררר.

בין הרגבים

הגבעה כוסתה באקליפטוסים. מרחוק אפשר להבחין בכרם הזיתים.

וערימה קטנה של תרמילים, מיד עם השליפה מהאדמה

גבעה 113, שידועה גם בשם גבעת ארנון, היא אחד מאתרי הקרבות הקשים של יולי-אוגוסט 1948, אז בלמו הגדודים המדולדלים של חטיבת גבעתי את הטור המצרי- האמצעי מבין שלושה - שחתר לבתר את ישראל הצעירה. כפי שכתבתי בעבר, הנקודה הצפונית ביותר שאליה הגיע הטור הזה היא משלט עיבדיס. חלקים גדולים ממנו הפכו ברבות הקרבות ל"כיס פלוג'ה" - הכוחות הנצורים באיזור שכיום נמצאת בו קריית גת, העיר שהעניקה לנו נינט טייב.

הגבעה, שנמצאת משהו כמו קילומטר (אולי טיפונת יותר, אולי פחות) צפונית לצומת גבעתי, היא כיום אתר שעצב ותחושה של אי נעימות יושבים עליו. על אנדרטה מוזנחת למדי חקוקים שמותיהם של עשרות הנופלים בשרשרת הקרבות לכיבושה וכיבושה מחדש. זרים מצומקים, שאריות מיום העצמאות דאשתקד, מתפוררים על השיש המאובק. חורשה של אקליפטוסים מכסה את השיפולים המזרחיים והצפוניים של הגבעה, אך העצים נתונים במצב חולני ויבש.

בני הצעיר, שאותו סחבתי לאחד משני הביקורים שלי בגבעה, התחנן בפניי אחרי דקותיים: אבא, בוא נלך מפה, זה מקום מפחיד.
אבל כשיורדים מהגבעה למטה, מזרחה, המצב משתפר. המישור העצום שנפרש ממך והלאה הוא פסיפס של מטעים ושדות. ממש למרגלות הגבעה החלו באחרונה אנשי נגבה לנסות ענף חדש: כרם זיתים. הכרם נטוע ממש לצד אתר ארכיאולוגי מעניין: מערכת גתות מהתקופה הביזנטית. שהשתמרה היטב. ככה שהחקלאות של פעם משתלבת יפה עם החקלאות של עכשיו.
הלכתי לי צפונה, על הדרך החקלאית שמשרתת את הטרקטורים של הקיבוצניקים. המבט שלי ליווה את קצה השטח המעובד. ושם, בתלמים שהותירו המחרשות, בין הרגבים, צצים להם תרמילים ורסיסים של פגזי מרגמה. הקלות שבה הם נפלטים החוצה ישר לידייך (אפילו הבן שלי מצא אחד) מעידה במשהו על עוצמת הקרבות שהשתוללו פה, ומשמשת כמעין הוכחה לכך שהתחושה המעיקה של המקום היא לא סתם תחושה: היה שם רע ונורא.
מבחינה אספנית גרידא, הבשורה הרעה היא שכל התרמילים מעוכים להפליא מלהבי המחרשה או מצמיגי הטרקטור.
הנה כמה דוגמאות לתרמילי 0.303 שמצאתי שם. חלקם שימשו מקלעי "ברן" (ואת זה יודעים לפי סימני הנוקר המלבניים וסימן ה"זפטה" הרצינית שחטפו התרמילים מהשן הפולטת של המקלע הצ'כי-בריטי המעולה) וחלקם שימשו רובי לי-אנפילד (ואת זה יודעים לפי סימן הנוקר העגול).

נתחיל בשני תרמילים שיוצרו ב-1943 והגיעו מאותו מפעל: "המטבעה הדרום אפריקאית, פרטוריה". המטבעה ייצרה תחמושת כדורי 0.303 ופגזי ארטילריה - מ-1937. רק ב-1964 היא סגרה את ארבעת מפעלי התחמושת שלה, וחזרה להתמחות במטבעות ומדליות. סימול היהלום ליד האות U אומר שהכדור הגיע לא מהמפעל הראשי ביוהנסבורג, אלא ממפעל משני בעיר קימברלי. מעניין שכדור אחד התגלגל לשימוש ברובה, וכדור אחד התגלגל לשימוש ב"ברן". זה האחרון גם השתמר באופן יוצא דופן, ואחרי ניקוי אפשר להבחין אפילו בחומר השחור דמוי הזפת שאוטם את המרווח שבין הפיקה לתרמיל עצמו.

הצמד הדרום אפריקאי. העליון נורה ע"י מקלע "ברן"


וזה תרמיל של כדור שיוצר ב-1945 על ידי חברת "גרינווד אנד בייטלי". במקור, החברה המכובדת והענקית ישבה בעיר לידס ועסקה בייצור שורה ארוכה של מוצרים שקשורים לתעשיות כבדות: מכונות לייצור כלי עבודה, מחרטות, מכונות לייצור בדים, ציוד דפוס, קטרים, ציוד חשמלי ומצברים (כולל תחנת כוח מקומית: עוד בשנות ה-80 של המאה ה-19, זו היתה אחת מהחברות הראשונות בעולם שהציוד שלה עבד על חשמל - שסופק באופן עצמאי) ובין השאר, גם תחמושת. אך במהלך מלחמת העולם השנייה עבר רוב ייצור הכדורים לעיר פרנהם. מקורות שונים מציינים שהחברה היתה אחד מספקי הכדורים הגדולים ביותר במהלך המלחמה - לא פחות משלושת רבעי מילארד כדורים ירדו מפסי הייצור שלה. גם כשעסקו בייצור ציוד צבאי, החבר'ה מלידס התפרשו על פני ספקטרום אדיר: מפרסות לסוסי הצבא - ועד לטורפדו עבור צוללות הצי. חברת הענק החלה להדרדר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. נכסיה נמכרו ונבלעו אט אט, ובאופן מדהים, לאחר שמפעליה הענקיים נהרסו ב-1987, כיום אין ממנה שריד וזכר פיזי.
ואני דווקא כן מצאתי שריד שכזה, שהתגלגל לגבעות שבשולי הנגב, שם נורה ממקלע "ברן". את התרמיל הזה מצאתי לא למטה, בשדות, אלא בערוץ העמוק שעולה ממערב למזרח ומגיע כמעט עד לאנדרטה עצמה. לפי עדויות מהקרבות שקראתי, לפחות בקרב אחד ניסו להסתער דרך הערוץ הזה עד לעמדות המצריות שככל הנראה ישבו איפה שממוקמים כיום האנדרטה ומגרש הכורכר שלידה.

אני מחבב את הספרה 7 המסוגננת והמסולסלת, שהחליפה בתחמושת הזאת את הסימול הרומי VII שליווה את סוג הכדור הזה עוד מימי מלחמת העולם הראשונה.

החוט שמידלדל מלמטה הוא שארית צמר גפן לניקוי

הנה תרמיל מ-1942, תוצרת "ווינצ'סטר" האמריקאית (WRA = Winchester Repeating Arms). כדור דומה, שלם כמעט לגמרי, מצאתי במשלט עיבדיס. את הכדור מעיבדיס ניקיתי למצב כמעט חדש. את זה בחרתי להשאיר כפי שמצאתי אותו - אכול על ידי שיני הזמן.

התרומה האמריקאית למאמץ המלחמתי. מווינצ'סטר באהבה

והנה דוגמה לרסיס מפגז מרגמה. לא מעט רסיסים מפוזרים שם. את רובם הנחתי במקום. המחשבה על מה שהם עוללו, ובמי או מה הם פגעו קצת הרתיעה אותי. לקחתי אחד, בסופו של דבר. עם קצת סבלנות אני חושב שאוכל לבדוק מה קוטר הפגז (ע"י שרטוט מעגל בקוטר המשוער, והשוואה לרסיס). כרגע נשאיר את זה בלי פתרון.

מה אומרים המספרים שעל רסיס הפגז?