שלושה עדכונים מבאסים ואחד משמח

שלושה נסיונות לאתר משהו בשדות קרב משמעותיים הסתיימו בלא כלום. תזכורת מעצבנת לכך שצריך הרבה מזל בעיסוק הזה. הנה הפירוט העגום:

1. גבעות הכורכר ליד קיבוץ גבעת ברנר, הנקראות גם רכס מע'אר. בסוף 1917 הגבעות האלה, שעליהן היו ביצורים טורקיים משמעותיים, היו זירה של אחת מהסתערויות הפרשים האחרונות בהיסטוריה הצבאית המודרנית - אם לא האחרונה שבהן. כ-2,000 חיילים טורקיים, גרמנים ובריטים נהרגו בקרב הנשכח הזה. בביקור הראשון, המוגבל בזמן והמקרי לחלוטין (שכן, בכלל לא ידעתי את זהותו של האתר) מצאתי שם תרמיל מאוזר גרמני.
מכיוון שמדובר בשטחים פתוחים, לא מעובדים ובלתי נגועים על ידי פיתוח אנושי, הייתי בטוח שסיור מדוקדק יותר יניב ממצאים רבים. הגעתי שוב. הסתובבתי מהבוקר עד הצהריים בחום קופח, ופרט לתצפית מרהיבה על המראות של מטוסי אף-15 מבסיס תל-נוף הסמוך לא מצאתי כלום. כלומר, כמעט כלום: בכל זאת,  חזרתי הביתה עם מטבע שחוק של מיל מנדטורי אחד משנת 1942.

2. גת רימון. הנקודה הגבוהה ביותר באיזור השרון, במקום שעם הזמן נעטף ונבלע לגמרי על ידי השכונות החדשות (והאימתניות) של פתח תקווה, היה זירה של קרב קשה בין כוחות אוסטרליים לכוחות מבוצרים טורקיים.

לצערי, גם במקרה הזה פרט לתצפית נאה לכל הכיוונים לא איתרתי דבר. האיזור חפור ותחוח לחלוטין, ונראה שזה עניין של חודשים ספורים עד שייבנה לגמרי.

3. תל גיבורים. איזור תל א-ריש, שבו נערך בסוף אפריל 1948 אחד מהקרבות הצורבים ביותר במלחמת השחרור, בנוי לגמרי ומכוסה על ידי פארק נאה ואתר ההנצחה לחללי הקרב, כולל הפילבוקס המפורסם שהותירו בו הכוחות הפלשתינים. כל זה נכון לצד החולוני של מה שהיה פעם תל א-ריש. אך מצפון לאתר - מהעבר השני של נתיבי איילון ועדיין בתחומי תל אביב - נותר שטח פתוח רחב ידיים שבשוליו המערביים שרידים של מבנים ערביים. חשבתי שבחינה של השטח הזה חייבת לנפק משהו. אך כשהגעתי לשם התברר שמישהו פיזר מסביב שלטים שמכריזים כי זהו שטח פרטי, ולמען הסר כל ספק מליבו של חפשן תרמילים - צמד בריונים יושבים להם שם מתחת לשימשייה, ורומזים במבטים לא נעימים שעדיף לך להסתלק. יש להניח שזהו עניין שראוי לתחקיר עיתונאי כלשהו. אני, מכל מקום, עשיתי אחורה פנה וחמקתי.

אחרי שורת הכשלונות הזאת, הנה בשורה קצת יותר טובה: בתום מו"מ ממושך שבסופו נחתם חוזה טאלנט בן שש ספרות, הסכים לבני להצטרף ככותב לבלוג. כרגע יש עדיין כמה קשיים טכנים ללבן. אך כאשר נתגבר עליהם הוא יוסיף את עדכונו המלהיב מאיזור רמת רחל.

** עדכון **

שרשרת הנאחסים והכשלונות נמשכת. מוקדם יותר השבוע ניסיתי שוב לתקוף את פאתיו הצפון-מערביים של תל גיבורים/תל א-ריש. הסתובבתי מפה, הלכתי משם - כל השטח הוא תערובת של אתרים בלתי חוקיים לשפיכת פסולת בניין, אורוות של עבריינים וזולות של הומלסים ששומרים על שני הקודמים. מקום מאוד מאוד לא ידידותי, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. מכיוון שלא היתה לי כוונה להפוך לגיבור הנעדר השמיני מאז תש"ח, אני חושב שלעת עתה אנטוש את האתר הזה.

ועוד כישלון חרוץ: דרך בורמה, בקטע שמאנדרטת מח"ל ומזרחה. בעניין הזה המסקנות אינן סופיות. יצאנו לשם בהרכב משפחתי מלא, והבנים איבדו אנרגיה לאחר קילומטרים ספורים (השביל הוא בסימן עלייה בלתי נגמרת). העובדה שמצאתי תחמושת מודרנית מסוג 5.56 מעט מעודדת אותי: היא מראה שאם יש שם משהו, הוא לא ייעלם על פני התכסית המיוערת. המסקנה: לשוב לשם לבד בקרוב.

הביאו את הארטליריה

כפי שכתבתי בעבר, כאשר התייחסתי לכדוריות השראפנל הרבות שאפשר למצוא באתר, נעשה שימוש מאסיבי למדי בכיסוי ארטילרי במהלך המתקפה הבריטית שנערכה בלילה החורפי שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917 ובה נכבש מוצב החוף הטורקי בתל א-רקית (היא חוף תל ברוך של ימינו).

אז את הכדוריות הזכרתי, ועכשיו אתייחס לסוג אחר של ממצאים שמעידים על ההרעשה שנחתה על ראשיהם של הטורקים המסכנים (שליתר דיוק היו לוחמים מחטיבה צ'רקסית, פלוס כמה מפקדים גרמנים). באחד מימי החורף אשתקד, לאחר כמה לילות של גשמים עזים, בעודי הולך בשבילים שמטפסים אל הגבעה המרכזית באתר, זיהיתי משהו חלוד ושחור בולט מאמצעה של הדרך. מדובר ממש בדרך המלך, שביל רחב וכבוש היטב בצמיגיהם של הג'יפים שמרבים להסתובב במקום. למעשה, ה"משהו" הבולט הזה היה ממוקם בדיוק בין שני קוליסים טריים. אם אותו ג'יפאי אלמוני היה מסיט את ההגה שלו כמה אלפיות ימינה או שמאלה - לא הייתי רואה כלום, והייתי מאבד את אחת מהמציאות החביבות עלי ביותר.

התחלתי לנסות לשלוף החוצה את הממצא. היתה לי תחושה עמומה שזה משהו שראוי לחלצו מהאדמה. האמת היא, שבאותה תקופה היתה לי פנטזיה מטופשת למצוא שם רובה שלם ומרשים ולמסור אותו למוזיאון כלשהו. חשבתי שאולי זה זה. אך העקשן החפץ היה תקוע היטב בחמרה הכבדה. רגע לפני שהתייאשתי והלכתי לי הלאה, התערבה יד האלוהים והבחנתי במדחף ישן של טיסן, מוטל לצד הדרך. בשנות ה-70 המאוחרות היתה קיימת דרך נוחה שהובילה בערך מהמקום שבו נמצאת כיום הכניסה לחניון של חוף תל ברוך - ועד לפסגת הגבעה. המקום היה חביב מאוד על מטיסי טיסנים ודאונים. בתור ילד בן 7 או 8, נהגתי לנדנד לאבי שניסע לשם לראות טיסנים. עכשיו מותר לגלות, שבסתר ליבי תמיד קיננה בי התקווה המרושעת שאולי יתמזל מזלי ואצפה באחד מהם מתרסק ומתפרק לרסיסים באופן מרהיב. אז הנה, 30 ומשהו שנים אחר כך אחד משרידיהן של אותן התרסקויות (שאף פעם לא יצא לי לראות!) עומד לשמש אותי.

באמצעות המדחף ניקיתי את החול מסביב לחפץ, ואז כבר זיהיתי שמדובר במרעום. 

אני מודה שבטמטום ובחוסר זהירות יחסי לא חשבתי על האפשרות שהדבר הזה מסוכן, שאולי מדובר בשפיץ של פגז שלם שלא התפוצץ. מכל מקום, כעבור דקות ספורות הוא היה בידיי. כבד במידה מפתיעה, ושלם לגמרי - גם אם חלוד לחלוטין (כך חשבתי באותו הרגע).

רצתי הביתה, עם ההרגשה הכיפית הזאת של ריחוף שתופסת אותך בכל פעם ששיחקת אותה וגרפת את כל הקופה האספנית שלך. לפי הנוהל הקבוע - קצת חיפושים בגוגל וזיהיתי את החבר החדש באוסף. מדובר במרעום הקשה מס' 101. כך הוא נראה כשהוא במצב מעולה (כפי שרבים ממנו נמצאים על ידי אספנים בשדות הקטל של בלגיה וצרפת):

מרעום הקשה מס' 101 (צילום: מתוך האתר המעולה passioncompassion1418)

המרעום שלי קצת פחות חתיכי. החלק העליון, שנראה בצילום שלמעלה כמו ראש של בורג גדול, היה קיים אצלי בהתחלה. אבל החשיפה הפתאומית לאוויר אחרי יותר מ-90 שנה מתחת לקרקע עשתה לו רע. כמו טבור של תינוק קטן, כעבור כמה ימים הוא התחיל להתפורר לי בין האצבעות עד שנעלם כמעט לחלוטין. חבל, אבל לא נורא. חלפו עוד כמה חודשים, שבמהלכם התמקצעתי ושיכללתי את טכניקות הניקוי והשיחזור שלי (ע"ע הפוסט הקודם-קודם). ואז, תוך הקרבת שלושה לימונים גדולים דווקא בתקופה שבה מחירם היה אסטרונומי, התגלה צבע הפליז המקורי של המרעום. כפי שניתן לקרוא בבירור מההטבעה, המרעום יוצר במאי 1917. כלומר, הוא הגיע לזירת ארץ ישראל כשהוא בן חודשים ספורים בלבד. עוד עדות למערך הלוגיסטי המרשים והיעיל של הבריטים באותה מלחמה נוראית. וכך הוא נראה לאחר טיפול:

המרעום מתל ברוך. תאריך ייצור: 5-17

ועוד הטבעה ששרדה, המספרים 21 ו-69. כנראה מספר אצווה

האות E, ובורג שאין לי מושג מה היתה מטרתו

כמה שבועות לאחר שמצאתי את המרעום השלם, מצאתי חלק ממרעום אחר - טבעת בודדה ששרדה מתוך מנגנון נפלא ויפהפה. בעוד שהמרעום הראשון הוא בעל מנגנון הקשה פשוט (הקורא לבני - כאן אתה יותר ממוזמן לפרט ולהסביר על ההבדלים בין המרעומים, ואיך עובד הבפנוכו שלהם), המרעום הזה הוא בעל פעולה כפולה: השהיית זמן והקשה. וליתר דיוק, מרעום מס' 80. הטבעת היא חלק מהמנגנון שבאמצעותו נקבע מראש עיתוי ההתפוצצות של הפגז - כשהכוונה היא לפוצצו בגובה מסוים מעל פני הקרקע. ההקשה היא נועדה להבטיח שאם משהו השתבש בתכנון ובחישוב המוקדמים, הפגז בכל זאת יתפוצץ כשיפגע בקרקע. מכאן, שלהערכתי מרעום זה היה מחובר לפגז שהכיל כדוריות שראפנל.
אגב, סיפור אירוני שקשור למרעום הספציפי הזה מספר על כך שהבריטים העתיקו אותו ממרעום גרמני מקביל. כשהסתיימה המלחמה, וגרמניה נדרשה לשלם פיצויי עתק, היא התחשבנה עם הבריטים על הפרת הפטנט חסרת הבושה, וקיזזה מהפיצויים את הסכום המגיע לה בגין אותה העתקה. כלכלה של מוות ודם.

מה אומרות האותיות LD? ראשי תיבות או סימון לאצוות ייצור?

 וככה נראה מרעום כזה, כשהוא שלם ומצוחצח. הטבעת שמצאתי היא השנייה מלמעלה, ממש מתחת לכיפה.

מרעום פעולה כפולה מס' 80 (צילום: מהאתר passioncompassion1418)

סיבוב הטבעות קיצר או האריך את הדרך שהלהבות של הנפץ עשו בדרך ליזם העיקרי של המרעום דרך התעלות שניתן לראות פה - וכך תיזמנו את פיצוץ הפגז

אני אוהב את הסימנים שהותירה פגיעת הפגז בחול

לצערי, פרט לרסיסים בודדים מאז לא הצלחתי לאתר ממצאים דומים. אבל תמיד יש תקווה..

מציאה של פעם ב(כ)דור

אם מישהו מגיע פעם במקרה לגבעות הסמוכות לחוף תל ברוך, והוא רואה שם אדם מסתובב סחור סחור כתמהוני כשמבטו תקוע בקרקע - כל הסיכויים שזה לא מישהו שאיבד משקפיים או את המפתחות של האוטו אלא אחד משתי דמויות קבועות: אנוכי, או לבני.

למרות שפגישותינו לא יוצאות מגבולותיו של האינטרנט, לבני היה האיש שסייע לי להיכנס לעומקו של עולם התחמושת הישנה. שוב ושוב אני נעזר בידע שלו, ושוב ושוב אני מפנה אליו שאלות בסגנון "מצאתי משהו.. אולי תדע מה זה?!".

הפעם, יצא לי לסייע. לא מזמן הוא אסף שם כדור שלם ומשומר היטב, שעל הכרכוב שלו הטבעה מאוד לא סטנדרטית: H עבה, מקף שמן באופן חריג, והשנה 16, כלומר 1916. למה זה לא סטנדרטי? כי רוב הכדורים ממלחמת העולם הראשונה שמוצאים באיזור הזה נושאים הטבעות של מפעלי התחמושת הגדולים מאותה תקופה: K (קינוך) או RL (המעבדות המלכותיות). בדיקה ברשימות הנפוצות שמפרטות איזה אות מסמלת איזה מפעל מעלה חרס: אין זכר לאות H. אז מה זה?

קצת גיגולים וחיפושים, ומצאתי אשכול מעניין בפורום "אספני תחמושת בריטית".

אדם בשם ג'ון ב' הציג את השאלה הבאה: מבין כל סוגי הכדורים בקוטר 0.303 אינץ', מהי ההטבעה הנדירה ביותר?

השיב לו אדם אחר, טוני אי: "אני לא בטוח מהי ההטבעה הנדירה ביותר. אולם בטוח שמועמד טוב הוא הכדור שמוטבע H-16 VII, כדור שיוצר בארה"ב על ידי החברה הלאומית לפליז. יש לי אחד, ולקח לי שלושים ומשהו שנה למצוא אותו".

בהמשך, כדי לסבר את האוזן לגבי ערכם של כדורים נדירים, כתב אותו טוני כי היה נוכח במכירה פומבית שבה כדור מסוג אחר, מארק III, גרף סכום של 3,500 ליש"ט.

מה אומר ומה אגיד... דבר ראשון, אני מקנא. ליתר דיוק: מפרגן ומקנא. דבר שני, אחרי שהתייאשתי מאתר תל ברוך והגעתי למסקנה שהוא "התייבש", כנראה שאני חייב לחזור ולהסתובב שם, כשהמבט תקוע בקרקע!

הכדור של לבני. יש מצב שהוא שווה כמה אלפים טובים

לי עצמי יש כדור אמריקאי אחר באוסף המציאות מתל ברוך. הוא מסומן US-15. בעוד שהמפעל שייצור את הכדור של לבני נמצא בקליבנד, אוהיו, המפעל שייצר את הכדור שלי נמצא בעיר לאוול שמסצ'וסטס. שני המפעלים חתמו מול ממשלת הוד מלכותה חוזים לייצור תחמושת כדי לסייע למאמץ המלחמה הבריטי במלחמת העולם הראשונה. עיקר הפעילות שלהם היתה בין השנים 1914 ל-1917.

עוד מעט תיראה כמו חדש

לאחר שאוסף הממצאים שלי צבר משקל וכמות נאים, נשאלת השאלה המטרידה: מה עושים עם כל זה. עלי להודות שעדיין אין לי תשובה מספקת, לפחות מבחינת האחסון והקיטלוג. הכל מפוזר בתוך שקיות ניילון של סנדביצ'ים, ששוכנות בעירבובייה בתוך קופסאות פלסטיק שפעם הכילו נודלס ממשלוחים הביתה. בינתיים, אני מסתמך על זכרוני הטוב: כל תרמיל, כל כדור, כל קליע - אני יודע (או רוצה לחשוב שאני יודע!) מהיכן הם באו ומתי מצאתי אותם.

ברור שיום אחד אאלץ להיות מסודר יותר. ואז מתעוררת שאלה נוספת: באיזה מצב אני רוצה לשמור את השרידים הישנים. ההעדפה הראשונה שלי היא: כפי שמצאתי אותם. מאובקים, מכורסמים על ידי עשרות שנים של חשיפה לאיתני הטבע. פה ושם יש חריגים. בייחוד כאשר אני מוצא משהו שהשתמר באופן כל כך טוב, עד שפשוט מדגדג בקצה האצבעות לראות במו עיניי איך הוא נראה כשהוא היה צעיר וחדש.

השיטה שפיתחתי עושה שימוש בשני רכיבים סודיים עיקריים: מיץ לימון וחומר ההברקה בראסו. השרייה במיץ הלימון מפעילה ריאקציה כימית (לדעתי סוג של אלקטרוליזה, אבל אל תסמכו על ידיעת הכימיה שלי) ומקלפת את שכבת הפטינה החיצונית מעל התרמילים והכדורים הישנים. הבראסו מחליק, מבריק ומשיב את הצבע המקורי, הזהוב, לתרמילים העשויים פליז ואת הצבע האדמדם לקליעים המצופים נחושת. 

לעתים אני משחק קצת עם החומרים. ברור שמה שנדרש בשלב הראשון הוא חומצה, לכן אני מחליף את הלימון התוקפני במים עם קצת אבקת מלח-לימון (citric acid). בפורום של רוסים שתחביבם זהה לשלי, מצאתי בחור שהסביר כיצד חידש כדורי מאוזר שנושאים בדיוק אותה הטבעה כמו הכדור שמצאתי ליד גבעת ברנר. האיש פיתח שיטה אלימה יותר: הוא משרה את התחמושת הישנה בתערובת של נוזל למילוי מציתי זיפו, וחומץ לבישול. למרבה הצער הוא לא פירט מהו התמהיל המדויק של קוקטייל הקסמים שלו. 

בכל מקרה, הנה הדגמה קצרה של הברקת תרמיל 0.303 שמצאתי במהלך שמחת תורה בגבעה 113.

כך נמצא התרמיל: מאובק, מלא בבוץ יבש, אך שלם לחלוטין

בבית, לפני הטיפול הראשוני: שטיפה יסודית במים, ריקון הבוץ וייבוש

אני נוהג לבצע השריית בדיקה רק בחלק התחתון. כך, אם תתרחש קטסטרופה כימית - היא תהיה מוגבלת.

הלימונים נסחטים ומוכנסים לצנצנת עם קצת מים, כדי שהאפקט לא יהיה חזק מדי והפליז לא יהפוך לאדמדם. עוד מעט התרמיל יצטרף לשם, למשך כמה שעות. הבראסו וצמר הגפן כבר ממתינים לו.

כך הוא נראה אחרי השרייה, הברקה אינטנסיבית, הסרת הלכלוך השחור שנותר באמצעות חומר לניקוי חלונות, שטיפה נוספת וייבוש

עכשיו, ההטבעה נראית טרייה וחדה כמו באותו יום בשנת 1945, שבו הוא נפלט מפס הייצור של מפעלי גרינווד ובייטלי באנגליה. אפשר להבחין בכל פרט ופרט, כולל סימני ההטבעה של הנוקר המלבני, האופייני למקלעים צ'כיים, וגם (מתחת לאות G) בסימן שנותר מהשן הפולטת של מקלע ה"ברן"

ולסיום: תחמנות קטנה. לתרמיל המנוקה הוספתי קליע, ליצירת "כדור שלם". למעשה מדובר בכדור שמחבר בין שני דורות ושתי מלחמות: הקליע מבוגר בכ-30 שנה מהתרמיל: הוא נמצא בתל-ברוך, באתר הקרבות ממלחמת העולם הראשונה. מה שמעניין בו הוא העובדה שהקליע נורה ונחת בחול רך (וכנראה רטוב - ההתקפה היתה בלילה חורפי) מבלי שהוא"יימרח" או "יינתז". כך, מצאתי אותו כשהוא שלם, אפילו השפיץ שלו חד כמו חדש, אך ניתן להבחין בחריצים שהותירו הסלילים בקנה. קליעי הלי-אנפילד מתנקים היטב וצבע הנחושת המקורי שלהם חוזר לחיים במהירות.

הגבעה שליד פתח הקיבוץ

רעייתי היתה צריכה לנסוע במסגרת עסקיה למקום כלשהו, סמוך לקיבוץ גבעת ברנר. אני התלוויתי על תקן סוחב ארגזים ועובד כללי. לא התחלה מבטיחה לכלום, נכון?

סיימתי את פרק הסחיבה והסיוע, ונותר לי מעט זמן להסתובב באיזור. כבר כשחנינו במגרש החנייה של האתר (לא רחוק מהכניסה לקיבוץ, סמוך למתקן לוגיסטי גדול של חברת צ'מפיון מוטורס) הבחנתי מרחוק בקבוצה של חצבים שפרחו בטור עורפי מדויק. זהו סימן מעיד מובהק לכך שבמקום היו חלקות אדמה פלשתיניות. ערביי הארץ נהגו לטמון באדמה בצלים של חצבים, כדי שבסוף הקיץ, אלה יפרחו בזריזות ויסמנו את גבולות הנחלות של כל אדם ואדם. כך, כשצריך להתחיל לעבד את החלקות לקראת החורף - לא יהיו טענות לאיש. לכן, כאשר רואים שורה מדויקת כזאת של חצבים - המשמעות היא שבאיזור היה כפר פלשתיני שאינו עוד.

בדרך כלל אני שולט לא רע בגיאוגרפיה ובהיסטוריה הארצישראלית. אך במקום הזה, נקרא לו "גזרת צומת ביל'ו", אני דווקא חלש מאוד. פרט לכפר קובייבה, שסביבו התפתחה לימים רחובות (ומשום מה הוא העניק את שמו לכדורי הבוץ, כלומר קובייבות, שילדים מכינים על שפת הים), אני בור לחלוטין. אך אמרתי לעצמי: אם יש חצבים - היה כפר. ואם היה כפר ואינו עוד - היו קרבות. ואם היו קרבות - יש ממצאים. והתחלתי ללכת בשטח, בעוד יום לוהט מדי.

השביל ממגרש החנייה אל גבעות הכורכר שנראות באופק

לאחר מאות מטרים בודדות השביל מטפס אל רכס כורכר גבוה באופן חריג. בשיא הטיפוס, במקום פסגה של גבעה, הגעתי למקום ששימש כנראה כאתר לכריית כורכר לצורך בנייה. העלייה הסתיימה ב"סכין" חדה, שמתחתיה אמבטיה עמוקה שחלק מקירותיה קרסו עם הזמן, ובמורדות שלה מתגלגלים גושי כורכר עצומים. קריסה של מצוק כורכר היא עניין פתאומי ולגמרי לא סימפטי, אז החלטתי להתרחק מהמקום ולהמשיך הלאה אל הנקודה הגבוהה באיזור. ואז מצאתי את זה:

גרמני יליד 1917, פה בגבעת ברנר

זהיתי מייד שמדובר בתרמיל 7.92X57, הלוא הוא מאוזר. הוא היה במצב מחפיר: עקום, אכול, נטול פיקה ומצופה באבק עד שההטבעה שלו הפכה לבלתי קריאה. בעודי מאמץ את העיניים בשמש הבוהקת, התקשרה אלי הרעיה: בוא מהר, היא אמרה, אני צריכה שתחזור להמשך המשימות. הכנסתי את התרמיל לכיס, שבתי לשלל משימות מפרכות ומיוזעות, ושכחתי ממנו.
בבית, לאחר ניקוי ראשוני באמצעות לימון, גיליתי שהכדור הזה זקן בהרבה ממש שהינחתי קודם. ההנחה הראשונה שלי היתה שמדובר שוב בכדור מתקופת גרמניה הנאצית. כבר למדתי בעבר שתחמושת שכזאת זרמה איכשהו, בדרכים לא דרכים, אל המחתרות של תקופת המנדט ואל צה"ל הצעיר.
אבל הקידוד על ההטבעה היה שונה, מה גם שהמספר "17" רמז על שנת ייצור קדומה בהרבה - תקופת מלחמת העולם הראשונה.
שוב, גיגול ועיון בוויקיפדיה. והופ, הנה הפתעה: על רכס הכורכר הזה נערך ב-11 בנובמבר 1917 קרב משמעותי למדי במלחמת העולם הראשונה, במסגרת המערכה של הגנרל אלנבי על כיבוש ארץ הקודש. הקרב ידוע כיום בשם "הקרב על רכס מוגהר" (אם כי אצלנו, השם יבוטא כמע'אר, בדומה לכפר שבצפון). במקום להלאות בפרטים אתן פה לינקים מעניינים וממצים: הנה אחד, והנה השני. שני דברים שכן אזכיר הם אלה:
1. מקובל לראות בקרב על כיבוש באר שבע את המתקפה המוצלחת האחרונה בהיסטוריה המודרנית שבה נעשה שימוש בפרשים. ובכן, לא נכון: הקרב על רכס מוגהר ראוי להיחשב כך, אם כי ממדיו צנועים יותר (800 פרשים רכובים על סוסיהם הסתערו על העמדות הטורקיות/גרמניות).
2. בקרב הזה, שלא היה לי מושג על קיומו עד אתמול, נהרגו 2,016 לוחמים משני הצדדים. זה כמעט בלתי נתפס: כמות שמתקרבת לאבדות שלנו במלחמת יום הכיפורים, במהלך קרב על מתחם חפירות אחד, כחלק מפינה אחת של זירה אחת במלחמה גלובלית עצומה.
הבריטים איבדו שם גם כמה קצינים בכירים. רישומיהם מאזכרים באותה מידה של אבל גם את נפילתם בקרב של כמה מאות סוסים. תהי נשמתם צרורה באורוות החיים.

אין פיקה, כך שהרווחנו הצצה לקרביים של התחמושת הגרמנית

ובחזרה לכדור עצמו. זיהוי מדויק של כדורים גרמניים מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היא סיוט לא קטן. הסיבה היא שבזמנים שונים נעשה שימוש באותיות זהות לסימון מפעלים שונים. המזל הוא שהגרמנים נהגו לקודד גם את החומר שממנו יוצר התרמיל. מכיוון שהאספנים יודעים מי ייצר מתי ומאיזה חומר - אפשר לקבוע מיהו היצרן. במקרה הזה, הצירוף S67 אומר שהתרמיל יוצר מפליז שהתרכובת שלו היא ביחס של שני שליש נחושת ושליש אבץ. ה-S פירושה מפעל הנשק והתחמושת שפנדאו (שייצר גם מכונות ירייה מפורסמות), וה-2 מעיד על כך שזוהי אצוות הייצור השנייה לאותה שנה, כאמור 1917.
ראוי לציין שמציאה של כדור שיוצר כה סמוך לקרב מקעקעת את התיזה שפיתחתי בעקבות הממצאים הטורקיים מתל-רקית. או שהיא מעידה על כך שהכוחות הגרמניים בארץ ישראל דאגו לעצמם טוב ושרשרת האספקה שלהם לא נפגעה, בעוד שהכוחות הטורקיים היו במצב רע בהרבה.

גבעה 113, פעם שלישית

כדורי 0.303 בכל מקום כמעט

בבוקרו של חג שמחת תורה, במקום ללכת לראות הקפות בבית הכנסת השכונתי או לקפוץ לים הצלול והשקט, לבני הבכור היתה בקשה. יותר נכון דרישה. יותר נכון פקודה. הוא רצה שאקח אותו לגבעה 113. הסיבה פשוטה, ממש פרק א' במבוא להורות: בגלל שאחיו הצעיר כבר היה שם, והוא לא.

האמת היא שלא התחשק לי. כבר ביקרתי שם פעמיים. הבנתי שהמקום עשיר מאוד בממצאים, ולא מצאתי סיבה מיוחדת לשוב לשם בפעם השלישית. למרות שהעיסוק שלי באיסוף תחמושת ישנה משדות הקרב הפזורים פה ושם הפך לאובססיה, זו עדיין לא אובססיה מטורפת. כך אני רוצה להאמין, לפחות. לכן אני משתדל לגוון, למצוא מקומות חדשים, ללמוד על אתרים שלא היכרתי (ועל כך - ועל האירועים שקרו למחרת - בפוסט הבא). נראה לי מעט מוגזם לפתח קיבעון לאתר ספציפי בודד.

אבל הילד ביקש. ונסענו.

נפלנו על אחד מהימים הכי חמים והבילים בסתיו הזה, שמסרב להראות סימנים של סתיו. האיזור כולו, למרות יופיו ומה שיש לו להציע, היה נטוש כמו המערב הפרוע. הכבישים פנויים כמו ביום הכיפורים. הגבעות ריקות מאדם. חנינו ליד האנדרטה וירדנו לשולי כרם הזיתים. בעבר, בקטע שבו אדמה חרושה גובלת בשביל החקלאי, מצאתי תרמילים שכולם מתאורכים לשנים 1942-1943, ושימשו את אחד או שני הצדדים - אנחנו או המצרים - במהלך הקרבות העקובים מדם שהשתוללו שם בקיץ 1948. כל התרמילים האלה היו במצב לא טוב: מעוכים ואף קצוצים מגלגלי הטרקטורים ולהבי המחרשות.

הפעם לא מצאנו שם כלום. הילד כבר התחיל לגלות סימני עצבנות ותסכול, והצעתי שנמשיך צפונה ונטפס על השלוחה הארוכה של הגבעה מצפון לדרום.

במהלך הטיפוס הבחין הבן בערוצים התלולים שיורדים מהשלוחה בכיוון כללי למערב. הוא הציע שנרד בהם, ונחפש במקומות שעשויים להיות מקומות מסתור של חיילים. כבר היינו מיוזעים ולוהטים, ואני כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני סוחב אותו בחזרה במעלה התלול. שוב, הסכמתי למרות אי הנחת שלי.

מתחילים לרדת בערוץ שמוביל מערבה - אפשר להבחין בו במרכז התמונה

הסתבר לי שלילד, תלמיד כיתה ד', יש חושי חי"רניק מעולים. כבר בתחילת הדרך הוא מצא שני תרמילי 0.303, ממש זה לצד זה, קבורים למחצה בקפל קרקע שבצד הערוץ. ברור שזה מקום שבו חייל השתופף או ירד לכריעה וירה כמה כדורים. את ההנחה הזאת מחזקת העובדה ששני התרמילים זהים: שוב, כמו תרמילים אחרים שמצאתי בגבעה, מדובר בתרמילים תוצרת המטבעה הדרום אפריקאית.

צמד הכדורים הדרום אפריקאים שנמצאו במה שנראה כמעדת ירי בין דילוגים

אבל היה הבדל משמעותי: הפעם, התרמילים היו שלמים כמעט לחלוטין. כמעט כמו חדשים. המשכנו לסייר זמן מה במורדות התלולים, ומצאנו עוד ועוד תרמילים. חלקם במצב מעורר השתאות. אתה רואה אותם מונחים כך סתם על שברי ענפים ועלים יבשים, כאילו הם נשמטו שם לפני שנה או כמה חודשים - ומתקשה להאמין שהם נמצאים שם 62 שנה. בדרך כלל אני מנסה להזכיר לעצמי להנציח מיד את רגע המציאה, ותמיד ההתרגשות גוברת ואני קודם כל מרים - ואחר כך מקלל את עצמי. הפעם אילצתי את עצמי לא לגעת, אלא קודם להסתכל. פשוט, המראה הזה היה כל כך לא הגיוני.

אחרי 62 שנה, הם מוטלים בין ענפים וקליפות עלים

שלם, ללא פגע. תרמיל שנורה ממקלע ברן, מיד לאחר איסופו

איך זה קורה? ובכן, התרמילים הראשונים שמצאנו בסיור הזה מוכיחים שהדבר הסביר קורה: התחמושת הישנה אכן נקברת באדמה, תחת שכבות משקעים של עשרות שנים. אבל, ההנחה שלי היא שאחת לכמה חורפים יורדים במקור (הנמצא בשולי הנגב, אסור לשכוח) גשמים משמעותיים ששולפים אותם החוצה מהאדמה, וסוחפים אותם מטה במדרון. התרמילים המעוכים והקצוצים שמצאתי בעבר גלשו לצד המזרחי של השלוחה, אל השטח החקלאי. התרמילים האלה גלשו מערבה, באיזור שבו ניטעו עצי אקליפטוס ואורן. הגשם סחף אותם מטה, וכאשר הזרם היה חלש מדי כדי לשאת את משקלם - הוא הניח אותם על גבי שאריות סחף אחרות - שברי ענפים, קליפות עצים ואשפה.

והנה עוד אחד, ככל הנראה היכן שנעצר לאחר הגשמים של החורף הקודם

אבל היום המוצלח הזה עדיין היה רחוק משיאו. עד כה, כל מה שמצאנו שם היה שייך לאחד משני מפעלים: המטבעה הדרום אפריקאית, או מפעלי "גרינווד ובייטלי" הבריטיים. וגם הפעם, חלקם נורו מרובי לי-אנפילד (נוקר עגול) וחלקם ממקלעי ברן (נוקר מלבני, סימן של מכה כתוצאה מפעולת השן הפולטת) כדור אחר - כזה שלא נעשה בו שימוש אך למרבה הצער הקליע שלו נעקר ואבד מתישהו - נשא הטבעה לא מוכרת: D ולידה סימן שנראה כמו נ' סופית. הוא נוצר ב-1942.

בדיקה אצל התנ"ך הפרטי שלי להטבעות על כדורי 0.303 - האתר של הכוורן, מומחה הרדיו לגלים קצרים ואספן התחמושת הבריטי דייב קושמן, העלה שהכדור הזה הוא לא פחות ולא יותר מאשר הודי. הוא נוצר במפעל התחמושת שבעיר דום-דום, במזרח הודו. זהו מפעל שהקימו הבריטים כדי לספק תחמושת לכוחותיהם בהודו בפרט ובשאר נחלות האימפריה באסיה בכלל. וכן, השם דום-דום מעלה מיד לזיכרון את התחמושת האימתנית והידועה לשמצה, שהומצאה ממש שם, בשלהי המאה ה-19, על ידי קצין הארטילריה ברטי קליי. כיום, כדורי דום-דום ידועים יותר בשם תחמושת סופט פוינט.

נולד בדום-דום, נפל בגבעה 113

והיתה עוד הפתעה אחרונה לאותו היום. תרמיל נקור, בקוטר של כ-35 מ"מ, שנמעך מאוד בציר האורך, אך למרבה המזל חלקו האחרון לא נפגע והוא נושא הטבעה יפהפייה בצרפתית. הכיתוב אומר: מפעל הכדורים הצרפתי 32 m/m. התחמושת העצומה הזאת נראית לי כמו זיקוק תאורה שנורה מאקדח מיוחד. מצאתי לא מעט חומר על המפעל עצמו, אך עדיין לא הצלחתי לשייך את התרמיל לאקדח זיקוקים מטיפוס מסוים. ההתייחסות היחידה שמצאתי למשהו שנושא את המידה 32 מ"מ (ואני בכלל לא בטוח שה-m/m אמור לבטא מ"מ - וגם אם כן, הכוונה היא כנראה לאורך התרמיל ולא לקוטרו) היא לזיקוקי איתות לשעת חירום שהמפעל ייצר בשנות ה-30 עבור SNCF, רשות הרכבות הממשלתית של צרפת.

קרטושרי פרנסייז - איזה צליל נפלא לשם של מפעל תחמושת

לאחר שסיימנו לעלוץ, שוב חשבתי על הגלובליזציה המוטרפת שהמלחמה מעודדת. גבעה אחת, שכוחת אל, בדרום של מדינה קטנה במזרח התיכון. מצרים וישראלים לחמו עליה במלוא עוזם, כשהם משתמשים בתחמושת שיוצרה בדרום אפריקה, בבריטניה, בצרפת ובהודו. הנה, קרב נקודתי אחד, על גבעה אחת, שלהתרחשות שלו יש טווח לוגיסטי שמתפרש על שלוש יבשות ורבבות קילומטרים.

עכשיו, האם לחזור לשם ברביעית? הראש אומר - די, תגוון. האובססיה אומרת - תחשוב על כל הדברים שעדיין מונחים שם!